אבראהים מחמד אבו אלהיג'א
עמדנו באלרויס והסתכלנו לכיוון חיפה. ראינו ושמענו את ההפגזות. יכולנו לזהות איפה נפלו הפגזים כי הכרנו את חיפה טוב. חיפה נפלה ואנחנו עדיין באלרויס, עכו נפלה, גם אלברוה נפל ואנחנו עדיין בכפר.
23/03/2013
אבראהים מחמד אבו אלהיג'א מבקר בכפר שלו

" הייתי בן 17 ביום שנעקרנו מהכפר. אני זוכר את הכפר בית בית, זוכר כל שכונה. הכפר שכן מזרחית לכביש הראשי. הכביש הזה סללו אותו האנגלים בשנות הארבעים, בהתחלה שמו כורכר שהביאו מאדמת אלדאמון ואחר כך זיפתו אותו. הכפר הכי קרוב לאלרויס היה אלדאמון, וממזרח היו טמרה וכאבול השכנים שלנו.

כל הכפר כמעט היה משפחה אחת, משפחת אבו אלהיג'א. לכל בית הייתה חצר מגודרת בחזית הבית. לחצר הכניסו את בעלי החיים, הגמל או הסוס. לכל בית היה שטח של כשני דונם. מספר התושבים היה כ- 350. רוב הבתים מאבן והיו כמה בתים שנבנו מבטון.

לאבא שלי היו שני מבני מגורים,  אחד מכאן ואחד מכאן ובאמצע מדרגות שעלו לגג. זה היה גג מעץ, סבך וטיט. בית מקומה אחת. מול כל בית חצר לבקר ולסוסים, מערבית לבית חצר מגודרת לצאן. בגדר היו פתחים עגולים, בכל פתח מקל נעוץ בתוך הקיר משני הצדדים כדי לקשור אליו בעל חיים אם צריך.  אני יודע את המיקום של הבית שלנו ביחס למיקום של המסגד. אמנם הבית הרוס והמסגד גם הרוס, אבל אני יודע את המיקום שלו. יש בכפר גם שיחי צבר שעוזרים למקם את הבתים. הצבר הוא בדרך כלל גבול בין החלקות.

בכפר היה מעיין אחד. הכפר היה עשיר במים, ליד כל בית הייתה באר מים פרטית. יותר מאוחר החליטו התושבים לחפור ולבנות באר לכלל הכפר. זה קרה אחרי שהצטרכו לפעמים, כשהיה מחסור במים, הצטרכו למלא מים מבאר אלטירה מערבית לכביש השייכת לאנשי טמרה. לכן החליטו לחפור באר שתספיק גם לעדרי הצאן וגם לצרכים ביתיים. זו הייתה באר לעת הצורך כי רוב התושבים הסתפקו רוב הזמן במי הבאר שליד בתיהם. אני זוכר את אנשי אלדאמון ממלאים מים ממעיין אלרויס אם הייתה בעייה או תקלה במעיין שלהם. הייתי בן 7-8 כשחפרו את הבאר. הם שכרו אדם בשם אבו ראג'ח, אמרו שהוא בא מהדרום, לא ידעתי מאיפה בדיוק, הוא חפר את הבאר בידיו. אחר כך בנו חדר מעל המעיין עם תקרה ופתח לשאיבת המים. ליד המעיין בנו בריכה ולידה שוקת להשקיית בעלי החיים. המעיין היה באדמת אבו מאהל. הם הרכיבו גלגל מים מעל פתח המעיין והעסיקו אדם לשאוב מים לאנשים. בהתחלה שואב המים היה אדם שקראנו לו אלזינאתי כי הוא היה מאם אלזינאת. אחר יוסף אלחאג' מהמשפחה שלי ואחריו עוד מישהו מהכפר, סאמי אבו חלון, שהמשיך לעבוד גם אחרי שנעקרנו מהכפר, כי במשך כמעט שנתיים, עד 1950, המשכנו לשאוב מים מהמעיין והיהודים לא אמרו כלום. כל מי שביקש מים שילם לפי הכמות או לפי בעל החיים שהשקה. להשקיית גמל יש מחיר, להשקיית סוס יש מחיר ולצאן וכן הלאה. שואב במים קיבל את שכרו בחיטה. כך גם האמאם של המסגד, היה מקבל חיטה תמורת העבודה שלו.   לפני שבנו את המסגד היו מתפללים בבית שלנו. האמאם האחרון בכפר היה אלחאג' עבד אבו רומי, היה מטמרה, עבר לעבוד במסגד וגר אצלנו.

בכפר לא היה בית ספר, למדנו באלדאמון. זו הייתה החלטה רשמית של מושל מחוז עכו שבית הספר של אלדאמון הוא גם בית הספר שלנו. הכפר שלנו היה קטן. הלכנו ברגל 2-3 קילומטר, לא רחוק. אני למדתי באלדאמון עד כיתה ד'. רמת הלימוד הייתה גבוהה. בכיתה ד' למדתי אנגלית. אני זוכר את  הספר "רידר וון" ו"רידר טו". אז ידענו לדבר ולכתוב אנגלית. הלכו האנגלים, היום אנחנו מדברים עברית.  לפני גיל בית הספר, למדנו אצל השיח' סעיד סבח, הוא מהכפר, היה השיח' לפני אלחאג' עבד. השיח' סעיד פתח בביתו מין גן ילדים, לימד אותנו קוראן. רק הבנים למדו, הבנות לא.

בכפר היו שתי מכולות, מכולת עבד אלמג'יד שקיר ומכול עלי אלסאלח. הספר של הכפר היה חסן מחמד אלחאג'. העיתון היה מגיע לכפר כל יום, כיוון שרבים מהכפר עבדו בחיפה, שם קנו עיתון והביאו אותו לכפר. כל יום היו הזקנים מתכנסים וקוראים עיתון. אני עבדתי בחיפה כמה שנים וכל יום קראתי עיתון. שני העיתונים הנפוצים ביותר היו אלדפאע ופלסטין. אך לא היה רדיו בכפר. היה רדיו אחד באלדאמון והיינו הולכים עד לשם כדי לשמוע חדשות לפעמים. למרות שהכפר קטן אך הגיעו אליו קבוצות צוענים שעשו פעלולים ותיאטרון עם ארגז הפלא. כל הילדים היו באים לראות את המופע שלהם.

בקצה אדמת אלרויס הייתה אבן גדולה בצורת מלבן, כינינו אותה אבן אבו אלהיג'א, זו הייתה סימון הגבול בין אדמות אלרויס לאדמות טמרה. אחרי הנכבה האבן הזאת נעלמה ונדמה לי שנשדדה. היו אנשים שעלו לרגל מאלרויס למכה. הם נסעו ברכבת מחיפה עד מצרים, משם הפליגו באוניה בתעלת סואץ והים האדם, ירדו בנמל ג'דה, משם על הגמלים למדינה ומשם למכה. תושבי הכפר עבדו בחקלאות. אך בשנות הארבעים המוקדמות, נפתחו מחנות הצבא הבריטי לעבודה וכך גם בתי הזיקוק במפרץ חיפה. רבים הלכו לעבוד וקיבלו שכר נאה. התחילו להרגיש שיש להם כסף. אני התחלתי לעבוד בגיל צעיר. נחשבתי ילד. הייתי אמור לקבל חצי ממה שקיבלו המבוגרים. למזלי הם עשו טעות ושילמו לי שכר מלא. אני זוכר את המשכורת הראשונה שלי בחיים, 9 לירות פלסטיניות ו- 17 גרושים עבור שבועיים. הייתי בן 16. קפצתי משמחה. הגעתי לעבודה כל יום על אופניים. קניתי אותם חדשים ב- 12 לירות פלסטיניות וחצי. דגם פיליפס אסלי.

המח'תאר האחרון של הכפר היה מחמד רשיד אלסאדק. היו בכפר הרבה בתי הארחה, דיוואן. היה בכפר וועד שיזם פרויקטים. למשל הוא שיזם את בניית המסגד וחפירת באר המים.  היו 10-12 משפחות מאלרויס שעברו לגור בחיפה, הם עבדו וקיבלו שכר, והם תרמו לפרויקטים מכספם. אחרי שסיימתי כיתה ד' עברתי גם אני לעבוד בחיפה, במכולת אצל קרובי משפחה וישנתי אצלם. עבדתי 4 שנים בחיפה.

בכפר עבדו בחקלאות וגידלו בעיקר חיטה, שומשום, אבטיחים ובמיה. הנשים היו קוטפות את הבמיה והגברים היו מוכרים אותה בחיפה. חיפה בשבילנו הייתה עיר מרכזית. אדמת אלרויס, יחסית לכפרים אחרים, לא הייתה רחבה מאוד, אבל אדמת אבו אלהיג'א רחבה. היו לנו אדמות בכפר אלחדת'ה (חדת'א). כל אדמת אבו אלהיג'א רשומה כאדמת ווקף (הקדש מסלמי) ולכן לא שילמנו לטורקים מסים.

עבדתי במחנה צבאי בריטי במשך שנתיים. אחר כך נכבשה הארץ. חיפה נפלה. הטבח בבתי הזיקוק קרה כשעבדתי במחנה. אני זוכר שהיהודים שעבדו במחנה אתנו עשו פתח בגדר המחנה ליד הנגריה. הם פחדו שיקרה להם מה שקרה לעובדים היהודים בבתי הזיקוק. ליתר בטחון פרצו את הגדר. הם אמרו לי שאזהיר אותם אם ארגיש תנועה לא שגרתית. מה שקרה שרכב עבר ליד קבוצת מבקשי עבודה ערבים ליד בתי הזיקוק וזרק עליהם רימון. כמה מהפועלים הערבים נהרגו. הגיעו החדשות לתוך בתי הזיקוק ואז הפועלים הערבים נקמו בפועלים היהודים שם והרגו רבים מהם. אבל אצלנו במחנה לא קרה כלום.

עמדנו באלרויס והסתכלנו לכיוון חיפה. ראינו ושמענו את ההפגזות. יכולנו לזהות איפה נפלו הפגזים כי הכרנו את חיפה טוב. חיפה נפלה ואנחנו עדיין באלרויס, עכו נפלה, גם אלברוה נפל ואנחנו עדיין בכפר. אחר כך כבשו היהודים את תל כיסאן, מערבית לכפר, התל משקיף עלינו ועל עכו, בעת כיבוש תל כיסאן נפצע אחד הצעירים מאלרויס שהיה בעמדת שמירה על התל, וידו נקטעה.

מושל המחוז שלח מסר לאנשי אלרויס, למסור את שלושת הרובים שיש לנו תמורת הבטחה שנישאר בכפר. זקני הכפר התייעצו, היה ויכוח, לא הסכימו והחליטו שלא מוסרים את הרובים. התושבים התחילו לצאת מהכפר לפני שהישראלים תקפו אותו. אני זוכר את היום הזה. היה איש אחד שהיה בעד כניעה ומסירת הרובים, הוא אלחאג' אמין שקיר, וכל השאר היו נגדו. יצאנו לכיוון ח'לת אלשריף, כ- 300 מטר מהבתים, נשארנו בין העצים. כל הכפר כמעט יצא באותו יום. כולנו שמענו על דיר יאסין, חיפה, חוואסה ובלד אלשיח' ועל הטבחים שהיו בהם. איש זקן אחד סירב לצאת מהכפר, הוא מחמד חסין אבו ח'ליל, נשאר בכפר ולא שמע לקריאות האנשים שיצא איתם, הוא אמר תלכו ואני אבוא אחר כך. אחרי כמה ימים, חזרו הבנים שלו לחפש אותו ומצאו אותו מת, ככל הנראה ירוי, בתוך מערה. קברו אותו ליד בית הקברות. הקבר שלו קיים וידוע כקבר השהיד(החל).

הגענו לכוכב, אחר כך לשעב. אני זוכר שאני ואחי רכבנו על סוס, באנו לכפר כדי לקחת דברים מהבית, עברנו דרך אלדאמון, אלדאמון היה ריק אך היו כמו צעירים ששמרו ליד המעיין, הגענו לאלרויס, לקחנו חפצים מהבית ויצאנו. כשהגענו לח'לת אלשחנה, ליד מיעאר, בדרך לסח'נין, ראינו את היהודים מגיעים מדרום, נכנסו לכפר אלרויס, אחר אלדאמון ומשם עלו לכיוון מיעאר. זה היה כמה ימים אחרי שעזבנו את הכפר. אני טאחי הגענו לשעב. פתאום שמענו ירי בכפר מיעאר על הגבעה מעלינו. יצאנו משעב לכיוון מג'ד אלכרום. נשארנו במג'ד אלכרום, בחוץ בין העצים כמעט חודש.  המשכנו לנחף. הישראלים כבשו את נחף ואנחנו עדיין שם. הרגו ארבעה אנשים כדי להפחיד את הכפר. אחר כך המשיכו למג'ד אלכרום שם רצחו עוד גברים. יצאנו מנחף לכיוון ירכא, אלרויס ואז לטמרה. האח שלי היה כבר בטמרה. האיש שמסר את טמרה ליהודים קראו לו אחמד חמיד. הוא אמר לאחי שירשום את כולנו כתושבי טמרה כדי לקבל תעודת זהות ישראלית. כך היה. הגענו לטמרה והניירות שלנו היו מוכנים. גרנו באוהלים, אחר כך בצריפים, ואחר כך קנינו אדמות מאנשים מטמרה ובנינו כאן את הבית שלנו. חיינו תחת שלטון צבאי עד 1966 בערך. אסור היה לצאת מטמרה בלי אישור מהמושל הצבאי בשפרעם. קיבלנו אישורים לעבודה ואני עבדתי בהתחלה במאפיות ואחר כך בבניין בחיפה, עכו ואף פתח תקווה. 

את המסגד של הכפר הרסו כשנתיים אחרי שעזבנו את הכפר. באותו יום הרסו את מסגד אלדאמון. יצאו ברכבים מכפר מסריק והרסו את שני המסגדים. לא רוצים להשאיר סימנים בשטח. הרסו את הבתים שלנו ומכרו את האבנים לכל מי שרצה לקנות. אנחנו גרים כאן ליד הכפר אך מתייחסים אלינו כאל נוכחים נפקדים".

-----------------------

אבראהים מחמד אבו אלהיג'א
מקום לידה: כפר אלרויס
שנת לידה:1931
מראיין: עמר אלע'בארי - זוכרות
תאריך ראיון: 23.3.2013

זוכרות ברשת