איברהים טאוופיק מאטאר

אל-מג'דל הייתה עיר כנענית על החוף הפלשתיני, 25 ק"מ מעזה וכונתה "מג'דל ג'אד" על שם אל המזל הכנעני. העיר הייתה בעלת אקלים נוח, כיאה לעיר חוף, ובעלת נוף יפה ונרחב של פרדסים, כרמים וגינות ירק. היא הייתה מפורסמת בתעשיית הטכסטיל שלה (מדי בי"ס, כיסויי מיטות וכדומה) אשר הבחינה את תושבי מג'דל מיתר הערים השכנות. אבי היה אחד מעובדי הטכסטיל הללו, עוד שנים רבות לאחר הגלות.

אני גאה גם היום שמוצאי ממג'דל, ואני רגיל לעקוב אחר החדשות על תושביה בכל מקום בעולם. אני עוד זוכר את הימים הראשונים כאשר הייתי ילד בן 4. גרתי בבית בן חדר בודד בחברון, ליד המסגד, ותמיד שאלתי את אימי כיצד הגענו לחיות כאן? מהיכן אנחנו באים? ומדוע אנו חיים בתנאים רעים כל כך יחסית לשכנינו?

אימי אמרה לי שמקום הולדתי הוא בית-לחם, שם משפחתי התגוררה בטרם הגיעה לחברון. היא סיפרה לי שהיא עזבה את מג'דל ברגל, בלילה יחד עם דודה. הם עברו דרך הנגב עד שהגיעו לבית-לחם שם התגוררה שאר המשפחה. אז אבי הצטרף אליה עם קבוצה מתוך האנשים שעזבו את מג'דל דרך הגדה המערבית. באותו הזמן, רוב תושבי מג'דל עזבו לעזה דרך החוף.

אני למדתי בבית ספר יסודי בחברון. ב – 1959 עברנו לעזה במטוס דרך בירות בתיאום עם אונר"ווא. חיכינו בעזה 3 שנים עד שקיבלנו יחידה קטנה לגור בה במחנה בחוף. אני למדתי בארבעה בתי ספר שונים בעזה תוך 3 שנים בלבד. אני עוד זוכר עד כמה סבלתי מהמעבר התכוף מבית ספר אחד לשני למרות שתמיד הייתי בין התלמידים הטובים ביותר. בית הספר האחרון שלמדתי בו היה בית הספר החדש בעזה.

כאשר מלחמת 1967 החלה הייתי בכיתה י'. יום אחד במהלך בחינה מסכמת ראינו להק מטוסים טסים לכיוון מצרים מעל שמי עזה. צפירות אזעקה החלו להישמע ואנשים יצאו מהבתים, מבית הספר ומבניינים שונים בפחד ומצוקה. מחוץ לחדר הבחינה הבחנו בלוחמים פלשתיניים ברחוב מתכוננים להתנגד. אני עדיין זוכר כיצד חברי לקחו אתים והחלו לחפור שוחות ברחוב הראשי לעזור ללוחמים, עד שאחד מהם בא וביקש שנפסיק ונישאר בפנים.

בסוף אותו היום, קיבלנו את החדשות הרעות מחזית אל-מנטאר שטנקים ישראלים מחצו את עמדות הלוחמים הפלשתיניים. האנשים במחנות הפליטים חשו עצב, הם קיוו לחזור למולדתם ממנה הוגלו. סבתי לדוגמא שמרה את המסמכים הקשורים בבעלותנו על אדמתנו במג'דל. אבל, לאחר החדשות הרעות הללו אנשים איבדו תיקווה ורבים עזבו באוניות לכיוון מצרים במטרה להימנע מהנקמה היהודית.

אחרי הנקסה של 1967, תלמידים חזרו לבתי הספר אבל הפעם תחת כיבוש ישראלי. בחינות התקיימו ואנו עברנו לבית הספר התיכון הפלשתיני אשר הוקם על ידי תנועת ההתנגדות של התלמידים. הפגנות וצורות התנגדות אחרות החלו פעמים רבות בבית הספר הזה ואחר כך המשיכו בכיכר האנדרטה לזכר החייל האלמוני. פעם אחת חיילים ישראלים תקפו את בית הספר והקיפו אותו. קרב גדול התפתח בין התלמידים והחיילים הישראלים והמשיך עד אשר טנקים דהרו אל תוך בית הספר והחיילים הכו את התלמידים בתוך הכיתות. עשרות תלמידים נפצעו ובית הספר נסגר לארבעים ימים.

ב – 1968 , אבי החליט לעזוב את עזה לגדה המערבית. אחי הצעיר ביותר עבד כאח בבת החולים בבית-לחם. הוא עזב את לימודיו מוקדם בגלל מצבה הכללי הקשה של משפחתי. כולנו בילינו ימים בהרגשת בלבול ובידוד, סובלים מהנדודים ממקום למקום. מעולם לא חשנו בטוחים או יציבים, היה קשה גם בבית-לחם להסתגל למצב החדש ולהשתלב בסביבה החדשה. היה גם קשה עם תוכניות הלימודים השונות. בעזה תוכנית הלימודים המצרית הייתה נהוגה בעוד שבגדה המערבית הונהגה תוכנית הלימודים הירדנית. אני הייתי נחוש להשלים את לימודי וכאשר עשיתי זאת ב – 1970 החלה הטרגדיה שלי. מטרתי הייתה להמשיך את לימודי באוניברסיטה אולם אולצתי ללמוד במכללה שם סיימתי בקבלת תעודת מורה למתמטיקה ומדעים.

שנות הגלות, ההמתנה בתור לקמח, סוכר, ושמן מאונר"ווא היו משפילות. הן הזכירו לנו את העבר הפלשתיני אשר אבד והכבוד בו חיינו בכפרינו. אנחנו רוצים להמשיך ולקוות לחזור לבתינו ולחיות בשלום ובבטחה. מי יודע מה היה קורה אם הורינו היו מסרבים לאכול את ארוחות החינם הללו, בטוח ששאלת הפליטים לא הייתה שורדת עד היום.

מאוחר יותר, הרחקתי עד ערב הסעודית שם עבדתי במשך שנתיים. אז חזרתי להמשיך את לימודי הגבוהים באוניברסיטת בית-לחם בה סיימתי תואר ראשון במתמטיקה ב – 1979. מאז אני מלמד בבתי ספר של אונר"ווא. אני נשוי ויש לי 6 ילדים שגדלו וכעת הם לומדים באוניברסיטה. השנה סיימתי תואר שני בחינוך.

אנו עדיין חושבים על זכות השיבה. זוהי זכותם של פלשתינאים שנכפו לעזוב את אדמתם. יש לנו את המסמכים להוכיח את בעלותנו על אדמתנו עוד קודם להקמתה של מדינת ישראל.

עם תהליך השלום המתרחש בימינו אני עדיין מאמין שאדמות אל-מג'דל הן אדמות סבי ואדמותיי ויהיו של ילדי אחרי. אני מאמין שיש לי הזכות לחיות על אדמה זו כל עוד יש לי את המסמכים הללו, אשר מוכיחים את זכותי לאדמה זו. אני לא אקבל כל פתרון פוליטי אשר אינו מבוסס על הזכות לחזור לאל-מג'דל.

--------------

סיפורו של איברהים טאוופיק מאטאר - פליט ממג'דל המתגורר כיום בדהיישה

מובא באתר של ארגון "Badil"- (תרגום חופשי מאנגלית - איתן רייך)

זוכרות ברשת