סיור בעמוואס, יאלו ובית-נובא
אירוע לציון כיבוש, הרס וגירוש תושבי שלושת כפרי לטרון: עמוואס, יאלו ובית-נובא
07/06/2003

בשבת ה-7 ליוני התכנסו כ-150 אנשים באודיטוריום של נווה שלום~ווחאת אל סלאם, לציון השנה ה-36 לכיבוש- השטחים ב"מלחמת ששת הימים" כפי שנקראת ע"י הישראלים או "נקסא-67" כפי שנקראת ע"י הפלשתינים,ובמיוחד לציון האירוע הטרגי שהתרחש לא רחוק מכאן באזור לטרון.

לארגון האירוע חברו שלוש עמותות: "ועד שלשת הכפרים" - (עמותה פלשתינית),הפועלת למען הכרה בעוול שנעשה ולמען תיקונו ע"י השבת הפליטים לכפריהם והחזרת אדמותיהם. "זוכרות" -(עמותה ישראלית), הפועלת להביא להכרה בחוב המוסרי על העוול שגרמו המדינה ומוסדותיה לעם הפלסטיני. העמותה נוקטת בפעולות כגון שילוט שרידי הישובים ההרוסים, לימוד ותרגום לעברית של ההסטוריה והגיאוגרפיה של הנכבה, בניית מאגר מידע ומפות על הנכבה, ופיתוח אמצעים חינוכיים."דומיה -סקינה",המרכז הרוחני פלורליסטי של נווה שלום-פועל לקידום מטרות הכפר ע"י יצירת מסגרת לפעילות רוחנית תרבותית וחינוכית לקידום ההקשבה,ההבנה והפיוס בין ערבים ליהודים.

בימים אלו בהם נבנית חומת הפרדה פיזית בין שני העמים אנחנו יהודים וערבים בוחרים לפעול למען ההכרה בזיכרון הנכבה של העם הפלשתיני וקריאה לעשיית צדק עם הפליטים והעקורים למען פיוס וכינון שלום ושוויון.

בחרנו לספר את הסיפור של שלושת כפרי לטרון ולהציב שילוט משלנו כי סיפורם מהווה דוגמא למדיניות ישראל הבוחרת להכחיש ולהעלים אותו .על אדמות הכפר נבנה פרק "קנדה" ובכל הפארק המשולט והמתויר ע"י אלפי נופשים,לא מוזכרת ההיסטוריה הפלשתינית של המקום. השילוט מספר על היסטוריה רחוקה מאז ימי הרומאים.

החלק הראשון הוקדש לשמיעת עדויות מפי אנשים שהיו חלק מהטרגדיה משני צדדיה,מצד אחד הפליטים ומצד שני ישראלים,ולצפייה בעדות מצולמת, בחלק השני הוזמן הקהל לרדת לשטח הכפרים,מה שנקרא מאז שנות ה-70 פארק קנדה,ושם במקום שהווה את מרכז הכפר יאלו נערך טקס שבמרכזו הצבנו שלטים שציינו את שם כל כפר ומספר התושבים שמנה לפני הגרוש. 


תאור האירוע מאת דיאנא ודורית, המארגנות מטעם נווה שלום~ווחאת אל סלאם

כשעסקנו בהכנות האחרונות באוהל האירועים, הגיע הרכב עם נציגי שלושת הכפרים. האנשים הגיעו ממקום מגוריהם הנוכחי בגדה המערבית (ע"י רמאללה). למרות שרמאללה נמצאת במרחק של כ-חצי שעת נסיעה, נסעו האנשים במשך כ-4 שעות בדרכי עפר עוקפות מחסומים. קיבלנו אותם בשמחה והתרגשות, ניכר היה שגם הם התרגשו מאד.

בהדרגה התמלא האוהל בקהל רב, ביניהם מספר אנשים שהיו מעורבים בפעילות למען תושבי הכפרים: כמו מחברי קיבוץ נחשון ונזירים ממנזר לטרון השכן. אחרי דברי הפתיחה של המארגנים, עלו נציגי הכפרים אחד אחרי השני וסיפרו את סיפורם. כל התוכנית התנהלה בשתי שפות בתרגום סימולטני מעולה ע"י: תגריד שביטה.

הדובר הראשון היה מר ניהאד אבו גוש יליד הכפר עימוואס. ניהאד היה מנהל של בית הספר התיכון של שלשת הכפרים ובשנות ה-30 לחייו בעת הכיבוש והגירוש. כיום הוא יו"ר ועד שלשת הכפרים. ניהאד הביע את צערו העמוק מכך שלא יכול להזמין את הנוכחים לשבת עמו ולשתות קפה בכפרו עימוואס ואת העצב שהוא חש על תושבי הכפרים שגורשו מבתיהם על לא עוול בכפם."שלום אמיתי הוא שלום צודק, שלום אמיתי יהיה מבוסס על הכרה הדדית בזכות שני העמים לחיות בארץ הזאת זה לצד זה". בהמשך פנה לחברים מקיבוץ נחשון שהכיר כשכן לפני 67 ואמר "אתם יכולים להעיד שהיינו שכנים טובים-מדוע זה הגיע לנו ?". הנציג השני של ועד שלושת הכפרים היה מר אחמד אבו אלרוב יליד הכפר יאלו וחבר פעיל בועד. "אנשינו איבדו את כל רכושם - ישראל הפכה את אדמותינו לשמורת טבע". אחמד אבו אלרוב הוסיף וסיפר על הגעגועים המעברים לילדים לדור השני של הפליטים. על כך שהילדים לומדים גם על שאיפה לחיים בשלום ופנה לקהל בבקשה לעזור לחזרתם לכפרים ולכינון הצדק בנוגע לעניינם. הנציג השלישי של הועד היה מר איסמעיל זאייד דור שני לפליטים, איסמעיל הזכיר את הסיפורים ששמע מבית אבא-יליד בית נובא. הסיפורים על הריקודים והשירים בתקופת הקציר והתמונה של נשות הכפר-סביב המעיין לבושות בשמלות רקומות חוטי משי צבעוניים. גם איסמעיל דיבר על השאיפה לחזור לכפרים ולחיות בשלום על אדמתם.

.עדות מהצד השני שמענו מעמוס קינן שלקח חלק בכיבוש שלושת הכפרים ובגירוש התושבים- כחייל בצבא הישראלי. קינן סיפר על חוג שלום שהשתתף בו בפריס, של יהודים ופלשתינים שהחזיקו בעמדה אנטי אימפריליסטית ובעד שלום.החוג נוסד ע"י הפילוסוף: הנרי קורייר.

לאחר הקדמה קצרה זו קרא קינן את הדוח אותו כתב ב10 ליוני 67

תקציר הדוח:

התקבלה החלטה לפוצץ את שלושת הכפרים מסיבות אסטראטיגיות וביטחוניות. הפקודות היו לסרוק את בתי הכפר, לקחת כל בן אדם חמוש למאסר ולתת לאנשים לא חמושים לאסוף את דבריהם ולעזוב לבית סירא, כפר שכן. "לקחנו עמדות בכניסה לכפר כדי למנוע מהאנשים שמנסים לחזור לכפרם להיכנס חזרה וירינו מעל ראשם כדי להרחיק אותם." "במחי בולדוזר אחד,נעקרו הברושים והזיתים.תוך 10 דקות היה הבית לחורבה,על החפצים והרכוש המועט שבתוכו.לאחר שנהרסו שלושה בתים הגיעה שיירת הפליטים הראשונה מכיוון רמאללה,לא ירינו באוויר ודוברי הערבית ניגשו אליהם למסור להם את ההוראות.היו שם זקנים שהלכו בקושי,זקנות ממלמלות,תינוקות בזרועות אימותיהם,ילדים קטנים. הילדים בכו והתחננו למים,השיירה הניפה דגלים לבנים.אמרנו להם ללכת לבית סירא.הם אמרו שמכל מקום מגרשים אותם,ולאף מקום לא נותנים להם להיכנס.שכבר ארבעה ימים הם הולכים בדרכים,בלי אוכל,בלי מים,ושכמה מהם מתו.הם ביקשו לחזור לכפר ואמרו שמוטב שנהרוג אותם".
אחרי שמיעת הדוח נותרנו שקטים כאשר ניהד אבוגוש מעימוואס לא יכול היה לעצור את התרגשותו ועם דמעות בעיניו שיחזר את הרגעים הקשים: "הייתי רק בן 31 אז. אני זוכר שנאמר לנו לזוז מייד כמו שאנחנו בלי שנוכל לקחת דבר,אפילו לא נעליים, זקנים נקברו תחת ההריסות. לא היו לוחמים בינינו ולא הצלחנו להגן על  בתינו".

אחרי הפסקה קצרה עברנו לאולם אחר להקרנת שקופיות של הצלם יוסף הוכמן. יוסף הוכמן היה ב-67 חבר קיבוץ הראל.כמה ימים לפני המלחמה נגנבו כבשים מהקיבוץ מכיוון ששמעו על כיבוש השטח החליטו כמה מחברי הקיבוץ לעלות על ג'יפ ולצאת לחפש את הכבשים בעימוואס יוסף הצטרף אליהם עם המצלמה,וחזר גם למחרת.אמנם הכבשים לא נמצאו אך הצליחו לתעד את הכיבוש ההרס והגירוש. יוסף הקרין את התמונות,סיפר את מה שראה וענה לשאלות. התמונות על המסך דיברו יותר מכל תיאור,בחלק מהתמונות נראו הכפרים לפני ההרס, בתי אבן יפים ,גינות עצי פרי,ועצי נוי. חלק מהתמונות המחישו את ההרס עצמו ובהם נראו הבולדוזרים מעלים אבק,בזמן ההרס ובחלקן נראו הפליטים: שיירה של אנשים,נשים,ילדים וזקנים-אחד הילדים נושא דגל לבן.

אחרי עוד הפסקה קצרה הוזמנו כל הנוכחים לעלות למכוניות ובשיירה ארוכה ירדנו ללטרון לשטח שלושת הכפרים. אדמות עימוואס הגיעו כמעט עד מנזר לטרון, כביש מס' שעברנו תחתיו חוצה גם הוא את שטחי עימוואס. אחרי שעברנו ליד בית הקברות של עימוואס נכנסנו לשערי הפארק שנבנה מתרומות של יהודים קנדים שכפי הנראה לא ידעו על ההיסטוריה הכאובה של המקום. לפני מספר שנים עשתה הטלוויזיה הקנדית סרט תעודה על הנושא שעורר הדים רבים בקנדה שהובילו לבקשה לשינוי שם הפארק. המשכנו בכביש הצר,לצדי הכביש ראינו אבני שפה שהעידו על קיום דרך קדומה. זו הייתה חלק מהדרך הראשית שקישרה בין הכפרים והובילה לרמאללה . בהמשך עברנו תצפית עם נוף מרהיב על הבוסתנים של בית נובא ועל ההתנחלות מבוא חורון שנבנתה על אדמת בית נובא. לבסוף הגענו למקום שקיבל את פנינו בשלט גדול בערבית ועברית: "ברוכים הבאים למרכז כפר יאלו" עמדנו בין גפנים עצי רימונים שקד ותאנה,ולצדו של עץ דקל שמתרומם לגובה של כ-20 מטר. כפות התמרים התנועעו ברוח, מעל במה מאולתרת- מבנה בטון סביב באר מי תהום ,ולאור השקיעה, שמענו עדויות נוספות מפי שניים מהפליטים העובדים במנזר לטרון מאז ועד היום: האחד, עבדלפתח חאליל והשני,אחמד עלי אבו סאמרה.

חברת נווה שלום מיכל זק דיברה על חשיבות ההכרה בזכות השיבה, על הצורך בשינוי עמדות גזעניות המסרבות להכיר בזכות הפלשתינים להתקיים לצד היהודים כאזרחים שווי זכויות,ועל הצורך להכרה בעוול ובפתיחת הדיון בזכות השיבה בתוך החברה היהודית-ישראלית.בקיום כל אלה אומרת מיכל, נתחיל תהליך המושתת על צדק ותיקון ונתרום לשינוי צביון המדינה והחברה הישראלית לחברה מוסרית צודקת ושוויונית יותר.

אחרון הדוברים היה ד'ר זוהיר סבאג -סוציולוג ומרצה באוניברסיטת ביר זית. ד'ר זוהיר שיתף אותנו בחוויה היומיומית שלו ושל משפחתו החיים בשטחים הכבושים ע"י ישראל,על הקשיים בתנועה ממקום למקום על ההשפלות במחסומים ועל נוכחות הצבא בכניסה לאוניברסיטה ולפעמים אף בתוך הקמפוס עצמו. אחר כך עבר לסקירה היסטורית קצרה על מדיניות הטיהור האתני- כלשונו, שמתרחשת באזור כבר מתחילת המאה העשרים ועד היום ודומה למדיניות דומה במקומות אחרים בעולם. סבאג ציין את חשיבות ההכרה באירועים אלו על מנת למנוע הישנותם בעתיד. סבאג ציטט ממחקרו של היסטוריון ציוני :אריה יצחקי המדווח על 110 מעשי טבח בזמן הקרבות ב-48,מתוכם 20 של למעלה מ- 50 בני אדם ו-90 של מעל 10 ומתחת ל-50 לפי ההיסטוריון בני מוריס: 370 כפרים פלשתינים נהרסו.(ואחרים טוענים ליותר מ-400) הסיבה שנהרסו הייתה כדי לא לאפשר לתושבים לחזור. הרעיון המבטל את עם הילידים מתקיים במשטרים קולוניליסטים, המדיניות בישראל היא כזו-מבטלת את הפלשתינים ולא מעודדת חיים יחד. לסיום הביע ד'ר סבאג את הצעתו לפתרון של מדינה משותפת לשני העמים בעלת משטר סוציאליסטי ושוויוני.

לסיום האירוע הצבנו שלטים בשטח,כל שלט ציין את שם אחד הכפרים ומספר פרטים על הכפר. כמה מהאנשים חפרו את הבורות,אחרים הביאו מים מן הבאר לערבב את החול והחצץ ליציקת מלט. שלטים נוספים הוצבו בבתי הקברות של עימוואס ושל יאלו. השלטים עמדו בשטח בערך יומיים עד שהוסרו ע"י אנשי הקרן הקיימת. לשאלתו של איתן מ"זוכרות": מדוע עשרות השלטים המאולתרים לצידי הדרכים אינם מורדים התשובה הייתה: "שלטים פוליטיים זה משהו אחר" "השלט החוקי המציין את בית המרחץ הרומי בשטח עימוואס ומתעלם מהעובדה שזהו בית הקברות של עימוואס- האם אינו פוליטי?" ,"זה על פי חוק" הייתה התשובה.

העדות בשטח נמחקה,אבל אנחנו אלו שהיינו שותפים לאירוע מרשים זה-ואתם הקוראים עליו, אנחנו העדים,למה שהיה,יחד עם אנשי הכפרים,צאצאיהם ובוסתני ומעיינות-עימוואס,יאלו ובית נובא.



Latrun Tour 2003 (1)



Latrun Tour 2003 (3)



Latrun Tour 2003 (2)



Latrun Tour 2003 (4)



Latrun Tour 2003 (5)



Latrun Tour 2003 (6)



Latrun Tour 2003 (7)



Latrun Tour 2003 (8)



Latrun Tour 2003 (9)



Latrun Tour 2003 (10)



Latrun Tour 2003 (11)



Latrun Tour 2003 (12)



Latrun Tour 2003 (13)



Latrun Tour 2003 (14)



Latrun Tour 2003 (15)

הדיווח באדיבות נווה שלום 

זוכרות ברשת