ג'מיל מחמד חידר
שיצאנו מבלד אלשיח' הייתי בן חמש. זה היה כפר חי. בחודש רמדאן הייתי עומד ליד המסגד ומחכה לקול המואזן בשקיעה שיכריז על סוף יום הצום, ואז הייתי חוזר הביתה בריצה וצועק בשמחה: המואזן קרא את האד'אן, נגמר הצום.
12/2012
ג'מיל מחמד חידר (1943) ליד בית הרוס בבלד אלשיח'. דצמבר 2012

אבא שלי מטירת חיפה, טירת אלכרמל. עבר לגור בבלד אלשיח' ב- 1939 כי התחיל לעבוד במחנה לצבא הבריטי. עבד כראש קבוצת פועלים בתחום הבניין. עבדו אתו גם יהודים וגם ערבים במחנה הצבאי. גם אחיו עבד שם. אנשים רבים עברו לגור בבלד אלשיח' כי באו לעבוד באזור מפרץ חיפה. היו מקומות עבודה רבים שקלטו עובדים מכל האזורים. היה הריפיינרי או בתי הזיקוק, היו חברות נפט, חברת IPC, מחנות צבא ועוד.

נכבה: אבא נשאר בבלד אלשיח' עד כיבושו ב- 1948. אני נולדתי ב- 9.5.1943. עדיין מחזיק בתעודת הלידה שלי וכתוב עליה בלד אלשיח'. האח שלי נולד גם הוא בבלד אלשיח' ב- 1946. פעם נכנסו יהודים, הרגו שניים בקצה הכפר ואז הייתה טלטלה בכפר. במקרה אחר הם נכנסו בלילה וזרקו רימונים לתוך הבתים ופוצצו בתים על יושביהם. אנשי בלד אלשיח' התחילו לחשוש. הציבו שמירה בקצוות הכפר. המשפחות שגרו בקצה עברו לגור אצל משפחות במרכז הכפר. הבית שלנו היה בחלק הצפוני אך קרוב למרכז הכפר. אבא שלי החליט לעזוב את בלד אלשיח' לפני כיבושו. חזר לטירת חיפה. שם משפחתו. חודשיים אחר כך נפלה חיפה ובלד אלשיח' נכבש. חודשיים שלושה אחר כך נכבש גם טירת חיפה. היו לנו חברים מעספיא. חלק מהדרוזים היו כבר עם ארגון ההגנה. עזרו לו ונלחמו לצד היהודים. הם הציעו לאבא שלי לעזוב את הבית בטירת חיפה כי ידעו שבאים לכבוש את הכפר. הם הזמינו אותנו לגור זמנית אצלם בעספיא. ב- 1952 אחרי שהעניינים באזור נרגעו רצינו לחזור לטירת חיפה. חזרנו עם עוד כמה משפחות. בינתיים, ישראל הפקיעה כבר את הבתים. משפחות יהודיות גרו בהם. לא נתנו לנו להיכנס לבתים שלנו. היו כמה בתים ריקים בקצה הכפר, אחד מהם של סבא שלי. נכנסנו לבתים ההם וגרנו בהם. שאר המשפחות גרו בצריפים בקצה הכפר, שהפך לטירת הכרמל, קרוב למעיין המים. רוב המשפחות היו בעלות עדרי כבשים, התאים להם לגור ליד המעיין ליד שטח טבעי ריק. המדינה אפשרה להם לגור באזור רק לא נתנה להם להתקרב לבתים שלהם. גרנו בטירת הכרמל עד 1976. חלק מהאנשים אף נשארו מעבר לכך עד שלכולם נמאס כי בכל התקופה הזאת מצבם לא השתפר ולא החזיקו מעמד. אני אישית עברתי לגור לבד בחיפה ב 1968.


תעודת לידה של (עבד) ג'מיל חידר 1943 מבלד אל-שיח

סיימתי בית ספר יסודי בעספיא. הלכתי כל יום ברגל מטירת הכרמל לעספיא. למדתי תיכון בבית ספר יהודי בטירת הכרמל. עבדתי רוב הזמן כמנהל עבודה וקבלן בתחום הבניין. היום אני בן 69.  

ילדוּת: כשיצאנו מבלד אלשיח' הייתי בן חמש. זה היה כפר חי. אני זוכר כילד את קול המואזן (המואדִ'ן) במסגד. האמאם היה השיח' עבד אללה. אני זוכר שבחודש רמדאן הייתי עומד ליד המסגד ומחכה לקול המואזן בשקיעה שיכריז על סוף יום הצום, ואז הייתי חוזר הביתה בריצה וצועק בשמחה: המואזן קרא את האד'אן, נגמר הצום.

בית ספר: הבן דוד שלי חידר מחמוד [עיתונאי ומשורר גר בירדן] היה יותר גדול ממני. לפעמים לקח אותי לבית הספר אתו. אני זוכר בערך איפה היה בית הספר. וזוכר מעט את צורת בית הספר, זה היה מבנה ארוך, קומה אחת, שורה של כיתות.

חיים: זוכר כפר חי ותוסס. היה אזור חנויות ליד הכביש הראשי. זוכר את העמק ואזור הבוסתנים. שם היו גלגלי מים. גלגל מעל לבאר מים, קשור אליו דלי, זוג חמורים או פרות מסובבים אותו, הדלי נכנס לתוך הבאר ומוציא מים, המים נשפכים לתוך תעלה שלוקחת את המים להשקיית הירקות בבוסתן. פעם הייתי צמא, עמדתי מתחת לדלי כדי לשתות מהמים הנשפכים ממנו.



עבודה: אבא שלי עבד במחנה צבאי בריטי, כל יום הלך לעבודה ברגל. שמו היה מחנה נשר כי היה קרוב למפעל נשר, קרוב לבית קברות אלקסאם, שם קבור עז אלדין אלקסאם [בית קברות דרומית לכפר, היום ליד אצטדיון נשר]. מפעל נשר קיים מלפני 48, הוא מפעל של יהודים.

נקמות: שמעתי אז על ההתקפות של היהודים על בלד אלשיח'. אני זוכר את עצמי שואל את אבא שלי מי אלה שתוקפים והורגים ערבים? אמר אלה יהודים. ואין מי שיכול להילחם בהם? שאלתי ואמר לי יש, יש חאג' אמין אלחסיני.

עבודה: ליד בלד אלשיח' הייתה שכונת צריפים שמה אלחוואסה. שם גרו רוב האנשים שהגיעו לאזור חיפה כדי לעבוד. נתנו להם שטח מבלד אלשיח' שהפך לשכונת צריפים צפופה. בעיני תושבי הכפר המקוריים אלה נחשבו "זרים". הם באו מכל האזורים. ביום שבלד אלשיח' נכבש רוב התושבים הוגלו לחיפה ועכו. אחר כך עברו את הגבול בעזרת הבריטים. אבל הפועלים שגרו באלחוואסה חזרו לכפרים שלהם בגליל והאזורים האחרים. כל אחד חזר לכפר שלו. ההתקפה על בלד אלשיח' הגיעה מכיוון ההר. לא יודע איך אבל זה מה ששמעתי. תושבי הכפר התפזרו לכל עבר. בגליל, בגדה ולבנון. תושבי הכפר המקוריים כמו משפחת אלסהלי או המשפחות הותיקות כמו אלחוראני הוגלו עד לבנון וסוריה וירדן ורק בודדים נשארו בתוך הארץ.

נקמות: האירוע של בתי הזיקוק היה פעולת נקם. היהודים תקפו פעם אוטובוס של חברה ערבית שנסע מחיפה לכפרי הגליל והרגו כמה אנשים. במקרה אחר יהודים תקפו קבוצת ערבים ליד בתי הזיקוק, הרגו ששה מהם ופצעו רבים. הידיעה הגיעה לתוך בתי הזיקוק ואז הפועלים הערבים התחילו בפעולת נקם בפועלים היהודים. הם הרגו קרוב ל- 40 מהם.

נקמות: בשנת 1949, כאשר התחילה מדינת ישראל לרשום אזרחים ולתת תעודות זהות. היו מזמינים לחקירה כל מי שגר בבלד אלשיח'. אבא שלי הוזמן גם הוא לחקירה. הם שאלו אותו על ההרג בבתי הזיקוק. אחרי שהוכיח להם שהוא עבד במחנה של הצבא הבריטי הם שחררו אותו. היו סיפורים על אנשים שנלקחו לחקירה, התברר שעבדו בבתי הזיקוק והאנשים האלה לא חזרו מהחקירה. הם נעלמו. את זה שמעתי מאבא שלי ומהדוד שלי. היהודים נקמו להרג בבתי הזיקוק. הם תקפו בלילה בתים בבלד אלשיח' והרגו אנשים רבים.

שורשים: פעם הייתי בגרמניה. פספסתי את הרכבת שהייתי אמור לקחת. התחלתי לשאול אנשים איך להגיע לעיר שלי ברכבת אחרת. שמעתי שני צעירים מדברים ערבית. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם איך להסתדר. הם עזרו לי. שאלתי אותם מאיפה הם. אחד ענה שהוא מחברון והשני אמר שהוא מחיפה. אמרתי לו אני גר בחיפה. מאיזה משפחה אתה? אמר שבעצם סבא שלו ממקום ליד חיפה. אבא שלו נולד בסוריה והוא עצמו נולד בכווית. מאיזה משפחה שאלתי, אמר משפחת חוראני. אמרתי שאני יודע שהייתה משפחה כזאת בבלד אלשיח'. אמר כן כן אני מבלד אלשיח'. תאר לך, האדם הזה אומר שהוא מבלד אלשיח' או מחיפה ומעולם לא ראה את חיפה. הפליט תמיד ישתייך לשורשים שלו. צריך לעשות צדק עם אלה שנעקרו מכאן. צריך לתת להם לחזור למקום הולדתם, למולדת. האדם יחזור למולדת שלו בלי קשר אם היה לו רכוש או לא. יש שני בתי שיר בערבית שאומרים: תן ללב שלך לעבור באהבתו ממקום למקום\\ אך האהבה האמיתית תישמר לאהוב הראשון. הנער יאהב בתים רבים \\ אך הגעגועים יהיו רק לביתו הראשון.

שיבה: אני לא אופטימי בקשר לשיבה. לא נראה שאפשר להסכים על מימוש שיבה עם היהודים. אני לא יכול לתאר מצב איך זה יכול להיות אפשרי. הגזענות במדינה הזאת הגיעה לממדים קיצוניים, ואין סיכוי שהיהודים יסכימו לממש את השיבה.   

---------

עדות
ג'מיל מחמד חידר (1943)
מקום לידה: בלד אלשיח'
חיפה\ דצמבר 2012

זוכרות ברשת