סיור באלראס אלאחמר - דיווח
בשעה שעשינו את דרכנו אל הצפון הרחוק כדי לקיים סיור ואירוע לזכר הכפר הפלסטיני אלראס אלאחמר, החלו החדשות הרעות להגיע מעזה. תחילה שמענו על 50 הרוגים כתוצאה מהפגזה מסיבית של מטוסים ישראלים על העיר. מספר הקורבנות החל לעלות בקצב מבהיל. כשהגענו חזרה לתל אביב בשעת ערב מוקדמת הגענו בספירה לכ- 200 הרוגים פלסטינים.
27/12/2008

בשעה שעשינו את דרכנו אל הצפון הרחוק כדי לקיים סיור ואירוע לזכר הכפר הפלסטיני אלראס אלאחמר, החלו החדשות הרעות להגיע מעזה. תחילה שמענו על 50 הרוגים כתוצאה מהפגזה מסיבית של מטוסים ישראלים על העיר. מספר הקורבנות החל לעלות בקצב מבהיל. כשהגענו חזרה לתל אביב בשעת ערב מוקדמת הגענו בספירה לכ- 200 הרוגים פלסטינים.

רצינו זכרון מגשר בין אלראס אלאחמר לכרם בן זמרה, המושב הישראלי שהוקם על אדמת הכפר הפלסטיני הצפוני, קיבלנו צריבת תודעה מחברת בין אלראס אלאחמר לעזה שבדרום. הפליטים של אלראס אלאחמר חיים כיום בדרום לבנון. התוקפים, בסוף אוקטובר 1948, השאירו את הצד הצפוני של הכפר פתוח ובטוח כדי לדחוק את הפליטים צפונה לכיוון לבנון. כך תוכנן הגירוש על ידי ראשי הציונות. בכל מתקפה כמעט השאירו פתח מילוט. הם גירשו את הפלסטינים שבצפון יותר צפונה (לבנון וסוריה), ואת הפלסטינים שבמרכז הארץ לכיוון מזרח (הגדה המערבית) ואת הפלסטינים שגרו בחלק הדרומי של פלסטין גורשו דרומה (עזה). יותר ממחצית התושבים ברצועת עזה היום הם פליטים פלסטינים שגורשו מעריהם וכפריהם בתחילת הנכבה, ואף לאחר מכן. תושבי העיר אלמג'דל (אשקלון היום), למשל, הועמסו על משאיות וגורשו לעזה בשנת 1950. תוך כדי הסיור שלנו באלראס אלאחמר, לחש לי אבו טוני, פלסטיני בן 70 מרמלה שמתמיד להגיע לסיורים של זוכרות, שבן דודו חי בעזה. היום, 27.12.2008 בעת המתקפה הרצחנית על עזה בן דודו נמצא שם. חלק גדול מפליטי יאפא, אללד, אלרמלה, אסדוד, אלמג'דל, יבּנא (יבנה, גן יבנה), אלג'ורה (אשקלון), אלח'סאס (ארז) אלפאלוג'ה (קרית גת), אלמסמיה ומעוד עשרות עיירות וכפרים פלסטינים, חיים היום ברצועת עזה שאין ממנה אפילו פתח מילוט. מליון וחצי פלסטינים חיים בתוך קופסת מוות.

החדשות המסעירות מעזה לא תאמו את השקט המוחלט במושב הקטן כרם בן זמרה. קבוצה של כ-50 משתתפות ומשתתפים בסיור נכנסה למושב, ציינה את הכפר ההרוס, עמדה ליד שרידיו הקרובים עד כדי 10 קילומטר משטח מדינת לבנון.

הסיור היה חפוז מעט כיוון שראשי המושב, בהתקשרות מקדימה איתם, סירבו לשתף איתנו פעולה בפרויקט ואף ביקשו שלא נקיים את האירוע. הפקנו חוברת מיוחדת לאירוע, שכוללת עדויות של פליטי הכפר ועדות של אחד מראשוני המושב כרם בן זמרה. מסרנו אותן למספר תושבים והשארנו רבות נוספות במושב. בביקור באלראס אלאחמר לא השתתפו פליטים מהכפר כי כולם בלבנון. אך תמונות גדולות, בגודל בן אדם, של הפליטים שגרים בעין אלחלוה ובצידון, כן היו איתנו בסיור (צילם טיירי ברסילון). הצבנו את התמונות ליד מבנה בית הספר, שלא הצלחנו להיכנס אליו, שמענו הסבר קצר וצלמנו את האירוע. תמונות אלה יגיעו אולי לפליטים שיתרגשו מעצם הבאתם, ולו מוקפאים, לכפרם.

אחרי הביקור הקצר באלראס אלאחמר, נסענו לכפר השכן אלג'ש, כדי להקרין במתנ"ס סרט קצר על אלראס אלאחמר, לספר על הפרויקט "זכרון מגשר", לחבר את סיפורי הנכבה של אלראס אלאחמר עם סיפור הנכבה של הכפר ברעם. נאהדה זהרה, פליטה מכפר ברעם סיפרה את סיפורו הטרגי של כפרה. המציאות מחברת באופן חזק יותר את סיפורי הנכבה הפלסטינית והופכת אותה לאירוע טרגי גדול שנפתח ב 1948 ועדיין נמשך. פליטי אלראס אלאחמר חיים במחנות פליטים בלבנון ולא יכולים עדיין לחזור לכפרם, פליטי ברעם מפוזרים בכל העולם, חלקם בתוך שטח מדינת ישראל, קיים לזכותם פסק דין מפוקפק שמתיר את חזרתם בהסכמת הצבא, אך הם עדיין פליטים ולא יכולים לחזור לכפרם. הצבא הישראלי פועל באכזריות נגד הפליטים ברצועת עזה.

"זיכרון מגשר" התחיל כרעיון אופטימי לא מגובש והסתיים באכזבה בגלל חוסר הנכונות של הישראלים להיות שותפים בחשיבה על הפליטים שמדינת ישראל אחראית על הטרגדיה שלהם ושתושבים ישראלים חיים היום על אדמתם ואף בתוך בתיהם. מדינת ישראל ממשיכה ברדיפת הפלסטינים מאז 1948 ועד היום. הדרכים מגוונות אך התוצאה אחת היא. המשך הפליטות, המשך העוולות. החדשות המחרידות מעזה מאששות שסיפור הנכבה עודנו פתוח, עודנו מדמם. עד עצם כתיבת שורות אלה.

לבלוג (אנגלית) של חנה מרמלשטיין, שהשתתפה בסיור 

 

 

 

זוכרות ברשת