הכפר שכן על גבעה תלולה, ממנה השקיף לעבר ואדי בּסֿה [נחל בצת]. מספר קילומטרים מצפון לכפר עבר הגבול הלבנוני, ו-25.5 ק"מ מדרום-מערב לו שכנה עכו. הכפר נבנה על תל בו נמצאו רצפות-פסיפס, שרידי-גת, קברים, בורות-מים וכלי-גרניט. בעבר הקימו הכנענים במקום את הפסל של האל מֶלְקַרְט מהעיר צוֹר. מאוחר יותר כבשו הצלבנים את המקום וקראו לו אַקְרֵף. כמו כפרים רבים אחרים, הוחרב המקום בעת מסעות הצלב. הכפר אִקְרִת נבנה מחדש מאוחר יותר, וב-1596 חיו בו 374 תושבים. בשלהי המאה ה-19 התגוררו בכפר כ-100 תושבים בבתי אבן, והיה במקום מבנה מודרני של קָפֶּלה נוצרית. מסביב לכפר נטעו תושביו עצי תאנה וזית. ב-1931 חיו באִקְרִת 339 תושבים ב-50 בתים, וב-1944-45 מנתה אוכלוסיית הכפר 460 נוצרים ו-30 מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 24,722 דונם, ועל מרביתן היה יער של עצי מחט ואלון. תושבי אִקְרִת גידלו חיטה, שעורה, זיתים, תאנים, ענבים וטבק. הכנסייה היוונית-קתולית בנתה וניהלה במקום בית-ספר יסודי פרטי.
לפי 'תולדות מלחמת הקוממיות' אִקְרִת היה אחד מהכפרים האחרונים שנכבשו על ידי הצבא הישראלי, בסוף מבצע חירם, אחרי שנכבש רובו של צפון הגליל. ב-31 באוקטובר 1948 נכנעו תושבי הכפר לחטיבת עודד של צה"ל ללא קרב ונשארו בבתיהם, אך לא לאורך זמן. לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, כעשרה ימים לאחר סיום הקרבות בצפון הם נפלו קורבן, כמו כפרים אחרים, למדיניות של פינוי רצועת הגבול מערבים, שאושרה בידי מטה הצבא בתחילת נובמבר, וגורשו. חיילי צה"ל הודיעו לתושבי הכפר שפינויים הוא זמני ושבקרוב יורשו לחזור. חלק מהתושבים נעקרו ללבנון אך רובם נלקחו במשאיות לכפר א-ראמה, כ-20 קילומטר מדרום לאִקְרִת. בשנים שלאחר מכן, תושבי אִקְרִת וכפרים שכנים במצב דומה הוסיפו להפציר ברשויות שיותר להם לשוב לכפריהם, אך לשווא.
[המושבים] שומרה (1949) ואבן מנחם (1960) הוקמו על הגבול שבין אדמות אִקְרִת לאדמות תרבּיח'א, מצפון-מזרח ומזרח לאתר הכפר, בהתאמה. [מושב] גורן (1950) והישוב גרנות הגליל (1980) הוקמו על אדמות הכפר. הכנסייה היוונית-קתולית היא המבנה היחיד שנותר מהכפר, והיא עומדת מוזנחת ודהויה. באתר הכפר נותרו רק ערימות אבנים, עצי תאנה ורימון וצמחים נוספים. על אדמת הכפר שוכנת רפת.
מקור:
Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 15-17
מידע ממקורות נוספים:
מוריס מציין כי האלוף משה כרמל, מפקד חזית הצפון, הודיע לבן-גוריון כי "היה הכרח מטעמים צבאיים (...) לגרש הכפרים על הספר דרומה", תוך שהוא נוקב בשם הכפר אִקְרִת, בין היתר (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 317).
לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 568 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, (The Palestinian Nakba 1948, 2000, 32).
הצטרפ.י אלינו