סיור בעין כארם - דיווח
ב"אלחרג'ה" היה קבר השיח' עֻבָּיד, והיה עץ תות שהזקנים הפלסטינים נהגו לשבת מתחתיו. היום, עץ התות משקיף בעצב על חניון מכוניות שקבר תחתיו את קבר השיח'. לידו, בתוך בתי פלסטינים, צמחו בית חב"ד ו"בית הכנסת המרכזי בעין כרם"
29/11/2008

כ- 200 בני אדם, אישים ונשים, פלסטינים ויהודים, צעירים ומבוגרים, השתתפו ביום שבת ה- 29/11/2008 בסיור הלימודי שקיימנו בכפר הפלסטיני עין כארם.

הסיור התחיל ב"אלחַרַגֶ'ה". הכיכר המרכזית של הכפר הפלסטיני לפני הנכבה. הכיכר היתה מרכז למפגשים חברתיים של תושבי הכפר בשעות הערב, ושוק במהלך היום. לשם הגיעו סוחרים מהכפרים שבסביבה כמו סטאף, אלקסטל, ח'רבת אללוז, סובא, קאלוניא [מוצא, מבשרת י-ם], לפתא, דיר יאסין [גבעת שאול], אלמאלחה, בית מזמיל [קרית היובל], אלג'ורה [אורה] ועוד. כמו עין כארם, כל הכפרים המוזכרים כאן "טוהרו" ב – 1948 מתושביהם הפלסטינים ורובם יושבו על ידי הכובש הטרי במתיישבים יהודים. עין כארם היה כפר גדול ומרכזי, גרו בו עד אמצע 1948 קרוב ל-4000 בני אדם. רובם יצאו לחפש מקלט לפני שכפרם יותקף, וזאת אחרי שהגיעו אליהם החדשות על הטבח שביצעו חמושים יהודים בכפר השכן דיר יאסין. צעירי עין כארם שהיה להם נשק נשארו בכפר כדי להגן עליו.
ב"אלחרג'ה" היה קבר השיח' עֻבֳּיד, והיה עץ תות שהזקנים הפלסטינים נהגו לשבת מתחתיו. היום, עץ התות משקיף בעצב על חניון מכוניות שקבר תחתיו את קבר השיח'. לידו, בתוך בתי פלסטינים, צמחו בית חב"ד ו"בית הכנסת המרכזי בעין כרם". כאן הייתה שכונת משפחת "עַלי" ומאחורינו שכונת "אלחארה".

כובשי עין כארם לא הרסו את בתי הכפר, כפי שעשו ברוב הכפרים הפלסטינים שכבשו. יהודים נכנסו לבתים וגרו בהם. עד עצם היום הזה הכפר עדיין עומד, כמעט, כפי שהיה לפני הנכּבה. הישראלים שגרים בבתי הפליטים של עין כארם מתגאים בכך שהצליחו "לשמר" את הכפר, לטפחו לכפר מיוחד במינו ומושך תיירים. אכן, מי שנכנס לכפר היום ורואה רק את מה שמראים לו, נהנה מאווירה פסטורלית מקסימה, מבקר במספר כנסיות מרשימות, מתפעל מהארכיטקטורה של הבתים הערבים, בוהה בנוף המרהיב, סועד במסעדה ומכיר היסטוריה עתיקת יומין של המקום הרביעי בקדושתו בדת הנוצרית. הסיור שלנו, בעזרת המידע שקיבלנו מפליטי הכפר ובסיועו של בן עין כארם מר השאם אבו רוזא, מהדור השני לנכבה ומי שהדריך אתנו את הסיור, חשף עד כמה שהכפר בעצם השתנה ולא נשמר כפי שרואים זאת הישראלים. הדיירים הוחלפו, השפה הפכה לעברית, הסמטאות והשכונות קיבלו שמות חדשים, מספר בתים פרטיים הפכו לבתי כנסת, המסגד נאטם, בית הקברות המרכזי חולל ובית הספר שהיה קומה מעל למסגד, נעלם.

משה עמירב, אישיות ציבורית ופעיל פוליטי, גר בבית פליט פלסטיני בעין כארם ומחבר ספר על הכפר, השתתף בסיור ואמר בתחילתו שהוא מרגיש שלם עם העובדה שהוא גר בבית של פליט. הוא מוכן כמחווה להקים מוזיאון לזכר הנכבה הפלסטינית, אך אין להחזיר את הפליטים לאדמותיהם. הסיור בא לאתגר תפיסות מעין אלה ולנער את השלווה של הכובש.

הלכנו ב"טריק אלסבּראת" [דרך הצבר] לכיוון "אלמֻרוג'" [העמקים] שם נמצאת שכונת משפחת "זע'בּ", משפחתו של השאם. השאם הביא אתו גם את בנו בן ה-15 לסיור. באחד הבתים הפלסטיניים הקימו "מוזיאון ימי התנ"ך". זהו ביתה של משפחת רחיל. ג'בר רחיל, צעיר מהמשפחה, התאהב באלגרה, בחורה יהודייה ממחנה יהודה שפגשה אותו על סוסו הלבן שקיבל במתנה מאביו האמיד. למרות התנגדות שתי המשפחות, ג'בר ואלגרה התחתנו בשנת 1929. אלגרה אף הצטרפה לדת בעלה והתנצרה. רומנטיקה לפני הנכבה.
השאם לקח אותנו לבית בו נולד וגדל אביו. הוא נמצא סמוך למנזר אחיות ציון. אחרי מלחמת ששת הימים ב – 1967 הגיע אביו לביקור בכפרו. הדיירים הישראלים לא נתנו להיכנס לביתו. השאם מספר על המפגש המרגש בין אביו, באותו יום, עם הנזירה השכנה שלו מלפני 1948. הבן של השאם, צמוד לאביו כל הזמן ושומע את הסיפורים על הכפר. עברנו ב"שכונת הנוצרים" ליד בתיהם של משפחת "ג'ענין" ומשפחת "רוק" הסמוכים לכנסיית יוחנן. גם הם מאוכלסים על ידי משפחות יהודיות. הגענו לבית הקברות המרכזי של הכפר, הוא בית קברות מוסלמי. לא רחוק ממרכז הכפר, על הרחוב הראשי, מתחת לשכונת משפחת "אלטוואר", מול מה שהיה בית בד של משפחת "בולוס" והיום משמש כמסעדה. בתי הקברות הנוצריים היו בתוך שטחי הכנסיות והם נשמרו היטב. בבית הקברות הזה נחשפנו לזוועת חילול המקום ולנסיונות של אחת המשפחות הישראליות הגרות בסמוך לקברים לסלול כניסה לביתה דרך בית הקברות. הסוגייה הגיעה לבית המשפט הישראלי שפסק, בעקבות עתירה של הווקף המסלמי, על הפסקת העבודות הנעשות שם, אך העבודות נמשכות. השלט שהצבנו במקום אמור להבהיר לעוברים ושבים ולשכנים שמדובר בבית קברות פלסטיני.

המשכנו ב"טריק אלעין" לכיוון המקום המפורסם והקדוש של הכפר, מעיין מרים. בדרך עברנו ליד מרפאת ד. ווכּים, בית משפחת אסטפאן, בית מרקחת אלשעיבי, מפעל הגזוז של מחמד אלבכּרי מול המכלת של אבו רוזא.

מעל למעיין מרים נבנה מסגד על שם עֻמר בן אלח'טָּאבּ, שהגיע לפלסטין בשנת 638 וככל הנראה ביקר במקום. מעל למסגד נבנתה בתחילת המאה העשרים קומה נוספת ששימשה עד 1948 כבית הספר הממלכתי לבנים של עין כארם. היו בכפר בתי ספר נוספים שהיו שייכים לכנסיות. קומת בית הספר הממלכתי נהרסה בשנות הששים. המסגד עומד על תילו אך הכניסה אליו אסורה וכל פתחיו נאטמו. מספר אנשים ונשים ממשתתפי הסיור עלו לגג המסגד והתפללו. גם השאם התפלל. אנשים התרגשו מהשלט שהכנו עם הכותרת "מסגד הכפר ומעיין מרים" והתחרו על תלייתו. ליד המעיין עדיין קיים ביתו של אלחאג' אסמאעיל שגר שם בסוף המאה ה – 19 ואירח בביתו, במשך שנה, את הגנרל הבריטי צ'ארלס גורדון שהגיע לכפר כדי לחקור את ההיסטוריה הנוצרית במקום. בית אלחאג' אסמאעיל משמש היום כבית מוסיקה ובית פרטי למשפחה ישראלית. משם מערבה מתחילה "טריק אלתעאמיר" המובילה לכנסיית הביקור. בתחילת הדרך היה בית קפה "אלערבּ".

בריחתם של רוב תושבי עין כארם במאי 1948 מפני תוקפנות ישראלית לא ביטלה את התכנית של כוחות ההגנה לכבוש את הכפר. הכוחות הישראלים הפגיזו , על פי בני מוריס, את הכפר משתי הגבעות שחלשו עליו, בית מזמיל [קרית היובל] וח'רבת אלחמאמה [הר הרצל]. מעט החמושים הפלסטינים ששהו בכפר ניהלו קרב מול התוקפים בשתי הגבעות ואף איבדו בין שלושה לחמישה חללים, עד שנגמרה להם התחמושת, הם נסוגו מכפרם שנכבש סופית באמצע יולי 1948.

בסיור רב המשתתפים, היו גם מספר ישראלים תושבי עין כארם היום. בסיור הזה הם נחשפו למקום שונה מהמקום שהכירו עד כה. אדם ממוצע לא יכול להישאר אדיש נוכח הפער העצום החבוי בין הגלוי והנסתר בכפר עין כארם. 



Ayn Karem Tour 2008 (2)



Ayn Karem Tour 2008 (4)



Ayn Karem Tour 2008 (3)



Ayn Karem Tour 2008 (5)



Ayn Karem Tour 2008

זוכרות ברשת