פאטמה חסן מנסור
בדרך, ליד עין אלאסד, על ההר, אחרי שחצינו את הרחוב, מצאנו מתחת לעץ זית תינוקת בוכה – אחר כך ידענו שהיא מעילבון, אמא שלה עזבה אותה, עטפה אותה בשמיכה בצבע ורוד, לידה הייתה שקית עם בגדים ובקבוק ריק.
08/2009
פאטמה חסן מנסור (אם מרואן)

רנין: מה שמך המלא, אם מרואן?
פאטמה: פאטמה עווד חסן מנסור. שם אמא שלי הוא פטום אחמד אלנאסר וגם היא נולדה בכפר ענאן, התחתנה עם אבא שלי שהוא בן דודה.

- מתי נולדת?
- לא יודעת, החיים היו מבולגנים. כאשר באו היהודים ורצו להוציא לנו תעודות זהות אחרי הנכבה, אמא שלי מסרה להם גילאים יותר קטנים מהגיל האמיתי שלנו כדי שהיהודים ירחמו עלינו ולא יגרשו אותנו. אבל אני יודעת שאבו מרואן בעלי, גדול ממני בשנתיים, לא יותר. יעני, אני בערך בת 72.

- ספרי לי על ביתך בכפר ענאן.
- הבית שלנו היה בסוף הכפר מלמטה. בית מבוץ. בפני הבית הייתה גינה. סבא שלי – אבי אבי – עליו השלום, הביא אבנים כדי לבנות בית. היינו ארבע אחיות, שני אחים, אמא, אבא, סבתא וסבא.

- בני כמה הייתם?
- אני הבכורה. אחרי אחי מחמד, אחריו  כלתום, אחריה אחמד ורסמייה. ביום שגורשנו מהכפר אמא נשאה את אחמד על גב  מתחת לשמלה ואת רסמייה מקדימה בין הידיים, אני ושאר הילדים הלכנו לידה.



- את זוכרת את היום שבו עזבתם את הבית?
- לא, אבל אני זוכרת את עצמי הולכת ליד אמא שלי. אני אספר לך את כל הסיפור מההתחלה. היהודים נכנסו לכפר, כיתרו אותו וסגרו עליו. נכנסו לתוך הבתים ואמרו לאנשים שיצאו כי הם הולכים להרוס את הבתים. הם הרסו את הבית של אחיו של סבי. האנשים פחדו, עזבו את הבתים, הלכו לאדמה שנקראת אלח'לה [מורד ההר] בדרך לכפר אלמע'אר. זו הייתה אדמה לתושבי הכפר שלנו. הזקנים נשארו בכפר ולא עזבו. רק אנחנו הקטנים והנשים יצאנו לאלח'ה. סבא שלי אמר לסבתא בואי נחביא את הילדים בתוך המערה, הייתה אצלנו מערה בתיך הבית, אחסנו בה תבן לבהמות. סבתא פחדה שיהרסו עלינו את הבית ואמרה בוא נצא וניקח אותם איתנו.

אחרי שהיהודים הוציאו אותנו והיו בטוחים שלא נשארו אנשים בכפר, באו האחראים היהודים, לא יודעת איך קראו להם, הביאו מכוניות, בחרו את הגברים הצעירים כמו אבא שלי ובני גילו ולקחו אותם למעצר. אחרי שעצרו אותם, נשארנו אנחנו הילדים עם הזקנים והנשים. הצבא עמד בשתי שורות משני צדי הדרך, אנחנו הלכנו באמצע. לקחו אותנו מאדמת אלח'לה למקום שנקרא צומת ספד [צפת], שם מתחת לעין אלאסד. אמרו לנו תלכו מכאן לכיוון ההר ואל תסתכלו אחורה. מי שיסתכל נירה בו. אני הלכתי עם משפחתי, תוך כדי הליכה אני רואה על האדמה ערימה של בני אדם. אמרתי לאמא תראי את האנשים האלה ישנים ברחוב. פתאום הבנתי שהם מתים. שמונה הרוגים. הרגו אותם ושמו אותם בערימה אחת. הגענו לעין אלאסד והמשכנו בדרך עד שהגענו לבנת ג'ביל בלילה.

בדרך, ליד עין אלאסד, על ההר, אחרי שחצינו את הרחוב, מצאנו מתחת לעץ זית תינוקת בוכה – אחר כך ידענו שהיא מעילבון, אמא שלה עזבה אותה, עטפה אותה בשמיכה בצבע ורוד, לידה הייתה שקית עם בגדים ובקבוק ריק. לתינוקת היה מוצץ בפה. מבין האנשים שהלכו איתנו הייתה נערה בשםִ דיה אלֻעסמאן. אמא שלי ביקשה ממנה לקחת איתה את התינוקת כי אולי נמצא את המשפחה שלה בדרך. ִדי ה סירבה, אמרה אני עדיין לא הבאתי ילדים ולא רוצה להרים ילדים של אחרים. היא השאירה את התינוקת והמשיכה. המשכנו ללכת. בדרך בין עין אלאסד לבית ג'ן ראינו זקנה בוכה הולכת מבית ג'ן לכיוון שלנו, שאלה אם ראינו בדרך תינוקת? אמרנו לה שכן ותיארנו את המקום. היא הלכה לשם אך לא מצאה אותה. אולי הצבא לקח אותה כי הוא היה מאוד קרוב למקום. שאלנו אותה למה אמא שלה נטשה אותה? אמרה שאמא שלה החזיקה ילד על הגב שלה ועוד ילד בין הידיים ולא הצליחה להחזיק את שלושתם.

בכפר בנת ג'ביל [בדרום לבנון], ישנו במסגד עם כל הפליטים. אחר בא רכב ולקח אותנו לעיר צור. שם הקימו בשבילנו אוהלים והכניסו אותנו. אני הייתי חודש או חודשיים בצור. כי סבא שלי בא, חיפש אותנו ושאל אנשים עד שמצא אותנו. הוא לקח אותנו חזרה לבית ג'ן. אני זוכרת שמזג האויר היה קר וגשום. סבא שלי הביא שמיכות, העלה את האחים שלי על חמור ובאנו לבית ג'ן. חזרו איתנו עוד ילדים, בני אחיה של סבתא שלי – מצד אבא – חמד ומחמד. בבית ג'ן היה הרבה הרבה גשם. "טבענו" בגשם. נכנסנו לבית של סאלח אלוולי, חבר של סבא שלי. נתנו לנו להתחמם ולהחליף בגדים. למחרת בבוקר, סבא שלי שם אותנו על הבהמות ולקח אותנו חזרה לכפר ענאן. הרבה אנשים חזרו לכפר ענאן. הכפר היה מלא.

אחרי איזה תקופה, הצבא הגיע וכיתר את הכפר. אספו אותנו פעם נוספת וקיבצו אותנו באדמה מתחת לכפר. לא אותו מקום שהיינו בו בפעם הראשונה. אספו אותנו כדי לתת לנו תעודות זהות. לנו נתנו תעודות אדומות זמניות כי היינו כבר בלבנון. אחרי איזה שנה או שנה וחצי, באו שוב, כיתרו את הכפר, אספו אותנו באזור אלח'לה, המקום שבו היינו בפעם הראשונה שהוציאו אותנו, הפעם חילקו אותנו לפני תעודות הזהות, מי שיש להם תעודה כחולה ליחוד, ומי שיש להם תעודות אדומות ליחוד. את בעלי התעודות הכחולות שיחררו לבית. לבעלי התעודות האדומות הביאו מכוניות. בשעה שמונה בבוקר, הכניסו אותנו לתוך המכוניות עד הלילה, בלי מים ובלי אוכל. הם הביאו גם את האנשים מכפר אלפראדיה שיש להם תעודות אדומות והכניסו אותם למכוניות איתנו. בלילה הסיעו אותנו והשליכו אותנו על הגבול בין זבובא לבין ישראל. שם הורידו אותנו ואמרו לנו אל תלכו בתוך מרג' אבן עאמר [עמק יזרעאל], תלכו רק עם הכביש. ַח ַמד, האח של סבתא שלי, אמר לא נלך עם הכביש כי אולי שמו שם מוקשים, נלך בתוך העמק. בדרך שמענו קולות של מים זורמים, חשבנו שזה נהר, לא ראינו מה זה בדיוק כי היה חשוך, נשארנו במקום כי פחדנו שנישחף במים. בבוקר, ראו אותנו החיילים הפלסטיניים שנמצאים ליד זבובא. הם ראו קבוצת אנשים והתחילו לירות, חשבו שאנחנו יהודים. מישהו מאלפראדיה שהיה איתנו עמד כדי להסתכל מאיפה מגיע הירי, הוא קיבל כדור ונפל על האדמה, הדם שלו ניתז עלי, עד היום אני זוכרת את הדם החם שלו על הגוף שלי. סבתא שלו, שהייתה חירשת עם כיסוי ראש ובידה מקל, נתנה את כיסוי הראש שלה לאמא שלי, אמא שמה את כיסוי הראש על המקל והתחילה לרוץ בעמק. החיילים שעל הגבול ראו אותה והפסיקו לירות. חמשה או ששה מהם הגיעו על סוסים, לקחו את הבחור שנהרג וקברו אותו בכפר סמוך. אותנו הם העלו על מכוניות והסיעו אותנו. 

הדודים שלי, מצד אמא, הלכו לחנויות וביקשו לחם ומים כדי שנאכל. אחר כך לקחו אותנו למחנה הפליטים בלאטה בשכם, שם גרנו. איש אחד שמו עאמר, הגיע וחילק לחם. פיתה לכל שני אנשים. היה חותך את הפיתה לשני חצאים ונותן לכל אחד חצי פיתה וחמשה תמרים. אמא הייתה מביאה מים לשתייה בתוך מיכל מפח. סבא שלי היה במג'ד אל רום [בגליל], התחיל לחפש אותנו עוד פעם, הוא הגיע לכפר אלדחי [בעמק ליד עפולה] ושאל מי יכול להוביל אותו עד למשפחה שלו. מישהו לקח אותו לבלאטה. הוא מצא אותנו. במחנה בלאטה הוא לקח אותנו על חמורים לכיוון מג'ד אלכרום. בלילות התקדמנו וביום התחבאנו בין הגבעות. הגענו למג'ד אל רום. סבא וסבתא שלי עבדו באותם ימים באלראמה. עבדו באדמה ובבתים של אנשים, רצו להשיג אוכל לי ולאחים שלי כי אבא שלי היה בכלא. 

במג'ד אלכרום, הצבא הגיע פעם וכיתר את הכפר. הוציאו את כל מי שאין לו תעודת זהות כדי לזרוק אותם בפעם השלישית החוצה. סבא שלי פנה למח'תאר והתלונן בפניו שרוצים לקחת את הילדים שאבא שלהם בכלא. בדם הבאתי אותם אצלי, אמר לו. המח'תאר אמר שהוא לא יכול לעזור. כאשר רצו להעלות אותנו למכונית, הלך סבא שלי לאיש בשם אבו ח'דר, הוא התחנן בפניו, בכה ונישק את רגליו. כל פעם שהכניסו אותנו למכונית, סבא שלי היה רץ לכיוון המכונית (בוכָה). למרות שהיה אדם מבוגר, הוא נישק את רגלי האיש ובכה בפניו, אמר שבני נמצא בכלא ומה נעשה עם הילדים שלו?. הוא אמר לאיש, או שאתה תיקח את הילדים ותגדל אותם או שתתן לי לגדל אותם. בסוף הקצין ריחם על סבא שלי והשאיר אותנו. סבא שלי אמר שאחרי שאבא שלי ייצא מהכלא נלך איתו. אם יחליט להישאר בישראל נישאר איתו ואם ילך ללבנון נלך איתו. אחרי שאבא שלי השתחרר שאלו אותו לאן הוא רוצה ללכת והוא אמר לילדים שלי בישראל, ובא למג'ד אלכרום.

אחרי שאבא השתחרר, התחיל לעבוד עם סבא וסבתא שלי באלראמה. בעונת מסיק הזיתים הם שאלו מי צריך מוסקים ועובדים. הם הגיעו לאיש בשם יוסף אלסאלח, שהיה צריך עובדים. הם עבדו אצלו והוא הציע לתת להם חדר שיגורו בו עד סוף עונת המסיק והסכים שיביאו גם את הילדים שלהם. לקחנו את החפצים שלנו ועברנו לגור אצל יוסף אלסאלח, עבדנו בפלחה. גברים ונשים. נשארנו אצלו חמש שנים. בסוף הוא היה צריך את החדר שגרנו בו. חיפשנו מקום אחר לגור ומצאנו בית ישן מבוץ אצל אשה בשם ביק אלעלי, אשה מאלראמה. כולנו, סבא שלי, סבתא שלי, אמא, אבא, ארבע בנות ושני בנים יש ו באותה ח'ושה. סידרנו את המזרונים לרוחב וישנו עליהם. אחר כך עברנו לגור בצריף כאן בשכונת אלדבה באלראמה. האדמה הזאת הייתה בבעלות איש בשם פואד סעד. היא הייתה מוחכרת לאנשי סאג'ור ולא לאנשי אלראמה.

העניים גרו כאן. גם הצוענים היו מגיעים לפה, מקימים מאהל ונשארים לתקופה, אחר כך היו מניחים את החפצים שלהם על החמורים, נכנסים לאלראמה, מקבצים נדבות, אוכלים אצל אנשים, נשארים כמה ימים והולכים. אנחנו קנינו אוהלים וגרנו בהם כאן באלדבה. בחורף המים נכנסו לתוך האוהל. הלכנו למזבלות, הבאנו פחים, בנינו מהם צריפים וגרנו בהם. עד היום אנחנו נקראים אנשי אלד ה או השכונה המערבית, למרות שהכתובת שלנו היא אלראמה. אנחנו תושבי אלראמה אך לא מאנשי אלראמה המקוריים. עם הזמן קנינו אדמות ובנינו בתים ושלחנו את הילדים שלנו לבתי הספר. אבל אנחנו פליטים.


הילדים של אבו פאטמה וחסן מנסור, ליד הצריף שבנו בכפר ראמה

- את הגעת לכאן לפני משפחת בעלך?
- אנחנו היינו הראשונים שהגיעו לאלראמה. אחר כך אנשים מהכפר התחילו להגיע לאט לאט. בהתחלה גרו באוהלים ואחר כך בנו צריפים.

- האם פליטי כפר ענאן ואלפראדיה גרים כאן יחד או בשכונות נפרדות?
- גרים יחד. במג'ד אלכרום היינו יחד ועברנו יחד. כולם התכנסו כאן באלד ה. קיבלנו עזרה במזון, מרכז חלוקת החלב היה במנזר. לכל המשפחה היה מגיע ליטר חלב. אבל השבח לאל, אנחנו עבדנו והתפרנסנו בכוחות עצמנו.

- ספרי לי על אמא שלך. הרי את היית איתה כל הזמן שאבא שלך היה בכלא.
- כאשר גרנו באוהל בבלאטה, אמא הייתה סוגרת עלינו את האוהל והולכת לשכם כדי לקטוף צמחי ג'רג'יר, הייתה הולכת בין המטעים ומבקשת מבעלי האדמות לקטוף צמחי ח'ביזה. הייתה מבשלת את הח'ביזה ומגישה לנו לאכול. כך הייתה דואגת לאוכל שלנו. עד שהגיע סבא שלי ולקח אותנו. אני עזרתי בלשמור על האחים שלי.

- בכפר ענאן, במה עבדה אמא שלך.
- היא עבדה באדמה וגם דאגה לחנך ולגדל אותנו. כשייתה בהריון או מניקה, סבא וסבתא היו עוזרים לאבא שלי באדמה. הנשים היו עוזרות בעבודת הבית, בבישול והיו מביאות לה מים מהמעיין עד לבית. אנחנו
הקטנים היינו נשארים בבית כל הזמן.

- לא הלכת לבית הספר?
- לא. כדי להגיע לבית הספר היינו צריכים ללכת ברגל באדמת חתחתים. הבנות לא הלכו ללמוד. אחרי שיצאנו מהכפר נדדנו בין צור, שכם ומג'ד אלכרום. בינתיים נהייתי ילדה גדולה ולא נכנסתי לבית הספר. באלראמה שמרתי על האחים שלי ולא למדתי. הפעם הראשונה שנכנסתי לבית הספר הייתה בתור אמא כשהלכתי לשאול על הילדים שלי בבית הספר שלהם.

- מתי חזרת לבקר בפעם הראשונה את הכפר שלך?
- אחרי שגרנו באלראמה היינו הולכים למסוק "בגניבה" זיתים בכפר שלנו. המנהל החכיר את הזיתים שלנו לאנשים מאלמע'אר, אלה היו מגרשים אותנו מאדמתנו. בגלל זה היינו הולכים אחרי שהם היו מסיימים את יום העבודה, ומוסקים מהר קצת זיתים. אחרי שהתחתנתי, אני ובעלי הלכנו והולכים לשם הרבה.

- מה קרה לחפצים שלכם שהשארתם בבתים?
- גנבו אותם גנבים מהכפרים באזור. אחרי שסבא שלי הביא אותנו מצור, נכנסנו לבית שלנו ולא מצאנו שום דבר. לבית של סבתא שלי פרצו גנבים כשהיא הייתה עדיין שם. גנבו את הרהיטים ואפילו את חביות השמן והזיתים. הם גם גנבו את אבני הרחיים שהיו לה. מה אני אגיד לך? אנחנו, הדור שלנו לא הצליח לעשות דבר. אולי הדור החדש ישיג מה שלא השגנו.

--------------------------

שם המרואיינת: פאטמה חסן מנסור (אם מרואן) 
שנת לידה: 1936
מקום לידה: כפר ענאן בגליל
מקום מגורים נוכחי: כפר ראמה
ראיינה: רנין ג'רייס - זוכרות
תאריך ראיון: 22\8\2009

זוכרות ברשת