עדותו של עמוס עופר
20/01/2016
עמי אשר ויהודית יהב \ זוכרות

עדותו של עמוס עופר (1930), חייל בפלמ”ח
שנת לידה: 1930
ראיינו: אשתו אסתר ויינטראוב, עמי אשר, יהודית יהב
תאריך ראיון: 20.1.2016
מקום מגורים: יפו
שפת הראיון: עברית

------------------------------

עיקרי הראיון \ יהודית יהב

עמוס נולד ב-1930 בטבריה וגדל בנהריים, שם עבד אביו במפעל החשמל של רוטנברג. בגיל 8 עבר עם משפחתו לתל אביב.

התגייס לפלמ"ח בשנת 1948 ("היתה אי נוחות להמשיך ללמוד בביה'ס כשאחרים נלחמים") אחרי מספר שנים של פעילות בתנועת הנוער "מחנות העולים" בתל אביב, סמוך לסומייל. לא היה להם קשר עם תושבי הכפר מלבד "לקנות אצלם דברים".

במלחמה היה בפלוגה ראשונה של גדוד השלישי בחטיבת יפתח ונשלח תחילה לצפון. בין השאר נשלחו לצפת יום אחרי שנכבשה וראה את הבתים הריקים והעזובים "לפעמים עם מאכלים שנשארו על הפתיליות" ולדבריו זה גרם לו לשריטה. גם היה עד לביזה "אבל רק דברים קטנים שנכנסו לכיסים". היה לו הרבה יותר קשה לקבל מדי יום הודעות על חברים שנפלו.

לאחר מכן הועבר למרכז תוך מטרה לכבוש את הכפרים סביב לוד ורמלה, ממזרח. "השתתפנו בזה אבל לא היה שם קרב פנים אל פנים". מתוך שוחה ליד סרפנד ראה את השיירה של משה דיין עוברת בסערה תוך מטח יריות אדיר "כנראה כדי להפחיד את האויב, שנסוג". "זו היתה אש תופת ללא הבחנה". כך נכנסו הכוחות למבואות לוד ב-11 ליולי. "התושבים היו עדיין בבתיהם, כעשרים אלף איש. הם פחדו לצאת מהבתים וכבר הוכרז עוצר על ידינו".

"עברנו לילה בתוך בית ספר בלוד שבו היתה המפקדה שלנו ליד השוק, ולמחרת היינו אמורים לעלות על אוטובוסים כדי להמשיך בכיבוש הכפרים מסביב. כוחות אחרים היו אמורים להמשיך בכיבוש לוד. אלא שאז הגיעו שני משוריינים של הלגיון הערבי עם מכונות ירייה ומהבתים התחילו לצאת תושבים חמושים. אנחנו קפצנו לתוך שוחה ליד השוק כ- 10 לוחמים כשאש תופת מסביבנו".

עמוס נפצע אז מרסיסי רימון (את הרימון הצליח להרחיק מהשוחה החובש המחלקתי ישראל גורלניק, שידו נקטעה באירוע) והועבר לבית חולים שדה בבן שמן. שם עבר את הניתוח הראשון להוצאת הרסיסים. "כאן הסתיימה המלחמה שלי".

כשנסע מבן שמן לבית החולים בתל ליטוינסקי (היום תל השומר) ישב ליד הנהג במשאית. "כאן היתה הטראומה הנוספת שלי: חצינו מסה עצומה של אלפי אנשים, ילדים ותינוקות, עגלות, מזוודות ותיקי צד נגררים כ-15 ק"מ מזרחה לכיוון בית נאבאלה. זה היה מראה נורא".

אז לא דיבר על כך עם איש, חשב שהמלחמה היתה "הכרח בל יגונה".

זוכרות ברשת