סיור באלרמלה - דיווח
שלושה אנשי עדות החזירו אותנו אל ימי 48 והנכבה. במיוחד חרוט אותו רושם של פחד שהיה מנת חלקם של אלה שנשארו ברמלה. רובם ברחו אל הכנסייה בה הם מצאו מקלט זמני ומעט מזון חומרי ורוחני. הכיבוש הורגש מהר מאוד בגירוש ההמוני של התושבים ואטימת הבתים בפני המשפחות שעזבו את בתיהם. מהר מאוד שיכנה מדינת ישראל עולים יהודים באותם בתים ורבים מתושביה הפלסטינים של רמלה מצאו עצמם פליטים בתוך עירם.
10/12/2004

ביום שבת 11.12.04 סיירה עמותת זוכרות ברמלה ובשמה המקורי אל- רמלה. הסיור התחיל למרגלות המגדל הלבן בליבה של העיר העתיקה של אל – רמלה. ברקע מסגד רב הכיפות. למרות חורבנו עדין ניכר בו שיני הבונים. ולא הרחק משם שיכוני העולים האפרוריים של רמלה. שמש חורפית מחממת קידמה את פנינו. אות מבשר טובות ביום שהחזאי הבטיח גשם וקור. בצל המגדל , שריד גאה לתקופה אחרת, פגשנו את מדריך הסיור אבו ניז'אם. שגדל באל- רמלה הערבית כגבר מתבגר וכיום חי ברמלה היהודית ובזכרונותיו לקח אותנו לתחנות אל- רמלה בחייו.

בשעת צהרים זאת, למרגלות המגדל הלבן הנקרא נבי סאלח החלה אל- רמלה הערבית לקום לנגד עיננו. רמלה הוקמה ב- 715 לספירה על ידי סולימאן אל מלאכ. העיר יועדה מלכתחילה לשמש כבירתה של ג'ונד פלסטין במקומה של קיסריה. מקומה נבחר בשל מיקומה על דרך הים ההיסטורית וכן השל היותה במחצית הדרך בין יפא ואלקודס שהחלה להתפתח מחדש בעקבות השתלטות המוסלמית על פלסטין. על פי אבו ניז'אם, העיר היתה שוקקת בחיי מסחר ובבתי מלאכה. היתה בה מצבעה ובית יציקה למטבעות. היא היתה פתוחה לכל תושב ועד כדי כך קינאו בה תושבי הכפרים והערים האחרות שאפילו צצו אגדות על כך שתושבי לוד קינאו במגדל הלבן שניסו לגנוב אותו... וכנראה ללא הצלחה.

מנבי סלאח יצאנו לסייר ברחבי אל – רמלה של פעם. הלכנו לאורך גבולה המערבי של העיר העתיקה , ( כיום רחוב וייצמן ) וליד ביתו המפואר של שוקרי אבו רזק עצרנו לתחנה השניה. שם שמענו על רמלה במאה השמונה עשרה ועד העשרים. אבו ניז'אם סיפר שם על החיים ברמלה ועל המשפחות המכובדות שגרו בעיר. ממול בית של אבו רזק, שכיום משמש חלק מבית העירייה של רמלה היהודית הצבנו שלט ברחוב יאפא – אלקודס. היום רחוב הרצל. שלט המזכיר גם את הנוסעים הפלסטינים שחלפו על פני מרכז רמלה בדרכם בין ההר והשפלה.

תחנה נוספת הייתה מול בית הקברות הנוצרים בעיר. לרגע ראשון נקטע הסיור עם בואה של ניידת משטרה אחת ועוד אחת כדי לברר מה עושה קבוצה של כ- 200 אנשים בצוהרי היום ברחובה הראשי של העיר? ומכאן התחיל סיור בתוך סיור. מצד אחד אבו ניז'אם מעלה בכאבו את ימי רמלה ובמיוחד כיבוש רמלה והגירוש של תושביה הפלסטינים. ומצד שני ניידות משטרה העוקבות אחרינו שמא חלילה נפר את שלוות הצהרים באזכור מעשה החטא הציוני. תחקרו אותנו למעשינו והורו לנו להוריד את השלט שתלינו וכן לא לתלות שלטים נוספים. כמו כן ביקשו מאתנו בניגוד למקובל, ובניגוד לזכותנו הטבעית לתנועה, להתאגדות ולחופש המידע לפנות את הרחוב הרמלאי, שמא עוד נפגע במישהו בידע שקנינו באותו יום.

התקדמנו קצת הלאה וכחולי המדים בעקבותינו. ליד גן הנשיא כיום סיפר לנו אבו ניז'אם כיצד התבצע כיבוש רמלה והגירוש של תושביה. רמלה עמדה מספר חודשיים במלחמה וכוחות האצ"ל לא הצליחו לכבוש אותה. ביולי 1948 תכנן צה"ל את מבצע דני התאם לתוכנית ד' שמטרתו היה כיבוש רמלה, לוד וסביבותיהם. ברמלה עד אז כמעט ואיש לא עזב. למרות התעמולה הציונית שקראה לערבים לעקור מבתיהם. מפקדי מבצע דני כמו יגאל אלון, יצחק רבין קיבלו תמיכה מעשית מבן גוריון לגירוש ערבי רמלה ולוד באומרו בסימן יד "גרשו אותם".

אבו ניז'אם: "היה הסכם בין כוחות צה"ל ובין ראש עיריית רמלה הערבית בדבר כניעתה של רמלה לכוחות צה"ל והישארותם של תושבי רמלה בבתיהם. בפועל, צה"ל הפר את ההסכם. הוציא את התושבים מתך בתיהם, חלק מן המשפחות גורשו לכוון הכוחות הירדנים. חלק מן הגברים קובצו ביחד וגורשו לאל – ג'ליל. שם היה מחנה עבודה לשבויים פלסטינים. חלק מהם הוחזרו לעיר ב- 1949 ורוכזו ביחד עם שאר האוכלוסייה שנותרה כ- 700 ועד 900 אנשים במספר בתים מוקפים בגדר תיל ומשוללי זכות חופש התנועה. אף הייתה בעיה של כסף, מזון ודברים נוספים".

מן הגן פנינו אל הכנסייה שאירחה אותנו בסיום הסיור. בדרך חצינו את הריסות העיר העתיקה וחזינו בחורבן המכוון של העבר הפלסטיני. מכמעט 3000 בתים ערביים ששרדו בסיום מלחמת 1948 ברמלה נותרו כיום קשתות אבן הרוסות, קירות אבן דוממים, עזובה עולבת ויד הורסת. בלב ההריסות ישנו רחוב אחד ששוקם על ראיית עיצוב ישראלי ציוני. כמה קשתות שמייצגים את המזרח. והעצוב מכל שחלק מתושבי רמלה הפלסטינים נאלצים לחיות בתוך שרידי אבן אלו. ואף משם מעיפים אותם כנייר ברוח. וכל זאת ברחובות הנושאים שמות כמו קהילת דטרויט, רש"י, המעפילים, ביאליק ועוד. מחיקת העבר אינה רק באבן אלא גם בזכרון.

בכנסיה ראינו בתחילה סרט מרגש שהכינו תלמידי כיתה ט' בבי"ס האורתודוכסי בהנחייתה של גב' חורי העוסק במצוקת הדיור של תושבי רמלה הפלסטינים. חמישים ושש שנים לאחר פרוץ הנכבה ועדיין ראשיה של רמלה מבקשים לסיים את דחיקת הפלסטינים מרמלה.

שלושה אנשי עדות החזירו אותנו אל ימי 48 והנכבה. במיוחד חרוט אותו רושם של פחד שהיה מנת חלקם של אלה שנשארו ברמלה. רובם ברחו אל הכנסייה בה הם מצאו מקלט זמני ומעט מזון חומרי ורוחני. הכיבוש הורגש מהר מאוד בגירוש ההמוני של התושבים ואטימת הבתים בפני המשפחות שעזבו את בתיהם. מהר מאוד שיכנה מדינת ישראל עולים יהודים באותם בתים ורבים מתושביה הפלסטינים של רמלה מצאו עצמם פליטים בתוך עירם. לעיתים אף קרה, סיפר אחד העדים, שאנשים נאלצו לקנות מידי המדינה את בתיהם שלהם. מכל תושבי רמלה רק ארבע עד חמש משפחות גרות עד עצם היום הזה בבתיהם מלפני 48.

לאחר שסיימנו את האירוע בכנסייה ליוונו כולנו את איתן ברונשטיין לחקירה בתחנת המשטרה. אירוע כמעט קומי באם לא היה בכך להעיב על הדמוקרטיה במדינת ישראל. איתן נחקר על מעשינו ברמלה. הוא שמר על זכות השתיקה ורק הראה לחוקרים את החוברת שהפיקה זוכרות על אל – רמלה. מסתבר שהשוטרים גילו התעניינות אך גם אטימות בירוקרטית. על איתן נאסר להיכנס לרמלה במשך שמונה ימים. מעניין לדעת באם קבוצה יהודית ציונית הייתה תולה שלטים על תל גזר הסמוך היו עוצרים אותם. אולם, יש משהו טוב בעימות מול השלטון הוא מאחד וכך היה בסופו של אותו יום באל - רמלה.



Ramla Tour 2004 (7)



Ramla Tour 2004 (1)



Ramla Tour 2004 (16)

 

צילם: איתן רייך

זוכרות ברשת