סיור באלְלִד (לוד) - דיווח
ישבנו בבית ואמרו לנו לשרוף את הגופות. שרפנו אותם במקום. אמרו ללכת למסגד להוציא את הגופות משם. איך להוציא? הידיים של המתים היו נפוחות מאד. לא יכולנו להרים את הגופות ביד, הבאנו שקיות ושמנו את הגופה על השקית והרמנו למשאית. אספנו את כולם לבית הקברות. ביניהם הייתה אישה אחת ושני ילדים. אמרו לנו לשרוף. שרפנו את כולם.
11/01/2003

תאריך 11/1/2003 נפגשה קבוצה של כחמישים איש ואישה בעיר לוד כדי לשמוע על הנכבה של לוד וכדי להציב שלט על בית בד בעיר העתיקה, במטרה לזכור ולהזכיר את שקרה במקום ב-1948.

שמענו את דבריהם של ד"ר מחמוד מוחארב, מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת באר שבע; פאיק אבו מנה שהיה צעיר בן עשרים ב-48; עארף מוחארב ראש תנועת 'אלווחדה' וחבר מועצת העיר מטעמה.

ד"ר מחמוד מוחארב הסביר שמה שהתרחש בשנת 48, בפלסטין בכלל ובלוד בפרט, לא היה מקרי ספונטני או אקסידנט. זה היה מתוכנן ומאורגן כפי שכתוב במסמכים של צה"ל או שנכתבו ע"י המוסדות הרשמיים של מדינת ישראל. חלקם מודה במפורש וחלקם במרומז. לדעתו של מוחארב "העם הפלסטיני שחי כאן היה חלק מהאומה הערבית. כל עניין האומה זה דבר חדש, הלאומיות זה דבר חדש. אין לאומיות לפני 500 שנה, לא הייתה לאומיות כמו היום. היו דתות ואתניויות. לאומיות היא תופעה חדש מהמאה ה-18 וה-19. הפלסטינים היו חלק מהאומה הערבית. הם התחילו לסבול מהתנועה הציונית. מה התנועה הציונית רצתה? המטרות שלה, אלה שמסכימים איתה ואלה שמתנגדים לה: ביטול הגולה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אלה שתי מטרות שאי אפשר היה להשיג אותן, בין אם זה ביטול הגולה ועליה והקמת מדינה, לא על חשבון העם הפלסטיני. אין דרך להשיג את המטרות הציוניות, להקים מדינה יהודית, לא רק מדינה, מדינת אזרחיה, אלא מדינה יהודית, מבלי שהעם הערבי יסבול. ולא דיברו על מדינה יהודית ושלערבים יהיו בה זכויות לאומיות קולקטיביות, אלא מדינה יהודית גרידא. השמאל הציוני דיבר על הטרנספר יותר מהימין, אבל כולם דיברו. הם הסיקו את המסקנה שאי אפשר להקים מדינה יהודית, בודאי לא בדרך דמוקרטית, כל עוד ערבים נמצאים כאן בפלסטין. על אחת כמה וכמה כשהם מהווים רוב. עד 48 הערבים הפלסטינים היוו רוב בארץ. הייתה תכנית של ההנהגה הפוליטית וההנהגה הצבאית, ההגנה, לגרש את הפלסטינים וזו תכנית ד' שהייתה קיימת ב-1947, 1948. ובייחוד לגרש את הפלסטינים שנמצאים בתחום המדינה היהודית, מדינת ישראל, לפי החלוקה של 1947. תכנית זו הוצאה לפועל מאז 1947 ונמשכה עד 1949. הפלסטינים היו 1,350,000 בארץ, יהודים היו בין 650,000 ל-700,000, שליש היו יהודים.

"מדברים על 'מלחמת השחרור'. שחרור ממי? שחרור מהימצאותו של עם פלסטיני במולדתו. זה בא ע"י גירוש. הפלסטינים לא עזבו מרצונם. חלק ברח, חלק פשוט גורש. המקרה של לוד הוא מקרה מיוחד וברור, כי יש הודאה שנכתבה ע"י רבין ב'פנקס שירות'. וגם הודאה בספר שערך אברהם סלע, פרופסור באוניברסיטה העברית, על כיבוש לוד. בהיסטוריה של ה'הגנה' מדובר על לוד. זאת אומרת, יש הודאה בכתב וברור שהיה גירוש ושהיה טבח, אבל כל הזמן מתרצים. המקרה של לוד חזר על עצמו בעשרות מקרים בערים ובכפרים אחרים. כשנכבשה לוד ביולי 1948 ע"י צה"ל הייתה החלטה פוליטית לגרש את תושביה.

מדוע אנחנו מדברים על הגירוש? לא העניין כאן להסיק את המסקנות ולהחזיר את המגורשים. לא העניין הזה. אלא לפחות כדי להבין את הסבל של העם הפלסטיני. לראות את הצד השני. כדי שהציבור היהודי יבין את הסבל של הפלסטינים ויודו שטעו. זה דבר טוב חינוכית להודות שטעינו כדי שלא יתרחש שוב מה שקרה ב-48. איך אנחנו כיהודים נתק את זה? נעשה כך וכך. שיציעו הצעות אלטרנטיביות חוץ מהחזרה של הפליטים. אני רוצה שהפליטים יחזרו. אומרים לי, טוב זה מובן, כי אתה ערבי פלסטיני ורוצה שבני המשפחה שלך יחזרו. או קי, אני מבין את היהודים, אבל שיציעו הצעות אחרות. אי אפשר שתציעו הצעות אחרות מבלי להכיר בסבל הרב שנגרם לעם הערבי הפלסטיני. חייבים להכיר בסבל הזה. אנחנו כערבים פלסטינים במדינת ישראל מבינים את נקודת הראות של החברה הישראלית, הציונית, הקיומית. אבל, ריבונו של עולם, גם אתם צריכים להבין את הסבל שנגרם לפלסטינים. ערים וכפרים נהרסו, אדמות שלהם נשדדו. התנועה הציונית והיישוב היהודי היה לו 5% מאדמת פלסטין. היום בכוח הזרוע ועושק וגירוש והפקעת אדמות השתלטו על כל האדמה. הדרך של הפלסטינים במדינת ישראל היום היא בדו-קיום כי הם חלשים. אבל לדו-קיום צריך קיום. עד עכשיו אין קיום לפלסטינים. יש סוס ורוכבו. דו-קיום מצריך שני צדדים כדי להכיר אחד בצד של השני. אני חושב שזה טוב שאתם מדברים על הנושא. אני מברך את מה שאתם עושים ואני חושב שאתם עושים תפקיד חשוב, להכיר מה שהתרחש. לראות את הסבל של הפלסטינים.

בלוד היו ב-48 30,000 איש. חלק מהם ברחו מכפרים אחרים. לוד הייתה עיר מרכזית וגם רמלה שסביבן היו כפרים. סביב לוד 37 כפרים וסביב רמלה 38 כפרים ערביים. עכשיו לא נמצא שום כפר ערבי בסביבת לוד או רמלה. בכפרים חיו ממאות  עד מספר אלפים. חלק מהפליטים חיים היום באזור רמאללה במחנה אל-אמערי. אני מרצה לפעמים באוניברסיטה שם ופוגש פליטים ששואלים "איך בלוד? מה השתנה?" וחלק בירדן וחלק בלבנון. חלק באים לבקר בלוד. עיריית לוד והממשל בישראל עשו כל מאמץ לשנות את המהות של לוד ואת המבנה הדמוגרפי של לוד. למרות כל הניסיונות הערבים בלוד עכשיו מהווים 27%. סה"כ פליטים שגורשו ב-48 מספרם היה מעל 800,000 פלסטינים."

אחריו דיבר פאיק אבו מנה שהיה בן עשרים ב-1948 בלוד. להלן התמליל המלא של דבריו:

לוד הייתה עיר שקטה ללא מלחמה. היו גרים פה רק ערבים, נוצרים ומוסלמים, אין יהודים בכלל. בן שמן היה כפר יהודי שכן והיינו חברים שלהם. המלחמה התחילה והיו קרבות והגיעו ללוד לכבוש. החיילים היהודים באו מכיוון בן שמן מחופשים לערבים כמו צבא ירדני. הייתה מלחמה והיו הרוגים בכל מקום בלוד. בחדר סמוך לכאן היו הרבה הרוגים. היו הרבה גופות. קברו אותם לא רחוק מכאן,  ליד הכביש הראשי. קברו אותם בתוך בור, יעני ג'מאעי (קבר אחים), כולם. למטה בעיר יש מסגד אחר. יש בו חדר שהאנשים נכנסו לתוכו, בערך 75 איש. איש מלוד לקח רימונים וזרק על הצבא והרג כמה חיילים. אחד מהחיילים, אח שלו נהרג. הוא הלך למסגד והרג את כל האנשים בתוך החדר ההוא.

ישבנו בבית ואמרו לנו לשרוף את הגופות. שרפנו אותם במקום. אמרו ללכת למסגד להוציא את הגופות משם. איך להוציא? הידיים של המתים היו נפוחות מאד. לא יכולנו להרים את הגופות ביד, הבאנו שקיות ושמנו את הגופה על השקית והרמנו למשאית. אספנו את כולם לבית הקברות. ביניהם הייתה אישה אחת ושני ילדים. אמרו לנו לשרוף. שרפנו את כולם.

לקחו אותנו לגטו. שמו גדר מבית הספר לכל האזור. יום אחד אמרו לכולם להיאסף ליד המגדל ולקחו אותנו למחנה שבויים, בסידני עלי בהרצליה. אח"כ העבירו אותנו לסראפנד. במחנה עשינו את כל העבודות של הצבא: חפירות, סבלות, מזון, ניקיון מטבח וכו'. רק את הגברים לקחו. אני הייתי שם עם עוד ארבעה אחים שלי. את הנשים השאירו בבית. לא יודע למה לקחו אותנו. אני מעולם לא החזקתי נשק. אולי כדי שיהיו להם עובדים שם. היינו במחנה תשעה חודשים. יש לי אח שהשתחרר משם לירדן. אני גם רציתי ללכת לירדן אבל שכנעו אותי להישאר. קיבלתי שחרור ונתנו לי (כמו לכל אחד) טופס לרשום לאן אני רוצה ללכת. רשמתי 'ירדן'. בא השחרור ואומרים לי ללכת ללוד, אמרתי "לא רוצה" אז אמרו לי להישאר במחנה עד שאקבל שחרור. אמרתי "בסדר". בא קצין ואמר לי שאלך ללוד ושם אאסוף את מה שאני צריך ואלך לצלב האדום שיעביר אותי לירדן. בלוד כבר נשארתי. חזרו ללוד אלה שהייתה להם משפחה. נשארו בלוד סה"כ 50-40 משפחות.

שאלה: למה המשפחות האלה נשארו בלוד ולא גורשו?

פאיק אבו מנה: יום אחד באה קבוצה של הצבא. היינו בבית בודד. אמרו לצאת לירדן. אין לנו ברירה, מה לעשות. היינו ארבעים נפשות בבית בשני חדרים ועשינו אוהלים. מיפו מלוד, מכל המשפחה. באו ואמרו לנו לצאת. יצאנו. נשארנו שתי זקנות, סבתא של אמא שלי וסבתא, אמא של אבא. איך ניקח אותן? לא היה לנו מה לעשות, השארנו אותן בבית. הם ימותו, יצאו... יצאנו עם העגלה בכיוון למטה ואמרו לנו שייתנו לנו תעודות זהות. ליד המסגד היה בית של מינו, עשו אותו משרד ורושמים ואמרו לנו ללכת למשאית מסוג דודג'. היו איזה ארבעים חמישים ראש. מה שנשארו מלוד אספו. יצאתי כדי לעלות לאוטו ובא אחד קצין מלוד שקוראים לו גינזברג. הוא היה מפעיל את המנועים של החשמל. הוא אומר, מה אתה עושה פה, אמרתי לו ככה וככה, אמר לי תביא את דוד שלך. אמרתי לו מה נעשה עם אמא וסבתא שנשארו בבית. אמר תבוא איתי, לקח את הדוד שלי איתו לבית מטבחיים ליד קרגל. שם עשו מחסום. נתן לו (לא ברור), אמר לנו לחזור הביתה, כל המשפחה, אז חזרנו. כל האוטומובילים נסעו ליד (לא ברור), שמה עשו מיון. זה גבר טוב למחנה שבויים, זה גבר קטן עם נשים, ישר לרמאללה. בגלל זה נשארנו בלוד, אחרת גם אנחנו היינו מגורשים.

שאלה: מה קרה פה בזמן המלחמה?

פאיק אבו מנה: במלחמה הוציאו אותנו מהבתים באמצע הלילה, שתיים שלוש בבוקר, צעקות "לצאת לצאת, להרים ידיים" ומתחילים לירות מעל הידיים. נכנסו לבתים וצעקו לנו לצאת. היה אסור לסגור את הדלת בבית, אסור לסגור ארון ואסור לסגור דלת. אנחנו יצאנו. בא אחד מדריך או מפקד ואמר לכולם לצאת וללכת ליד המסגד. הוא אמר לנו להיות בבתים ושאסור לנו לסגור לא ארון ולא דלת כדי שיוכלו לעשות חיפושים. אח"כ כשיצאנו מהבית ראינו שישה חיילים עם תינוקת. הם נתנו לנו אותה. בת חודש וחצי. אמא שלה ברחה. השישה אנסו אותה. היא אישה צעירה מאד אז היא ברחה. לא רצתה לראות לא ילדה ולא כלום. הלכה למטה ואמרו לנו לטפל בתינוקת ואולי נמצא את האמא או האבא. לקחנו אותה בעגלה ומצאנו את האמא שלה למטה. היא אמרה "אנסו אותי ואני לא יכולה לעשות משהו." היא לקחה את הילדה. בא אלינו הקצין ואז חזרנו, אחרת היו מגרשים אותנו.

שאלה: מה היה הקשר עם האנשים מבן שמן?

פאיק אבו מנה: היה לנו איתם קשר טוב מאד. לא היו יריות ושום דבר. אבל הצבא נכנסו מכיוון בן שמן. היו הרבה משפחות שעזרו להם. אבל שום קשר רע לא היה. נכנס לכאן המון צבא. היה גם צבא ירדני.

לפני זה בא כומר אחד נוצרי ובא אבו רג'אב חסונה מלוד ובא עוד אחד שייח מיפו. לשלושתם אמרו הישראלים - ככה אני שמעתי, אולי זה שקר - ללכת לירדן, לא לירות, ולגמור עם זה בשלום. אמר להם שהם יכולים לצאת בשלום ולא יפגעו בהם. אבל אח"כ ירו באחד מהם והרגו את אבו רג'אב חסונה ליד הקיר. אח"כ התחילו לגרש את כולם. לוד נותרה עיר בלי תושבים. אח"כ באו הרבה מהכרמים, מהשטחים מסביב.

נשארנו בבית שלנו. את העיר לא הרסו ונכנסו לגור בהם תושבים יהודים חדשים. פתחתי מספרה. למדתי להיות ספר במחנה שבויים. אבל המקצוע שלי הוא יציקת נחושת. עבדתי במלחמת העולם השניה בבית נבאלה בצבא הבריטי.

שאלה: האם במחנה עבדתם גם בכפרים ערביים הרוסים?

פאיק אבו מנה: כן לקחו אותנו לנקות, להוציא את כל החפצים. פה בלוד באו קבלנים. קבלן אחד לקח ארונות מהבתים. בלוד היו אולי עשרת אלפים אופנועים, בא אחד והרים רק אופנועים. אחד לקח מכונות תפירה. היו קבלנים כאלה. ניקו את לוד מכל מה שיש.

כשהיינו במחנה שבויים עבדנו עם אחד מגדוד 10 משוריינים פלמ"ח. היו מביאים אותנו לרמלה ועד היום הזה אני עם הקצין שהיה מביא אותנו לסארפנד, עד היום אני חבר שלו כמו הבן שלו. עד היום. קוראים לו דב קימנסקי מפתח תקווה, עכשיו עבר לראש העין. הוא בא אצלי בשבת של 16 לחודש לחג, הוא אצלי כל הזמן. יעני אנחנו נשארנו חברים כמה שהיה בן אדם טוב, התייחסנו אליו כמו לאבא.

עארף מוחארב: לוד נכבשה ביולי 48 אז זה כבר היה צה"ל ולא ההגנה כמו במקומות אחרים. צבא מאורגן. בטח זה היה אלפים, מדברים על עשרת אלפים חיילים שהיו בלוד. נדמה לי שבני מוריס כותב כך. מה שמייחד את לוד ורמלה זה גודל המאמץ הצבאי שהושקע כאן. כיבוש לוד היה מבצע צבאי לכל דבר. היה תכנית להיכנס מצד מזרח שהיה אמור להיות יותר בטוח עבור אלה שנמצאים בלוד. מבחינת האנשים שהתנגדו היו בלוד כ-1500 נושאי נשק. הם הורכבו משרידים של הצבא הירדני ותושבי המקום שברחו לכאן ממקומות אחרים. לוד נכבשה ב-11 ביולי 48 במבצע צבאי בו לא היה שום סיכוי לתושבים להחזיק מעמד. בלוד גם הפציצו לראשונה ממטוסים. מדובר בשני מטוסים שהיה להם אפקט מורלי מפחיד למרות שהיו מטוסים קלים ולא מתקדמים.

פאיק אבו מנה: היו מטוסי פייפר קלים.

עארף מוחארב: אנשים שחוו את זה כאן מספרים על דמורליזציה שגרמה ההפצצה מהמטוסים. כבשו את לו ואחרי כן האנשים הסתגרו בבתים. ההחלטה הפוליטית והצבאית, את זה גם מציין בני מוריס, הייתה לגרש את אנשי לוד ורמלה. כשראו שהאנשים מסתגרים ירו על הבתים כדי להוציא את האנשים לרחובות. אז, ירו מעל לראשיהם כדי לנתב אותם לצד מזרח.

פאיק אבו מנה: גם הרגו הרבה מהם.

עארף מוחארב: ניתבו אותם למזרח. אנשים שתיעדו את המסע הזה אומרים שחלק גדול מהאנשים, עד מאות, מתו כתוצאה מהמנוסה הלא מאורגנת הזאת לכיוון רמאללה. הצבא פתח להם את הדרך ובין 300 ל-400 איש מתו מצמא ומרעב ומפציעות. דרך המנוסה לרמאללה הייתה קשה מאד. למה בכל זאת נותרו אנשים בלוד? ובכן, הייתה החלטה מראש להשאיר אנשים שזקוקים להם במאמץ הצבאי. קבוצה אחת של מספר מאות נשארה ועבדה בתחנת הרכבת, שני ק"מ מכאן, וקבוצה אחרת שנדרשו לעבודות השחורות, לפנות את הגופות. נותרו גם הם כ-500 איש נוספים, מה שנקרא ה'סכנה', כולל פאיק. היה גם בית חולים צבאי.

פאיק אבו מנה: כל המקום הזה היה בית חולים בלי כסף.

עארף מוחארב: שתי הקבוצות האלה שמונות כ-500 איש כל אחת, גידרו אותן בגדר תיל והיה בהן שלטון צבאי של ממש. הן לא ידעו האחת על קיומה של השניה במשך מספר חודשים.

פאיק אבו מנה: ידעתי על הקבוצה השנייה רק אחרי שנה בערך. אחרי שלושה חודשים לקחו אותנו למחנה שבויים ועד אז לא ידענו שום דבר על הקבוצה השנייה. נשארנו בבית שלנו.

עארף מוחארב: היו שם אנשים שעבדו ברכבת. אחרי שכבשו את לוד ורמלה נותר פה הרבה שלל, חנויות, רהיטים וכו'. היו צריכים את זה למקומות אחרים אז השתמשו בעובדי הרכבת לעזור במאמץ שהוא בעיקרו בעל אופי צבאי. הצבא לא אמר בתחילת המלחמה שאם תיכנעו תישארו כאן, אלא שתיכנעו וכך תוכלו לצאת בשלום, או שפשוט מאד תוכרעו בקרב.

פאיק אבו מנה: ליד המספרה שלי, יש מכולת, וסמוך לה הייתה הגדר של הצבא. הייתי מקבל אישור כדי להגיע מהגדר למכולת, מרחק של עשרה מטרים.

עארף מוחארב: גם ברמלה נותרו אנשים מעטים, קרוב לאלף, מתוך כ-30,000 ושבים, אבל שם הכל נעשה בהסכמה. בלוד היו יותר מתנגדים, וברמלה ראו שאין להם סיכוי אז הגיעו להסכמה עם השלטון הכובש, עם שלטון הצבאי, ולכן כל העברת התושבים הייתה בתיאום עם הצבא. עשו את זה באוטובוסים. הרוב הלכו לכיוון מזרח אבל היו שעזבו דרומה לכיוון עזה. הגירוש נעשה בהסכמת המנהיגות ברמלה. התוצאה הייתה זהה. והפעולה בלוד וברמלה נעשו בו זמנית. עיקר הכוח הצבאי היה בלוד כי כאן הייתה התנגדות. הכוח שהגן על המרחב של לוד היה עד ראש העין ושדה התעופה. זה היה שטח השייך למדינה הערבית לפי החלטת החלוקה -1947. קו החלוקה עובר מערבה ללוד ולכן היה כאן כוח הגנה. אנחנו מדברים על שרידים של התנגדות. באפריל 48 הייתה תבוסה טוטאלית. אז אנחנו מדברים על כוחות מובסים שעברו את התבוסה של הנכבה שלושה ארבעה חודשים לפני כן. לכן זו לא הייתה התנגדות ממשית. גם לא היה ברור לתושבי לוד ורמלה שייכבשו את הערים כי זה היה בשטח המדינה הערבית. אבל אפילו אם היו מתכוננים לכך ברור שהקרב היה חסר סיכוי כי צבא המדינה עדיף מכל הבחינות על הכוחות המתנגדים. הרעיון שלמדינת ישראל יהיו מטוסים נלקח מבריטים שב-1938 השתמשו במטוסים נגד מה שהם מכנים 'המרד הערבי'. המנהיגות של התנועה הציונית ראתה את היעילות של השימוש במטוסים ולכן החלו לחשוב על שימוש במטוסים. אבל הדבר לא התאפשר להם כל עוד הבריטים היו כאן. כשהבריטים יצאו היהודים רכשו מספר מטוסים, אינני יודע כמה בדיוק. השימוש במטוסים היה טרם הכניסה של הצבא האורגן. מבחינה צבאית גרידא למטוסים לא היה אפקט כי הם לא היו מדויקים, אבל ברור שמבחינה מורלית הייתה להם השפעה גדולה. כי לשבת בעיר ולראות שנופלות עליך פצצות זו לא הרגשה נעימה. הנה הסקאדים של סדאם, תראו איך הם מפחידים.

פאיק אבו מנה: עכשיו כשרואים מתאבדים כאן, הם לומדים מהיהודים שפיצצו ביפו בבניין הסראייה והלכו שם איזה 60, 70 איש וגם שמיר הרג את לורד ברנדוט.

שאלה: על קבר האחים יש איזשהו סימן?

פאיק אבו מנה: לא, לקחנו דלת גדולה של שישה מטר ושמנו על אבנים ושמנו תמרים ושמנו את הגופות על הדלת ושרפנו. יש שם סימן, זה בית הקברות ומקום מוכר. אין מצבה, מי יעשה מצבה? אפילו היו שם נוצרים ומוסלמים יחד. לא הבחנו ביניהם. כולם בקבר אחד, לא קבר, אפר, הכל אפר הלך. נשרף, את יודעת איך? זה אש לגובה של איזה חמישים מטר.

שאלה: לפי מה שקראתי נכנסו לכאן שתי שיריוניות של הצבא הירדני. האם הבנתם למה הן נכנסו לכאן?

פאיק אבו מנה: הם באו לעזור ללוד. אבל הם באו בעקבות הסכם עם היהודים לגמור עם לוד. הם באו דרך בן שמן. הרמטכ"ל של הצבא הירדני היה אנגלי, גלוב פשה.

שאלה: ברור שהיה גירוש, אבל איך זה נעשה בפועל?

פאיק אבו מנה: באו נגיד לבית הזה ואמרו לאנשים "תלכו לירדן, תלכו לעבדאללה". מי שלא הגיעו אליו נשאר. אבל עד שהגיעו לכל בית האנשים נשארו בבית. אחרי איזה שבועיים... אנחנו היינו ברחוב צדדי אז לא הגיעו אלינו מיד בהתחלה.

עארף מוחארב: כל מי שנשאר בלוד אחרי 48 זה ע"פ רצונו של הצבא.

פאיק אבו מנה: יש לי אח גדול שקנה שעון יקר, בשלושה דינר. אמרו לו "תיתן לנו את השעון" אמר להם "לא", אמרו לו שיחתכו לו היד אם לא ייתן את השעון. אמרתי לו "תוציא את השעון"... זה לא היה צבא אלה היו עבריינים. יש אנשים טובים ויש אנשים ככה.

עארף מוחארב: מי שנשאר כאן היה כי הצבא הזדקק לו לעבודות הרכבת, לפינוי גופות ועוד. חלק גורשו לירדן אחרי שהיו במחנה שבויים. כתוצאה מהמלחמה וכיבוש הערים לו כל האנשים היו מרוכזים כאן. הנו מסביב הרבה כרמים ופרדסים ואנשים הסתתרו בהם. כשנרגעו הרוחות והייתה הקלה. הוסדר השלטון הצבאי, שהיה עד 51 או 52 , אני לא זוכר בדיוק. כשהתייצב השלטון הצבאי נקבעו נורמות לאנשים מבחינת מותר ואסור להם. בהתחלת הכיבוש כששמו אותם בתוך גדר תיל חיי האנשים היו תלויים בקצין הבודד המקומי ככל העולה על רוחו. אחרי זה הדבר השתנה וחלק מהאנשים התחילו לחזור לבתים שלהם. מה שמעניין שאנשים שהיו בגטו הזה, כמו פאיק, ורצו לחזור לבתים הפרטיים שלהם, אבל השלטונות לא נתנו לעשות כן. ברוב המקרים נתנו להם בתים חליפיים אבל בצורה אובססיבית לא נתנו להם לחזור לבתים שלהם. הייתה מדיניות ברורה לא להתיר לחזור לבית שלהם כדי לא לקבוע את העיקרון של חזרה לבית. וכך נוצר המצב המגוחך של נוכחים נפקדים, כי האנשים תושבי העיר אבל לא חיו בבית שלהם. הבית הועבר לפי חוק נכסי נפקדים לבעלות האפוטרופוס על נכסי נפקדים. האדם נוכח אבל נפקד בעירו. בשנות החמישים המוקדמות התחילו להשתמש בבתי משפט. אבל היו עורכי דין שעלו המון כסף ולכן היה קשה לפנות לבית משפט. האנשים חיו בבתים בשכר דירה. גם היום הווקף המוסלמי נמצא בבעלות האפוטרופוס הכללי. סוגיה זו נמשכת עד עכשיו. אני נולדתי עשר שנים אחרי הנכבה. ואני רוצה לקשר אותה למה שקורה היום בבעיות המקומיות. לפעמים נדמה לי שיש יותר מנכבה אחת שחווים אותה. לפני יומיים הרסו בית בלוד של אישה עם תשעה ילדים ועכשיו היא זרוקה. קיבלנו החלטה לבנות את הבית מחדש אבל זה לא בטוח שלא ינסו להרוס שוב. רוב הפשעים נעשים דווקא בגלל שיש סדר. שום סבל לא יכול להיות סיבה לגרום סבל לאחר, אחרת אין לכך סוף. אני לא חושב שהציונות היא הרשע המוחלט אבל חייבים להכיר בעוול שנעשה כאן. יהודים כאן חושבים שהם ממשיכים את דרכו של הרצל והם לא רואים הבדל בין הגירוש ב-48 לגירוש היום. מדברים כאן על בעיה דמוגרפית וזו בסיסה של הגזענות. אם היהודים לא יתייחסו לנכבה כאירוע חד פעמי אולי יבינו מה קורה היום. בלוד חיים כיום כ-20,000 ערבים מתוך כ-70,000 איש. רוב הערבים היום הם לא צאצאי הנותרים כאן מאז 48. רוב האוכלוסייה הערבית היגיעה ללוד מגירוש במקומות אחרים. למשל במג'דל נותרו אחרי 48 אנשים, איפה שאשקלון היום, אז בסביבות 1950 כש המצב התייצב היו שם 1500 איש והעבירו אותם לאזור כאן. אני נמנה על קבוצה אחרת. הורי חיו בבאסת אל פאלק, ליד נתניה היום, איפה שנחל פולג, קרוב למכון וינגייט היום. ב-48 הם קיבלו הוראה חד משמעית לעזוב את המקום וללכת לירדן. הם העמיסו המטלטלים שלהם והלכו מזרחה אבל לפי הסדרי הפסקת האש עם עבדאללה המשולש הדרומי הועבר למדינת ישראל. הם נותרו בשטח המדינה ואז עזבו לקלקיליה. חלקם נשארו בקלקיליה וחלקם הסתננו בחזרה. התחבאו לפרק זמן מסוים. כשנרגעו הרוחות ביקשו לחזור לבתים שלהם אבל המושל הצבאי סירב אבל אמר להם ללכת ללוד. לוד הייתה במידה מסוימת מקום לפתרון עבור מקומות אחרים. היו כאן אנשים ממקומות שונים. זה לא מספרים גדולים מאד אלה כמה עשרות מכל מקום. רק ממג'דל היו יותר, מאות. היהודים הראשונים שהגיעו ללוד עזבו כי מצב העיר היה בכי רע. הם לא הסכימו לגור בלוד כי העיר הייתה ריקה ונראתה כעיר רפאים, אז היהודים נטשו אותה. אני זוכר משנות ה-60 שהיו הרבה בתי אבן בלוד. ראיתי תמונות מלפני 48 והעיר נראתה יפה בהרבה מהיום. היו בה הרבה פנינים אדריכליות. בשנות החמישים המדיניות הייתה לשכן את היהודים שבאו ואת הפליטים הערביים בבתים שהיו כאן. בשנות ה-60 החלו לבנות שיכונים, בטונדות. אבל עדיין רוב השטח היה בתי אבן. חברת עמידר הקימה את החברה לפיתוח לוד בשנות ה-70 שהחלה לבנות וקבעה מדיניות יותר אגרסיבית של להיפטר מכל מה שמסמל היסטוריה ערבית של לוד. התחילה הריסה מסיבית של כל הבתים. היה אפשר לראות את השופלים והציוד הכבד שהורס בתים. הבתים מבחינה תכנונית היו בתים לפינו והיה מו"מ עם הדיירים לפינו לדירות אחרות. היה רצון למחוק כל זכר ללוד הערבית. בתקופה של ראשות העיר של מקסים לוי, שנפטר לא מזמן, המדיניות הזו היגיעה לשיא בשנות ה-80. הרבה בתים ערביים נהרסו. היום נותרו מעט בתים ערביים. אני יושב בוועדה לשימור אתרים אבל ועדה זו לא התכנסה אף פעם. אני אופתע מאד אם העירייה תסכים לעשות משהו לשימור בתים ערביים. גם הפעילות האזרחית שהיא לא כל כך פוליטית תמיד מכניסים את הציונות לתוכה ולא ברור לי למה. רצו לבנות עיר חדשה אבל יכלו לעשות זאת אחרת. אני חושב שהאובססיה שלהם למה שמסמל היסטוריה ערבית היא בלתי נסבלת. כשמקסים לוי הגיע לשלטון כאן התחילו לדבר על כך שיש יותר מידי ערבים בלוד. היום מדברים על זה בצורה גלויה. מאז הבחירות האחרונות ראש הממשלה ביקר כאן שבע פעמים. יש התעניינות בלתי רג ילה בגלל ה'בעיה הדמוגרפית'. שרון לוחץ על ראש העיר להרוס בתים כאן של ערבים ובתמורה ייתן הרבה כסף לעיר. כי אם ייתנו למצב להמשיך העיר עלולה לדעתם להפוך לעיר ערבית. יש את הבעיה הזו גם בעכו ששיעור הערבים דומה. יש כאן מדיניות חוקים של הריסת בתים, לא כמו ב-48. השלטון משתמש לשם כך בחוק התכנון והבניה שנותן להם סמכויות מוחלטות ולערבים אין ייצוג בוועדות התכנון ברמות השונות. יש כאן אפליה ברורה בתכנון. אין כלל תכנון לאוכלוסייה הערבית. אין נציגים ערביים בועדה המחוזית וועדה הארצית יש ערבי אחד שהוא מינוי פוליטי. בועדה המחוזית יש 13 נציגים של משרדי הממשלה אז אין שם נציגים ערביים. רוב ההחלטות להפשיר קרקעות נתונות בידי הועדה המחוזית. אני לא רוצה להשתמש במילה 'אפליה' כי אפליה אומרת נגיד שיש הקצאה של 80% אחוז לצד אחד ו-20% לשני. אבל פה נותנים אפס אחוז לצד הערבי. זו לא אפליה אלא עוינות. התכנון בלוד הוא אך ורק עבור היהודים והשטחים הערביים הם מכשול בפני התכניות ותו לא. האוכלוסייה הערבית אף פעם לא תעמוד במרכז איזו תכנית. היא תעמוד במרכז איזו תכנית אחרת, בתור מכשול. למשל אם בונים שכונה יהודית כמו 'גני אביב', היא נבנתה לא על שטחים ערביים. נתנו אותה לקבלן הזה עם כל העזרה, אבל התשתיות של השכונה הזו הן על חשבון הערבים. ולא נתנו לאזרחים הערבים אפילו היתר בניה אחד ולא רק זה אלא שאף הרסו להם בתים. זו דוגמא לתכנון בערים מעורבות. אני חושב שבלוד יש תכנון עוין את הערבים. הביטוי 'בניה לא חוקית' ממש מקפח את הערבים.

שאלה: רציתי לבדוק אם אפשר לקנות פה דירה ואמרתי להם שיש כאן מלא ערבים כדי לראות איך יגיבו. הרגיעו אותי ואמרו שיש כאן ועדת אכלוס בשביל זה שלא יכנסו לכאן ערבים. אמרו את זה בפירוש. חברה שלי קנתה פה וחתמה על אין סוף מסמכים וניסו לקבל התחייבות בכתב ממנה שהיא לא תוכל למכור בעתיד את הדירה לערבים. היא כעסה כי מה פתאום שיגידו לה למי למכור. היא החליטה לא לחתום על הרכישה. זה עדיין ממשיך כל?

עארף מוחארב: זה עדיין ממשיך כך. לשלטון יש שתי שיטות. חברת 'מגדלי הזוהר' בונה בגני אביב ואין חוק שמחייב או אוסר עליה למנוע מכירה לערבים. בארה"ב יש חוק נגד גזענות, כאן אין חוק כזה. זה לא מובן איך יש חוק האוסר הסתה לגזענות ואין חוק נגד גזענות בפועל. לדעתי השלטון מודע לזה כי ברגעי שיהיה חוק האוסר גזענות, כל מהותה של מדינת ישראל ישתנה. הגזענות קיימת כל הזמן. יש אפליה מתקנת אבל באותו זמן האפליה נמשכת. אני לא תופס את זה. ממשלת ברק דיברה על אפליה מתקנת. באחד הביקורים כאן של מתן וילנאי אמרתי לו "אני מוותר לך על אפליה מתקנת, אבל אתה מוכן לוותר על האפליה?" הוא לא ידע לענות לי.

יצאנו עם עארף מוחארב לסיור והוא הסביר:

בשכונה פה ממול אם ערבי קונה דירה המחיר הוא 170,000$ ליהודים המחיר הוא 130,000$. האתיופים עוזבים את השכונה וערבים נכנסים. המדיניות של השכונות החדשות היא לא לקלוט ערבים. בשכונת 'גני יער' שהיא טובה יחסית צריך את הסכמת ועד הבית כדי למכור דירה למישהו. חלק גדול האוכלוסייה הערבית של לוד הם משת"פים שהביאו לכאן בעיקר אחרי אוסלו, קרוב ל-500 משפחות, אבל גם אחרי 67 וגם באינתיפאדה הנוכחית. בהתחלה הם נקלטו בשכונות הערביות אבל אח"כ ברחו לשכונות היהודיות. היהודים בלוד לא אוהב את הערבים המשת"פים ולא את הערבים האחרים. הם ירודים מבחינה חברתית. משרד הביטחון קנה עבור המשת"פים 42 דירות בשכונת 'גני אביב' למרות מניעת המכירה לערבים, אבל משרד הביטחון שבר את זה וקנה מחברת 'מגדלי הזוהר'. רצו להוציא אותם משם ועשו מפגש עם ראש הועדה הקרואה אריה ביבי והמשטרה. שאלתי אותם "אתם לא רוצים אותם כי הם משת"פים או כי הם ערבים? אם זה בגלל שהם ערבים אז אני לא יכול להיות אתכם ואם זה בגלל שהם משת"פים אז אני מתפלא עליכם כי זה אנשים שעזרו למדינה." הם היו נבוכים. היום גם אני מהרהר בעמדה שלי כלפי המשת"פים. כי הם גם קורבן.

בבית הבד הצבנו שלט עליו נכתב בעברית ובערבית: בית בד. הוחרב ב-1948 עם גירוש הפלסטינים מהעיר.

 


נורמה מוסי מעמותת זוכרות הקריאה דברים לכבוד הצבת השלט על בית הבד:

"הגענו היום ללוד כדי להציב שלט צנוע, זמני ומאולתר. לסמן באמצעותו את הנוכחות הפלסטינית שנמחקה. להזכיר באמצעותו מציאות שהייתה, מציאות שעקבותיה נמחקו ובתיה נהרסים עדיין באופן שיטתי.

בבית בד חרב זה הכינו פעם תושבי לוד שמן זיתים. לציון המיקום של מבנה זה משמעות מיידית גם בימינו. גם בימים אלה מונעת מדינת ישראל מפלסטינים רבים למסוק את זיתיהם. השלט מסמן מקום. מקום שסולק מהמרחב ומהמפה. תייר תמים שעובר לא יודע מה עמד כאן בעבר. המקום הזה אינו חלק מהזיכרון הקולקטיבי של היהודים. לכן הצבת השלט היא גם אקט חינוכי. נזכיר אנו היהודים לעצמנו מה היה כאן קודם, איך נראתה חלקת אלוהים זו לפני הקמת מדינת ישראל. מחיקת הנוכחות הפלסטינית והשתקת הקול הפלסטיני לא הסתיימו ב-48. הם נמשכים גם היום. גם היום הורסים בתים ממש פה בלוד ומצונזרים סרטים שמתארים את המציאות הפלסטינית תחת הכיבוש וגם היום מושתקים קולותיהם של הנציגים הפלסטינים. הנכבה, אשר עבורה מהווה השלט תזכורת, היא האסון של העם הפלסטיני אך גם חלק מהותי מההיסטוריה של היהודים בישראל. חלק שהושתק במשך שנים. יש להמציא מילים ודימויים שיאפשרו לנו היהודים לספר לעצמנו ולשמוע מכם.

אנחנו, עמותת זוכרות, רוצות לאפשר זיכרון אחר, אלטרנטיבי לזיכרון ההגמוני. זיכרון שאינו כוחני ודורסני, שאינו מוחק. אנחנו רוצות ליצור אתרי זיכרון שיאפשרו לגלות פנים אחרות בנוף ארצנו. פעולת הצבת השלטים היא פעולה מתמשכת שמטרתה להחזיר את הנוכחות של הכפרים.

כחלק מהניסיונות לדבר את הנכבה בעברית מפעילה עמותת זוכרות אתר אינטרנט המהווה מאגר מידע על הנכבה. אנחנו מנסות לספר את הסיפור בשפתנו ליהודים. במפגשים עם תלמידים ומורים אנחנו מנסות להתגבר על האיום שחשים רבים מבני עמנו לנוכח קיום סיפור זה. בפעולותיה מצטרפת עמותת זוכרות לפעולות הזיכרון שמקיימים הפלסטינים. זה זמן רב שמשפחות פלסטיניות רבות יוצרות לעצמן מרחב זיכרון פרטי. מי שיכול, מבקר בכפרים. הזיכרון הפרטי הופך לזיכרון פוליטי וקולקטיבי. הנכבה היא חלק מהזיכרון הקולקטיבי ומהמציאות היומיומית של העם הפלסטיני, לכן ההכרה באחריותנו כיהודים באסון והדיבור עליו, הם תנאי הכרחי לתהליך פיוס בין העמים. פיוס שיהיה מבוסס על צדק היסטורי ועל צדק חברתי. אנחנו מודות לכם אנשי לוד מעומק ליבנו על שאתם מאפשרים לנו להיות פה, להציב שלט ולשמוע."

 


לאחר הצבת השלט הלכנו לבקר את משפחת טורי שביתה נהרס מספר ימים קודם לכן. שמענו על ההריסה האכזרית ועל הבניה מחדש שהחלה מיד. כיום, שלד הבית כמעט בנוי. אבל אין ביטחון שהוא לא ייהרס שוב. 



Lydd Tour 2003 (1)



Lydd Tour 2003 (2)



Lydd Tour 2003



Lydd Tour 2003 (9)



Lydd Tour 2003 (10)



Lydd Tour 2003 (5)



Lydd Tour 2003 (6)



Lydd Tour 2003 (4)



Lydd Tour 2003 (7)



Lydd Tour 2003 (3)



Lydd Tour 2003 (8)

כתב: איתן ברונשטיין

צילום: נורמה מוסי ודוד שגיא

זוכרות ברשת