יחיא עבד אלרחים אלשאד'לי
22/03/2008

לוידאו העדות בערבית

הכפר

הכפר אם בֻּרג' [בעלת המגדל] נקרא כך ככל הנראה כי בעבר הרחוק היה מגדל במרכז הכפר. אני לא ראיתי אותו אבל שמעתי אנשים מספרים עליו. מספר תושבי הכפר בשנת הנכּבּה היה כ 200 אנשים. הכפר היה שייך למחוז חברון. העיר חברון רחוקה מהכפר בערך 30 קילומטר לכיוון דרום מזרח. הכפר יושב על גבעה קטנה. מלא במערות עתיקות. על אדמת הכפר ובאזור סביבו היו ח'רבות רבות שבנויות על אתרים ארכאולוגיים כמו ח'רבת אלחמּאם וח'רבת אם בַּטְן וח'רבת פטום. מים לקחנו מבאר הארוּן ומוואדי אלנסארא [ הנוצרים] בצד הצפוני של הכפר בתחתית הגבעה.

הכפרים הקרובים לכפר היו זַכַּרִיּא, בית נַתִּיף ועַג'וּר מכיוון צפון. מכיוון מערב היו ח'רבת אלמַנסוּרָה, דיר נַחָ'אס ובית גִ'בְּרִין. מדרום היו אִדְ'נא ותַרְקוּמְיא וממזרח היה הכפר סוּרִיף. ההתנחלות היהודית הקרובה ביותר הייתה כפר עציון, כ-20 קילומטר מזרחית לכפר. אני לא הייתי שם אף פעם. בשנת 1948 כפר עציון היה מטרה ללוחמים [הפלסטינים]. אפילו הם הצליחו פעם לכבוש אותו. ביניו לבין היהודים לא היה שום קשר. היו רחוקים מאתנו. בינינו לבין ההתנחלות היה הכפר סוריף. היו חיכוכים ובעיות בין כפר עציון לבין אנשי סוריף בגלל האדמות. במקרים של בעיות בין פלסטינים ויהודים, הבריטים תמיד היו לצד היהודים.

לחברון הלכנו הרבה. כדי להגיע לחברון הלכנו קודם ברגל מאם ברג' עד וואדי אלסַנָאבְּרה ליד הכביש הראשי, הלכנו כשלושה קילומטר בדרך עפר עד לכביש הראשי של חברון – בית ג'ברין. משם לקחנו אוטובוס יאפא –  אלחַ'לִיל [חברון]. האוטובוס היה מגיע מיאפא ועובר דרך דיר נח'אס ובית ג'ברין. אני אישית לא נסעתי באוטובוס אף פעם לפני 48. רב תושבי אם ברג' הגיעו לחברון על סוסים או על חמורים. לא היו מכוניות. אני נהגתי ללכת לחברון כל הדרך ברגל. לערים פלסטיניות אחרות לא הגעתי.

משפחות
בכפר היו כמה משפחות. כולן קטנות, אבו אלעַרָאיִס, אלשָאדְ'לי, אלנַשָּאש, אבּו חְ'דֵיר, אלאֻסְטָה ואבו רַיָּא. המשפחת אבו אלעראיס, אלשאד'לי ואבו ריא היו להם שורשים מצריים. משפחת אלאוסטה היא במקור מטורקיה. כל הכפר היה כמו שכונה אחת קטנה. כל המשפחות גרו אחת ליד השנייה כאילו היו משפחה אחת. בכפר הייתה "מדאפה", בית אירוח ראשי בבית שנמצא בבית המח'תאר סאלם חסן אלנשאש. השתמשו בו לאירועי סולחה, להתכנסויות בלילות רמדאן, למסיבות אירוסין וחתונות. כל אנשי הכפר דאגו לבית האירוח. כולם שיתפו פעולה ועזרו אחד לשני. אני ועוד צעירים מהכפר נהגנו להכין קפה ולהגיש לאנשים קפה ומים. תמיד היה מישהו בבית האירוח, אף פעם הוא לא היה ריק. בנוסף לזה היו בתי אירוח לכל משפחה,  בית אירוח קטן כדי לקבל את פני האורחים של המשפחה. בית האירוח הראשי היה חדר בגודל של שבע על שבע או שמונה מטר. היה בנוי מאבן אך את התקרה עשו מעץ ומבוץ. במרכז הכפר הייתה חצר, שמנו בחצר אבנים גדולות כדי לשבת עליהן כאשר התאספנו לשחק ולהעביר את הזמן שם או לשוחח בערבים.

העתיקות
אם ברג' בנוי על עתיקות רבות, אבל לא ידענו הרבה עליהן. היה לי בן דוד שהיה מצטרף לאנשי העתיקות וראה בארות ועתיקות מתחת לאדמה. אנשי העתיקות ההם היו ערבים מירושלים שעבדו עם הבריטים. היו לידנו הרבה מערות, כמו ח'רבת אם אלסוֵיד, ח'רבת וואדי אלנסארא וח'רבת פטום. היו ח'רבות שייכות לאם ברג' כמו ח'רבת אלחמּאם, גם היא אתר עתיקות. במערות שמנו את בעלי החיים.

חינוך
לא היה באם ברג' בית ספר ולא היה מסגד. בכל הכפר היה מספר קטן של אנשים שידעו קרוא וכתוב, אבא שלי, דוד שלי מחמד, איש ששמו עבד אלרחים עבד אלעאל ואיש אחד ממרוקו "מגרבי" שמו אלחאג' עלי. אבא ודוד שלי למדו בכפר סוריף. אנחנו למדנו בכפרים בסביבה. אני הלכתי ללמוד בכפר בית אולא אצל מורה משם שמו מחמד סעד ממשפחת אלח'טיב. היה לו חדר, במרכזו מחצלת קש, ישבנו על המחצלת ולמדנו קוראן, חשבון וערבית. ישנתי בבית אולא אצל קרובי משפחה שלי. היינו רק בנים, הבנות לא למדו אז. אני זוכר רק ילד אחד שלמד איתי שמו מנסור אלח'טיב, הוא היה מקרובי המשפחה שלי בבית אולא. למדתי עד כיתה ד'. פעם קרה בכיתה מקרה שבגללו עזבתי את בית הספר. אחד הילדים עשה כנראה משהו לא בסדר, העונש שלו היה "פַלַקָה", פלקה זה לקשור את שתי רגליו כשהוא יחף בחבל, להרים את הרגלים למעלה, בעזרת תלמידים אחרים, והמורה היה נותן מכות חזקות במקל על כפות רגליו. מאותו יום לא חזרתי לבית הספר.

דת
תושבי הכפר היו מוסלמים. אבל לא היה אצלנו מסגד ולא השמיעו בכפר קריאת "מֻאַזִן" לתפילה חוץ מאשר בחודש רמדאן. השיח' מחמד סעד, המורה שלי מבית אולא, היה גר בכפר כל חודש רמדאן, הוא שימש כמֻאזִן וכאמאם של הכפר כל החודש. הוא גם הגיע לכפר יום לפני חג הקרבן, ישן בכפר כדי להנהיג את תפילת החג למחרת בבוקר. תפילת החג היתה מתקיימת בחצר חיצונית, בגורן, כי שם יותר רחב. בקשר לענייני הלכה או שאלות סביב הדת, אבא שלי היה לו ידע בענייני דת ולכן אנשים נהגו לשאול אותו. בשאר ימי השנה לא היו תפילות כלליות. כל אחד התפלל בביתו. לפעמים התקיימו תפילות הערב בבית האירוח. אלחאג' עלי אלמגרבי היה האמאם של התפילה. בכפר היה קבר קדוש שנקרא "מקאם אלשיח' סבֵיח" שנמצא מערבית לכפר. קבר קטן ולא היה חדר בנוי עליו. אנשים ביקרו שם בימי ששי. ליד הקבר היה עץ זית, "זית השיח' סביח". אנשים היו מתברכים בקבר והיו עושים מעשים טובים לזכר השיח'. בית הקברות של הכפר נמצא צמוד הכפר מכיוון דרום.

בריאות
בכפר לא היתה מרפאה. המרפאה הכי קרובה הייתה במרכז הבריאות של הכפר תרקומיא. המרפאה הייתה פתוחה כל יום. עבדה שם אחות שקראו לה הגברת עזיזה. שלחנו לשם את החולים על בהמות. אם היינו צריכים בית חולים היינו הולכים לחברון. היו באזור אנשים שעסקו בריפוי מסורתי טבעי. נשים ילדו בבתיהן. הנשים המבוגרות עזרו ביילוד נשים.

כלכלה
באם ברג' היה מעיין שנקרא באר הארוּן, אנשים שתו ממי הבאר הזאת. זו הייתה נביעה טבעית. נבנה עליה חדר והיתה בו משאבה. כל השנים שחייתי באם ברג' המשאבה הייתה מקולקלת. אנשים העבירו את המים על הבהמות. נשים העבירו פחים מלאים מים על ראשיהן. בבתים היו כדי חימר גדולים, כל כד יכול להכיל חמשה ששה פחים. אנשים נהגו למלא את כד החימר מים ולשתות ממנו.

בלילה הארנו את הבתים באמצעות מנורת נפט. כל הבתים היו בנויים מאבנים ומבוץ חוץ מבית אחד שהיה בנוי מבטון, ביתו של בן דודי. בכפר היו שתי מכולות, מכולת עבד אללה אבו ריא ומכולת אחמד חסן. הם מכרו כל דבר, אורז, סוכר, ממתק "הריסה" וסוכריות "ביצי היונה". הם מכרו גם נפט. את הסחורה הם הביאו מחברון.
היו שני ספּרים בכפר. אחד בשם סלאמה אבו אלעראיס והשני אחמד חסן בעל המכולת. אנשים היו מסתפרים או קונים מהחנות ולא היו משלמים מיד. הם שילמו רק בתקופת הקציר.

את הלחם היו אופים בטבון. טבון זה בור חפור באדמה, קירותיו סויידו בבוץ מעורב עם קש, בתחתיתו שמו רפש יבש של חיות ומעל זה אבנים, היו מבעירים אש בתוכו, הזבל היה מחזיק את האש כמו פחם, האבנים היו מתחממות. הניחו את הבצק על האבנים וקיבלו לחם. אנשים חטבו עצים כדי להבעיר אש לבישול. 
אישה אחת, אם עיסא שהיא אשתו של המגרבי, עבדה בתפירה, היתה לה מכונת תפירה ידנית.

תרבות
כשהיינו קטנים שיחקנו משחק "אלקנאטר", סידרנו אבנים לגובה, התחלקנו לשתי קבוצות וזרקנו אבן כדי להפיל את האבנים המסודרות. מי שהפיל יותר במכה אחת היה מנצח. שיחקנו "חג'לה". שיחקנו "גולות". גם המבוגרים שיחקו משחקים מסורתיים כמו "סיג'ה" ו"סינִיֶּה" . מדי פעם הגיע לכפר איש עם קופסת הפלא. הוא סיפר סיפורי גבורה של אבו זיד ושל עבּלה. היינו מסתכלים לתוך הקופסה ורואים תמונות גדולות. כל ילד שילם גרוש אחד. לפעמים הגיעו לכפר משוררים עממיים וסיפרו סיפורים, זה היה קורה בשעות ערב. סיפורים של אבו זיד, אלזיר סאלם ואלשאטר חסן. אני זוכר שלאחד המשוררים קראו ג'דוע.

חקלאות
זרענו הרבה חיטה, שעורה ותירס. זה היה למסחר, מכרנו את זה מחוץ לכפר. זרענו גם עדשים לשימוש ביתי וכרישה כדי להאכיל את הבהמות. שתלנו מעט ירקות. כל אחד שתל בשביל עצמו קצת ירקות כמו עגבניות, קשואים, מלפפונים ודלעת. לכל משפחה היה בסתן ובו נטעו עצי תאנה וגפנים. היה המון צבר באם ברג'. אצל כל אחד היה צבר. הכפר שלנו היה ידוע בסברס שלו. אנשים אמרו [בגאווה] "סברס אם ברג'", כי הוא היה סברס מתוק. הסברס הכי טוב. עצי זית לא היו הרבה. התחילו לנטוע עצי זית רק כמה שנים לפני שיצאנו. באזור היו צמחי בר שהשתמשנו בהם: בבונג', מרווה, זעתר וג'עדה. היה גם "עַכּוּבּ" [סוג של חרשף] אך האנשים לא אכלו אותו הרבה, הם יותר חיפשו ואכלו פטריות. חרשנו את האדמה מאמצעות "עוּד" [מחרשה מעץ, לפעמים עם להב מברזל.האיכר החזיק אותה בקצה האחורי ולחץ את להב המחרשה לתוך האדמה תוך כדי גרירתה על ידי בהמה]. ניסו את הטרקטור אולי עונה אחת ולא המשיכו יותר. כי האדמה שלנו מלאת חתחתים, הררית ומחולקת לחלקות צרות על הגבעה שהטרקטור לא יכול להיכנס אליהן.

מנהג "אלעוֹנה" [התגייסות לעזרה, תמיכה] היה נהוג מאוד בכפר. אם היה אצלך אירוע כמו בניית בית או חתונה, אם היית צריך עזרה באדמה או בקציר האנשים באו ועבדו איתך ללא תמורה. לא היו פועלים בשכר.
לנשים היה תפקיד דומה לזה של הגבר בכל מה שקשור בעבודה באדמה ובחקלאות. את החיטה טחנו בטחנת "אלשעראווי", מישהו מחברון שיתה לו טחנת קמח מזרחית לכפר, בינינו לבין בית אולא. בזמן הבריטים שילמנו מס על היבול. שילמנו מס גם על כל ראש בקר ועזים.

בכפר היו לאנשים עדרי בקר ועזים. לכולם היו גם תרנגולות. לכלל הכפר היו כשבעים שמונים ראש בקר וכמעט אלף עזים. בכל בית כמעט היה גמל וחמור ששימשו להעברת משא ולרכיבה. האדמה סביבנו היתה רחבה מאוד. רעינו בה את בעלי החיים. עשינו לבנה וחמאה ומכרנו אותם מחוץ לכפר. היינו שמים אותם אצל מישהו בכל כפר, הוא היה מוכר אותם בשבילנו, היינו חזרים אליו אחרי תקופה ומקבלים ממנו את הכסף. בכפר היו דבורים רבים שנתנו הרבה דבש. לכולם היה דבש. התקשינו למכור אותו ולכן בכל בית היה הרבה דבש.

אני עבדתי ברעיית צאן. היו לנו הרבה עזים ולא היה לנו בקר. האנשים הכניסו בלילה, גם למנוחה באמצע היום, את הבקר ואת העזים לתוך המערות. זה היה הבית שלהם. היו הרבה מערות, כמעט מתחת לכל בית היתה מערה. אני לא יודע כמה אדמה הייתה לנו, למשפחה שלי. אני יודע שזרענו ועבדנו הרבה אדמה אך לא יודע איפה בדיוק האדמה שלנו.

שביתת 1936
בשנת 1936 הייתי בן ארבע. לא זוכר הרבה. אני יודע שלוחמים ערבים הגיעו לאם ברג' כדי להתחבא מהבריטים. אני זוכר שראיתי פעם מטוס בריטי מחפש את הלוחמים. אנשי הכפר הגישו ללוחמים אוכל ונתנו להם מקום לישון. הבריטים היו מגיעים על סוסים כדי לחפש אותם. על השביתה הגדולה ב- 36 לא שמענו בכפר. היא לא השפיעה עלינו, אולי בערים הגדולות. אצלנו לא שביתה ולא כלום. אני זוכר שתחנת המשטרה הבריטית הכי קרובה אלינו היתה בבית ג'ברין.

הנכּבה
אני שמעתי לא פעם את אבא שלי אומר שהיהודים רוצים לכבוש את פלסטין, אבל מצריים מתנגדת להם. היו דיבורים בין הגברים הבוגרים. לא היה בכפר רדיו ולא הגיע אלינו עיתון. שמענו רק מהאנשים. על החלטת החלוקה שמענו, כי זה היה אירוע חשוב, כל האנשים דיברו עליו. שמענו שאלחאג' אמין התנגד להחלטה. לאנשים לא היה ידע בשימוש בנשק. אני זוכר שהבריטים נתנו לכפר שלושה רובים משומשים מסוג "קנדי", למשפחה שלי נתנו רובה אחד, את השני נתנו למשפחת אלנשאש, ומשפחת אבו ח'דיר קיבלה את השלישי. מעבר לכך היו אולי כעשרה רובים בכל הכפר. לא היה לנו נשק. האנשים לא היו מאומנים. התושבים של הכפרים הנמצאים מערבית לאם ברג' כמו תל אלסאפי ועג'ור, ברחו לכפר שלנו. היה קיץ. הם נשארו עד סוף השנה ועזבו. אנחנו- אנשי אם ברג'- מעט אנשים, אם יתקפו אותנו אין מי שיגן עלינו ולא נידע מה לעשות. לא היינו מאורגנים או מוכנים למצב של מלחמה. לא הייתה לנו יכולת להילחם ולהתנגד. היהודים היו תוקפים הם מקלעים, מרגמות ומטוסים. מעט לוחמים ערבים היו מגיעים אלינו לזמן קצר והולכים. לא הגיע אלינו צבא ערבי סדיר. לכן לא הייתה אצלנו כוונה להילחם או להתבצר. אחרי שפליטי הכפרים השכנים שהיו אצלנו הלכו, אנחנו יצאנו מיד אחריהם.

כמה צעירים מהכפר השתתפו בלחימה מחוץ לכפר. כמה מהם השתתפו בקרב כפר עציון. שם נפל בן הכפר עבד אלעזיז אבו ח'דיר. היה אתו מישהו ממשפחת אבו ריא ואולי גם עיסא אלנשאש ואחרים. הם התגייסו כדי לתגבר את הצבא הירדני כשיצא מבית ג'ברין בדרכו לכפר עציון. חברים של עבד אלעזיז באו לכפר והודיעו שהוא נהרג וביקשו שנודיע למשפחה שלו. אני התנדבתי לספר להם. הלכתי אבל אמרתי להם שהוא נפצע ושהם חייבים ללכת לראות אותו. הם קברו אותו בכפר סוריף. אנחנו בכפר לא היינו צריכים תיגבור ועזרה כי לא נלחמנו. אנחנו קיבלנו את הפליטים מהכפרים הסמוכים אלינו מצד מערב, תל אלסאפי, עג'ור ואלמסמיה. הם נשארו אצלנו אולי שלושה חודשים. הם ישנו בין העצים וחלקם בנו סככות. היו מאות אנשים. הם אכלו דברים בסיסיים. חלקם הסתננו בחזרה לכפרים שלהם כדי להביא חפצים מהבית או לקטוף פרות וירקות מאדמתם. לא הייתה לנו אפשרות לעזור להם. הדבר הכי חשוב מבחינתם היה המים. זה היה קיים. היו צריכים מים בשביל עצמם ובשביל החיות שלהם.

אחרי שהפליטים הלכנו, אנחנו העברנו את המשפחות שלנו, הילדים, הנשים והזקנים, לתרקומיא, סוריף, ח'אראס, נובא ולכפרים אחרים. אחרי שהלכה יאפא וכל האזור המערבי, זכּריא, עג'ור ובית נתיף - ואלה כפרים גדולים מאתנו "עשרים פעם" – אז לא היו בפנינו הרבה ברירות. המורל של האנשים התרסק. עזיבה הייתה האפשרות היחידה. נכבדי הכפר התכנסו, אמרו שאין מי שיגן עלינו והחליטו לעזוב.

אבא שלי, שהיה קשיש בן שמונים, עם אחיי הקטנים, עארף ומחמד ואחותי פוזייה, יצאו קודם לכן והיו כבר בבית אולא אצל קרובים שלנו ממשפחת אלעדם. אני ועוד כעשרה גברים וצעירים נשארנו באם ברג' לעוד כשבועיים. נשארנו כדי לראות איך יתפתחו העניינים. אם יש סיכוי לחזור או לא. אחרי שבועיים הלכנו. נעלנו את דלתות הבתים ויצאנו מהכפר. לקחנו איתנו את העדרים והלכנו לסוריף, ישנו שם לילה אחד ולמחרת המשכנו לאזור אלח'דר [ליד בית לחם] וישנו אצל אדם מוכר לאנשים מהכפר.

נסיונות השיבה
בכל זאת חשבנו שאנחנו נחזור. האנשים לא לקחו איתם מהבית את הדברים החשובים. לקחו רק בגדים וקצת אוכל. בבית שלנו השארנו ארגז עם מסמכים. אני זוכר שחזרתי לבית שלנו עם אחי אחרי כמה ימים כדי לראות מה קורה, ראינו ששברו את דלת הבית ואת הארגז. היו הרבה ניירות בארגז, גם אז לא לקחתי אותם. הכל נשאר שם.

כשהיינו באלח'דר בא החורף והתחיל לרדת גשם. אני,אח שלי ועוד כמה אנשים לקחנו את העדר וחזרנו לאם ברג'. גרנו שם. זה היה כארבעים יום אחרי שעזבנו את הכפר. היה אתנו איש בשם עלי אבו ריא, לעלי היה רובה, בהתחלה כשבאו יהודים כדי לגרש אותנו הוא ירה לעברם וצעק עליהם. נתן להם להבין שיש בכפר כוחות. הוא אכן עצר את התקפות היהודים לכמה ימים. נשארנו בכפר כשבועיים. היינו קבוצה קטנה. כולנו גברים חוץ מאשה אחת שבאה עם בעלה. הוא בן דוד שלי, עבד אלחפיד' שמו. אני זוכר שעוד היו אתנו מחמד אסמאעיל ועבד אלרחמן סאלם ואחרים. אחרי שבועיים הגיע כח צבאי יהודי וגירש אותנו. אז יצאנו סופית. מזג האויר היה קצת חורפי, אולי חודש אוקטובר.

כמה חודשים אחר כך, שמעתי שקבוצה של כעשרה אנשים, שניים מהם מאם ברג' הם מחמד אבו אלעראיס וחסין שלאש ואחד מנובא שמו מחמד מחמוד ואחרים חזרו לכפר לחטוב עצים כדי למכור אותם. היהודים תפסו אותם. הם תפסו גם איש נוסף לא קשור אליהם עם העדר שלו. מחמד אבו אלעראיס סיפר לנו אחר כך שהיהודים שחטו עזים ודרשו מאתנו להרים בשיניים את ראש העז הכרות או את רגלי העז או כל חלק אחר ולזרוק אותם בזבל, הם צילמו אותנו כשאנחנו עושים כך, כשחלקי עז בין השיניים שלנו. אחר כך שחררו אותנו.

פליטות
אחרי אם ברג', אני והמשפחה שלי גרנו בבית אולא אצל קרובים שלנו ממשפחת אלעדם. אחרי זה גרנו אצל מחמד סעד אלח'טיב, השיח' שסיפרתי עליו קודם, הוא גם היה קרוב משפחה מצד אמא. מבית אולא עברנו לגור בסוריף אצל קרובי משפחה, גם מצד אמא, הם הדודים שלי מחמד ואחמד ותופיק עבד אלרזאק. גרנו בסוריף עד תחילת שנת 1950. אבא שלי שהיה חבר במסדר של "צוּפים" בבית נובא [מסדר סגפנים שמקיימים טקסים דתיים רוחניים] ביקש לעבור לגור בבית נובא כדי להעביר את שארית חייו שם ולהיקבר ליד המסדר. גרנו שם עד שאבא שלי נפטר באפריל 1950. אני הייתי אז בן כ-17. בתקופה הזאת עבדתי בשכר אצל אנשים ברעיית צאן. חזרנו לסוריף וגרנו אצל בן דוד שלי עד תחילת 1951. חזרנו לתקופה קצרה לגור בנובא ואחר כך בשנת 1952 עברנו לגור במחנה הפליטים עין אלסלטאן ליד יריחו. גרנו ליד אחד מבני דודי. גרנו באוהל. אחר כך אספתי אבנים ובניתי בעצמי חדר, הקירות מאבנים ומבוץ וכיסיתי אותו עם עצים. שם התחלתי לעסוק בסיטוט אבנים ולבנות לאנשים בתים תמורת שכר. נהייתי בנאי מקצועי. היו כמה משפחות מאם ברג' שגרו במחנה הפליטים, גרנו קרוב אחת לשנייה. הקמנו מין שכונה במחנה ופתחנו בה בית אירוח משלנו. במחנה היו בית ספר ומרפאה שהקים האו"ם. בבתים לא היו שירתים, היו שירותים ציבוריים בלבד, חלק לנשים וחלק לגברים.

בשנת 1952 ביקרתי באם ברג'. הייתי בחברון באיזה עניין. החלטתי ללכת לאם ברג'. הייתי לבד. הגעתי לאם ברג' ולא פגשתי בדרך אף אדם. לא ראיתי יהודים. הכפר היה ריק. דלתות הבתים היו שבורות. כוורות הדבורים היו מרוסקות, דרדרו אותן מראש הגבעה לוואדי. התחושה הייתה רעה. הרגשתי בדידות ופחד כי הכפר היה שומם. זה היה כמו להסתכל על אדם מת. לקחתי איתי כלי נחושת מהבית שלנו. זו הייתה הפעם היחידה שביקרתי באם ברג' אחרי הנכּבּה. בשנת 1954 עברתי לגור בעמאן, בעיקר כדי לחפש עבודה. בשנת 1960, הצטרפו אלי שני אחיי ואחותי. התגייסתי לצבא הירדני ושירתתי בו 24 שנים. גרתי במחנה הפליטים אלווחדאת ארבע שנים. בשנת 1968, אחרי המלחמה ב- 67 והנכּסה, הבנתי שהמולדת הלכה סופית לאיבוד ושאין סיכוי לשיבה. קניתי כאן חצי דונם ובניתי עליו את הבית הזה. בשנת 1955 התחתנתי, יש לי 6 בנים ושתי בנות. אחותי פוזייה התחתנה, אחי הקטן עארף גר פה לידי עם משפחתו. אחי מחמד נהרג בשנת 1970 בפעולה צבאית בפלסטין. הוא חצה את הגבול מירדן עם החולייה שלו כדי לבצע פעולה צבאית שם. היהודים חיכו להם, ידעו שהם באים והרגו אותם.

אחי עארף, ביקר באם ברג' בסביבות שנת 2000. הוא תיאר אותה כשכונה קטנה והרוסה לחלוטין, סביבהּ שטחים עצומים של אדמה ריקה.

--------------------------------------------------------------

הפליט יחיא עבד אלרחים אלשאד'לי

תאריך לידה – 7.12.1932
שם האב: עבד אלרחים עבד אלפתאח אלשאד'לי
שם האם: נסרה עבד אלרחמן אבו פארה

הראיון נערך בירדן; בשבת ה- 22.3.2008
מראיין: רַכּאן מחמוד – ירדן
מזמין הראיון: אתר האינטרנט  www.palestineremembered.com

 

זוכרות ברשת