סארה עבדאללה אבו לטיפה
באחת השנים הגעתי לכפר, ואז ראיתי שהבית שלנו הרוס. הם הרסו אותו ובנו במקומו חדר לשומר עליו תקרה מעץ עם מדרגות. עליתי למעלה, אפשר לשבת שם. כמה חבל שהרסו.
10/10/2014

סארה התחילה מיד לתאר את החוויות שלה מהביקורים התדירים לכפרהּ סֿרעה. מאז הכיבוש ב-1967, ביקרה סארה, עם נשים אחרות מהמחנה, בכפרן סֿרעה פעמים רבות. באופן פרדוקסאלי, כיבוש הגדה המערבית שיחרר אותה במובן מסוים ופתח בפניה את הדרך לסֿרעה. הביקור האחרון שלה בסֿרעה היה בשנת 2000 עם תחילת האינתיפאדה השנייה. הכניסה לתחומי מדינת ישראל נאסרה גם על סארה באופן כמעט מוחלט.

הייתי בת 5 כשיצאנו מהכפר. ביקרתי בסֿרעה אחרי מלחמת 67. מצאתי את הבית של אבא שלי שלם. כל הבתים של הכפר נהרסו חוץ מהבית של אבא שלי. הבית היה שלוש קומות. הקומה הראשונה מחסן, מעליה קומת קשתות ומעליהן חדר עליון עם מרפסת. החדר למעלה היה לאורחים. אני בתו של המח'תאר עבדאללה אבו לטיפה. הבית שלנו היה גבעה מול הכפר. השטח שבין הבית שלנו לכפר הוא הגורן. בגורן דשו את החיטה. שם גם קיימו את החתונות והמסיבות. היום הם הפכו אותו לחצר עם חול שדומה לאפר. אני נולדתי בבית הזה.

כשיצאנו מהכפר הייתי בת 5. אמא שלי נשאה אותי על כתפה ואני בכיתי כל הדרך. אבא שלי היה המח'תאר, היה רוכב על סוס, נושא רובה על הכתף, מסייר, הולך וחוזר, לתחנת המשטרה, ןמשקיף על רועי הצאן ועל הפועלים שעבדו אצלו בפלחה. כל הכפר נתן לו כבוד. האנישם אז כיבדו אחד את השני, לא כמו היום. לאבא שלי היו ארבע נשים, כולן יצאו אתו ב 48. מאמא שלי היו לי שתי אחיות ואח. מאשתו השנייה היה לי אח שקראו לו יונס, הוא היה קצין במשטרה הירדנית, ושתי בנות: רסמיה ונדֿ'ירה, הם היו הבעלים של מלון קזאר בוואדי אלג'וז, השלישית ילדה שני בנים, יוסף ומחמוד, אבל שניהם מתו כשהם היו צעירים. לאשה הרביעית היו ארבעה ילדים, כולם נפטרו בעמאן. לאבא שלי היו הרבה אדמות. האנשים המבוגרים היו אומרים שאבא שלי קנה הרבה אדמות בסֿרעה. רוב האנשים היו אנשים פשוטים. אבא שלי שכר ארבעה פועלים מסֿוריף כדי שיעבדו באדמה. גם שני האחים שלו עלי ומחמד, וגם גיסו אחמד, וכל הנשים שלהם, עבדו באדמה יום יום. האדמה היתה משותפת לכל המשפחה. ליד הבית של אבא היו בתים חדשים לאחים שלי, אבל סולקנו מהכפר לפני שהם הספיקו לגור בהם. היהודים קיבלו אותם מוכנים.

באחד הביקורים שלי בסֿרעה, ראיתי את השדה שזרענו בו חיטה מחולק לחלקות. זה ליד עצי זית באזור אלמרדום, מול תחנת הרכבת. הגיע בחור יהודי על כרכרה. הייתי אני ואם סֻבּחי. קראתי לבחור שעל הכרכרה. הוא עצר, ושאל מה רצינו, אמרתי: אני רוצה לשאול אותך, ובאמא שלך תגיד את האמת. אנחנו היינו זורעים חיטה בשדה הזה. למה הוא מחולק לחלקות עכשיו?. הוא אמר שהאדמה הזאת נמכרה. אמרתי: אלה שמכרו אותה [הישראלים] לא היתה להם זכות לעשות זאת. ככה עניתי לו ואמרתי גם [תוך כדי צחוק] שכשנחזור לסֿרעה עוד נדבר. והלכנו.

ב-48, היהודים ירו לעבר הכפר והבריחו אותנו. זו הייתה עונת קציר. ברחנו לכיוון תחנת הרכבת. היה שם מטע זיתים. לאזור קוראים וואדי עלּין והוא שייך לכפר דיר אבאן. גרנו בין עצי הזית. אנשי הכפר הלכו משם כל יום לקצור את היבול. הכפר מולנו. פתאום, מטוסים התחילו להשליך על החקלאים חביות נפץ, בגודל של גלון גז. השליכו על אלה שקוצרים בשדות בכפר. החיטה והשעורה היו מוכנות ובשלות, אבל היו חייבים לעזוב. עזבו את החיטה בגורן. היהודים לקחו הכל.

עברנו לבית נתיף והגענו בסוף לבית סאחור. גרתי בבית סאחור 14 שנה. שם התחתנתי. הייתי בת 13. ילדתי את בני הבכור חאתם בגיל 14. חאתם היום רופא בבריטניה. עברנו למחנה הפליטים הזה לפני כ- 50 שנה.

באחת השנים הגעתי לכפר, ואז ראיתי שהבית שלנו הרוס. הם הרסו אותו ובנו במקומו חדר לשומר עליו תקרה מעץ עם מדרגות. עליתי למעלה, אפשר לשבת שם. כמה חבל שהרסו. אוי, למרות הכאב אני אהבתי ללכת לסֿרעה, הלוואי שנחזור לשם. אני מוכנה אפילו לגור שם באוהל, רק שיצנו לי לחזור. פעם יהודים וערבים ידעו לחיות ביחד. אפשר. 

---------------

סארה עבדאללה מחמוד אבו לטיפה
מקום לידה: סֿרעה
תאריך לידה: 5 שנים לפני הנכבה
תאריך הראיון: 10.10.2014
מגורים נוכחיים: מחנה הפליטים קלנדיא

זוכרות ברשת