החאג' מוסא מחמד דאוד סלאמה
30/11/2007
החאג' מוסא מחמד דאוד סלאמה

החאג' מוסא מחמד דאוד סלאמה נולד באלמאלחה בשנת 1920 ונאלץ לצאת את כפרו ביולי 1948. קנה אדמה באזור בית ג'אלא ועליה בנה את ביתו החדש. ישראל כבשה את ביתו השני במאי 1967 ולחצו עליו כדי להוציאו מהבית אך הפעם הוא לא נטש את ביתו.

ישראל הקימה סביב ביתו ואדמתו את ההתנחלות "גילה", הוא לא וויתר והמשיך לחיות עם משפחתו על חלקת האדמה שרכש, הם חיים במציאות פרדוקסלית ומורכבת, פליטים בתוך התנחלות, בתיהם כאילו במצור, גם בצורת הבנייה, בתים ממוצעים צמודי קרקע של פלסטינים מוקפים משלושה כיוונים בניינים רבי קומות של מתנחלים, מהכיוון הרביעי הוא רואה את הנוף שלו ועל הגבעות ממול הוא רואה את הבתים של בית ג'אלא ומשקיף על מחסום כיבוש גדול שמפריד בין ירושלים לגדה המערבית.

מתוך המחסום יוצא "כביש המתנחלים" שהיה יותר מפעם אחת זירה לעימותים בין פלסטינים וישראלים, חיילים ומתנחלים, הוא "כביש המנהרות".

בתוך המציאות הזאת פגשתי את אבו מחמד ביום ששי ה- 30 בנובמבר 2007. שמעתי את סיפור חייו בנוכחות אחד מבניו, עיסא, ושניים מנכדיו. ככל שהראיון התקדם הם עברו מתפקיד הצופים לתפקיד השותפים, פעם סייעו לי בשאלות ופעם סייעו לסבא בתשובות.

השאלה האחרונה ששאלתי הייתה: "האם נוכל להחזיר את אלמאלחה, יא חאג'"?
אחרי שנייה של שקט מוחלט, מילאו קולות של צחוק את חלל המבוכה של סלון ביתו

--------------

אבו מחמד אומר:
גאווה
-" את אלמאלחה כינו גם ראש שבט חסן, המנהיג שלה שאולי שמעת עליו היה עבד אלפתאח דרוויש, היה השייח' של השייח'ים, אולי מאה משרתים עבדו אצלו, חלקם טבחים וחלקם אופים. עבד אלפתאח היה מנהיג של אל-וולג'ה, בּתּיר, חוסון, אל-ח'דר, אל-קבֻּוּ.... הוא שלט עד באב אל-וואד. עבד אלפתאח היה המנהיג של ההר ואבו ע'וש המנהיג של העמק."
- "בכפר אלמאלחה היו כמה משפחות ולכל משפחה היה מח'תאר, אני זוכר את המח'תאר של משפחת אל-ג'וואריש השייח' מחמוד קשטה, ועוד מח'תאר היה מחמוד סאפי המח'תאר של משפחת אל-פַוואכְּסה, ועיסא אבו קמל היה המח'תאר של משפחת אבו קמל... אתה שמעת עליהם. לכל משפחה היה מח'תאר. הכפר שלנו היה גדול, ישב על ארבע גבעות, מח'תאר אחד לא יכול לשלוט בעניינים".

מים
-" השם הראשון של הכפר, כך מספרים היה דיר אל- הַווא [תרגום מילולי יכול להיות מנזר האוויר או מנזר האהבה], ולמה נתנו לה שם אלמאלחה? המעיין היה במרכז הכפר, האנשים הביאו לשם את הצאן ואת הבקר שלהם כדי להשקותם ממי המעיין, זה עשה לכלוך והזמין יתושים ופרעשים, מחמד דרויש שהוא אבא של עבד אלפתאח אמר לכל האנשים שיפסיקו להביא למעיין את העדרים שלהם. עברו לעין יאלו, בין אל-וולג'ה לבין אל-מאלחה, עין יאלו זה כמו נהר, מים זורמים, אני נכנסתי לתוך המעיין כמאה מטר, בפנים ליד מקור המעיין, זה נשפך מתוך קיר שבנאים טובים סיתתו אותו, המים יוצאים כמו חלב מפטמות עז, אני הגעתי לשם. ולמה קראו לכפר אלמאלחה? כי כאשר החיות העיקו על האנשים והביאו פרעשים וזבובים, אביו של עבד אלפתאח זרק לתוך המים ערימת מלח, הלכו המים, ואז האנשים עברו לעין יאלו. השתמשנו במים של עין יאלו ושתינו ממנו עד שיצאנו מהאזור".

אדמה
-" רוב האנשים היו פלחים, ואתה יודע מה זה פלח, איכר שזרע עדשים, זרע חיטה, זרע פול, זרע שעורה, זרע קישואים, זרע חצילים, זרע פַקוּס (מין מלפפון), גידל ענבים, יש לנו תאנים, יש לנו אפרסקים, יש לנו רימונים, גן עדן היה אלמאלחה יא זלמה, גן עדן".
אדמות אלמאלחה הגיעו מצד מזרח עד ביתו של הנציב, אתה מכיר, הנציב העליון ברחוב אלקֻדס אל- ח'ליל [י-ם – חברון], וממערב עד עין כארִם ואל-ג'ורה ואל-וולג'ה, ומצפון עד אל-קראמה [שייכת ללפתא] ובית מזמיל [קרית היובל] וממזרח הגבול שלנו זה אל-קטמון עד באב אל-ח'ליל [שער יפו], ומדררום עד בית צפאפא. הגורן שלנו היה ליד באב אל-ח'ליל, שם אחסנו את החיטה, העדשים והשעורה. דיר אל-מְסַלָּבּה [עמק המצלבה] ורחביה היו של אל-מאלחה, האדמה שלנו הגיעה עד בריכת ממילא. זה היה כפר גדול. לא יודע כמה תושבים. אולי 3000 אולי 2500."

השכלה ועבודה
-" הכפר שלנו עומד על שלשה הרים, נראה כמו אונייה, הבית של עבד אל-פתאח היה ארבע קומות, בכפר יש צריח למסגד עם מדרגות פנימיות, אולי שבעים מדרגות, היו שלושה בתי ספר. היו אנשים משכילים. אמין דרוויש עוד לפני 48 היה עורך מפורסם, מסטפא עבד אלפתאח דרוויש היה קצין עם שלושה כוכבים ואחיו מחמד גם, וגם אסחאק אחיהם. באל- מאלחה היה בית ספר לבנים ובית ספר לבנות. מתחת לבית הספר היה באר מים, אורכו אולי 12 מטר, היו לו שני פתחים והייתה עליו משאבה. הכפר שלנו היה על רמה, דיר אל-הווא קראו לו, מלא בטוב, אנשיו היו נדיבים."

בבית הספר של הבנים היו ששה חדרים, שש כיתות, היו בו ששה מורים, אני זוכר את עיסא אהראם, הוא לימד אותי, ואת המורה השיח' כּאמִל מן אל-קֻדס והשיח' עבד אלפתאח אלנאבּלסי. בזמני בית הספר היה עד כתה ו', ומי שמסיים עובר ללמוד בבית ספר אל-אִבּראהימיָּה בירושלים. בבית הספר של הבנות היו שלושה חדרים. חלק מבנות הכפר למדו, כמו סארה [שרה] אלחאג' ומרים בת השיח' חסֵין ויֻסרא, לעבד אלפתאח היו שלוש בנות שלמדו, אחת או יותר המשיכה בבית ספר בירושלים.

אני למדתי עד כיתה ו' ולא המשכתי. [אבא] אמר לי לך ללמוד, אמרתי לא רוצה, שאל אותי למה אמרתי אני רוצה ללמוד בנאי וסתת אבן, מומחה בבנייה [מיומן] יעני, שאל מה אני רוצה אמרתי לו תקנה לי כלים. לאבא שלי היו עדרים, צאן ובקר, היה סוחר שמכר לבן וחלב ליהודים במחנה יהודה. אני סתת אבן מיומן. פעם עשיתי למהנדס לבנוני, עציץ מאבן עם ארבע רגליים. סיתתי בשביל זה אבן, הוא שם אדמה לפרחים. נתן לי חמשה דינרים, זה היה בזמן שהדינר היה שווה. אני סתת מומחה, לא סתם."

חברה
-" התחתנתי כשהייתי בן עשרים. היו לי שתי נשים. אמא שלו [מצביע לכיוון בנו עיסא, בשנות האבעים לחייו], ילדה ששה בנים וארבע בנות. שתי הנשים שלי נפטרו.
-" בכפר היו ארבעה בתי קפה והרבה חצרות, בתי הקפה היו בשביל האנשים שרצו לשחק קלפים ולבלות, החצרות היו לזקנים כמוני לשעות הערב או לחתונות... חצר אל-ג'וואריש, חצר אבו קמל, חצר אל-פוואכּסה, חצר משפחת מעלָּא וחצר קוואר... חמש שש חצרות. חצרות שימשו לחתונות ולאירועים, היו מכינים קפה ומבשלים בשר, שוחטים, עושים חתונות, שמחות ויריות באויר. היו ימים של שפע ונועם. הציגו רכיבה על סוסים, היה אחד סעיד דרוויש שעשה פעלולים על הסוס, יכל לרדת מתחת לבטן של הסוס ולחזור לרכב על גבו תוך כדי דהירה, יכל גם תוך כדי רכיבה להתכופף עד האדמה ולקחת שש אבנים קטנות, חלק מהמשחק. הוא היה שד זה סעיד דרוויש. עשו גם תחרויות ברכיבה על סוסים. בחתונות? הגברים שרו ורקדו בראש, אחריהם החתן והנשים מאחור שרות ו"מזע'רדות", היו תופים וחלילים, ויריות באויר. החתונות של אז היו מרשימות וטובות יותר. איפה החתונות של היום? אנשים כמו מקבצי נדבות. אז שרו ושמחו חודש שלם. אני, בשבילי אבא שלי עשה עשרים יום מסיבות ואוכל, הייתי בן יחיד ואבא שלי היה עשיר. היו בקר וצאן. הוא היה גם סוחר והיו לנו כמה בתים, חלקם ישנים וחלקם חדשים. היו לנו בארות מים, מטעי זיתים, אולי מאתיים דונם אדמה היו לנו. האדמה הייתה מלאה דברים טובים. רימונים, ענבים ותאנים. אנשים יכלו לקטוף ולאכול ואף אחד לא היה אמר להם כלום. ארצנו ארץ טוּב, בני. החצרות בימים הרגילים היו גם לאורחים מחוץ לכפר. אם היית בא לכפר שלנו ממזרח או ממערב, מדרום או מצפון היית מוצא חצר. מי שנכנס לחצר שלך הוא אורח שלך, אתה מחוייב לשחוט בשבילו ולהאכיל אותו. הכפר שלנו הוא הראשון והעתיק והיפה בין הכפרים. אנחנו היינו ראש שבט חסן. על עין כארם, למשל, אף אחד לא שמע אז."
- " בין הכפרים באזור כמו בית צפאפא ושרפאת ודיר יאסין ועין כארם היו יחסים טובים וקשרי נימוסין. הזמינו אחד את השני. הילדים שיחקו "גולות" ו"קנאטר" זה היה משחק בין שתי קבוצות מתחרות בזריקת אבנים, כל קבוצה הייתה מכינה חמש אבנים
בצד שלה ומתחילים לזרוק אחת על השניה. היה אצלנו גם מגרש כדורגל והייתה לנו קבוצה. קבוצות כמו של בית צפאפא באו לשחק אצלנו ואנחנו הלכו לשחק במנזר אל-מסלבּה".

מלחמה
- " ביום שיצאתי מהכפר הייתי בן 28, הייתי ליד עבד אלקאדר אלחסֵיני כאשר הרגו אותו. אני ועוד שניים, אחד מהם חבר שלי, היינו שם, אמרתי להם שמי שירה בעבד אלקאדר היה מאחוריו, לא היהודים הרגו אותו. אני נשבע, בין שיחי הצבר בקסטל, מי שהרג אותו היה אחד השומרים שלו. אנשים צעקו לי "שתוק" אחד מהם אמר אם תגיד כך, שזה אני, אירה בך. חברי איימו עליו שלא יגע בי ואמרו לו: השומרים הרגו אותו, מוסא לא משקר. אחר כך הגיעו חיילים של עבד אלקאדר ממקומות שונים, אחד קראו שלבּי הגיע מחברון בראש צבא, אך ראו שהכל נגמר. חזרו. אחרי שעבד אלקאדר נהרג אני חזרתי לאלמאלחה. חזרתי לבית שלנו. היו התכתשויות עם היהודים. אנשים מאצלנו וגם ממקומות אחרים, בית צפאפא, אל-וולג'ה ושרפאת, הלכו מדי פעם כדי לירות על היהודים. היו מגיעים לאזור אל-קרּאמה שמשקיף על לפתא, הלכו גם לאל- מסלבּה וירו שם, גם לקטמון הלכו.
-" אנחנו לא היינו מגוייסים לצבא של עבד אלקאדר. מה שקרה שעבד אלקאדר עבר בכפרים וקרא לצעירים לבוא להילחם באל-קסטל. הוא אמר: "בואו אתי "מואלח" בואו, זה היום שלכם", הלכנו אתו כדי לעזור במלחמה. הייתי צעיר...ילד. הלכתי עם מי שהלכו ונלחמתי אתם יומיים ושני לילות. עבד אלקאדר רצה להוציא את היהודים מאלקסטל. הוא עבר גם בבית צפאפא, אל-בקעה, אל-ג'ורה ועין כארם. מכל כפר יצאו אתו כמה לוחמים. באל-קסטל יש המון שיחי צבר. היהודים היו בקצה אחד אנחנו בקצה השני. הם יורים ואנחנו יורים. שלושה מאנשינו נהרגו באותו יום. מאלמאלחה היו אתי עוד שניים, אחד שמו עווד אללה והשני על שמי מוסא עוואד. היה לי נשק.... שים לב שלא תגרום לי צרות וחקירות.....

כאן, היו חילופי יריות עם היהודים ליד עין כארם ובמקור חיים, ליד תחנת אגד, אלמסלבה ומחנה יהודה. היהודים נהיו חזקים ב-48 אחרי שבאו יהודים רבים מבחוץ [מאירופה]. רצו לגרש אותנו מהכפרים שלנו ולהשתלט עליהם. אכן הצליחו לגרש אותנו. קודם היהודים לא העזו לתקוף. היו יחסי חברות בינינו. הלכנו למקומות שלהם ובאו למקומות שלנו. קנו מאצלנו. התארחנו אצלם והם אצלנו. לא הייתה סכסכנות כזאת.

- "ביום הטבח של דיר יאסין, אני הייתי באלמאלחה. שמענו על מה שקרה. יש נשים מאצלנו נשואות בדיר יאסין. אחת מהן הייתה בהריון ודקרו אותה בבטנה. שמה זינב מחמד אסמאעיל. היהודים לא נכנסו לאלמאלחה באותם ימים. ארגנו שמירה מתוכנו מסביב לכפר. ירינו לכיוון כל מי שהתקרב. אך, מאוחר יותר הם התחזקו, הקיפו אותנו ותקפו ממזרח וממערב. בסך הבל אנחנו כפר שלא החזיק מעמד הרבה זמן. צריכים לעבוד. צריכים לאכול. הפגיזו אותנו. חוץ מזה הנשים והילדים יצאו כבר קודם. הם יצאו את הכפר מיד אחרי טבח דיר יאסין. שמענו שהיהודים טבחו ורצחו, אז הוצאנו את המשפחות. מי שיצא הלך אצל אנשים שהכיר במקום אחר. המשפחות נכנסו לכפרים בסביבה, בית ג'אלא, שרפאת, אל-וולג'ה, סלואן ואל-טור. אנחנו הצעירים חזרנו כדי לשמור על הכפר. נשארנו עד שהיהודים נהיו יותר חזקים. אז יצאנו."

פליטות
-"כשיצאנו, לקחנו חלק מהחפצים ואת החיות והבהמות. הרבה תבואה השארנו אחרינו. עבד אלפתאח דרויש ביקש מהאנשים לא לצאת. לא שמעו לו. הם אמרו לו "אתה מתווך וסוחר באדמות", אמר להם כן ואני אגן עליכם, תגורו אצלי. האנשים היו חסרי אימון. האנשים היו עייפים ולא יכלו יותר להחזיק מעמד. עבד אלפתאח עזב גם הוא, אבל אחרון.

אנחנו [המשפחה] באנו לבית ג'לא, בהתחלה כפליטים. אחר כך שכרתי בתים. שלשה בתים. היו שתי נשים. עוד בית לצאן. השכר של כל בית היה 20 גרוש לחודש. כל חודש שילמתי 60 גרוש. אחר כך, בתחילת שנות החמישים, קניתי כאן אדמה. מקום פתוח. מתאים לצאן. יש הרבה טבע. היה הרבה טבע. בניתי את הבית על האדמה ומאז אני כאן.

בשנת 67 היהודים כבשו את האזור. היה פה צבא ירדני שברח. אנחנו נשארנו. היהודים רצו שנצא מכאן. רצו לקחת את האדמה ולגרש אותנו. סירבנו. כאשר בנו את גילה ניסו שוב ללחוץ עלינו כדי שנצא. יום אחד נתתי מכות לחיילים ולשוטרים שבאו להוציא אותנו. עצרו אותי, את אשתי ואת אבי. בכל זאת נשארנו.
- "חזרתי לבקר את אלמאלחה הרבה פעמים. את הבית שלנו היהודים הרסו. אני יכול לזהות את הבתים שעדיין קיימים. הבית הגדול הזה שליד המסגד, זה הבית של עבד אלפתאח. אנשי אלמאלחה מפוזרים היום במקומות רבים: סלוואן, אל-טור, אל-עיזריה, אבו דיס, אל-בירה, ראם אללה ואפילו בירדן.

סיפורי הדור השני והדור השלישי ו....
הצעירים יותר שישבו בחדר התערבו מדי פעם בסיפורים ורצו להוסיף עוד פרטים. בנו של אבו מחמד, עיסא סלאמה, הסביר שהיהודים הרסו חלק מהכפר ופלשו לתוך שאר הבתים וגרו בהם. מיד עם כיבוש הכפר הם הרסו את שכונת אל-ג'ואריש, שהיתה מוקד ההתנגדות ליהודים. זו הייתה נקמה. שכונת אל-גואריש נמצאת באזור "אל-ראס" [הפסגה – היהודים קראו לו משלט אל-ראס]. זה היה המקום הכי גבוה בכפר, השקיף על האזור כולו. ניתן לצפות מעליו על התנועה בין הכפרים באזור כמו אל-ולג'ה, בית צפאפא ושרפאת. ממנו ניתן גם לשלוט על הדרכים המובילות לאל-מאלחה. בשכונת אל-ג'ואריש היה גם בית מסטפא נמר עלקם. בבית הזה היתה לחימה קשה. ליהודים היו בו הרבה אבידות. המקום היה אסטרטגי מבחינה צבאית. מי  ששלט בו ניצח בקרב. הלוחמים שלנו שהתמקמו באל-ראס השיבו מלחמה עיקשת. היהודים גייסו תותחים כדי לגבור עליהם. רק אחרי הפגזה כבדה הלוחמים שלנו נסוגו מאלראס ולמעשה איבדו את הכפר כולו.

מיד אחרי שאבא שלי ותושבי הכפר הוצאו משם, הם הפכו לפליטים, ומי שניסה לחזור לביתו אפילו כדי לקחת דברים שלו נחשב למסתנן. ליהודים היו הוראות להרוג את "המסתננים", זו הייתה הוצאה להורג ממש. שלושה מאלמאלחה נרצחו כי ניסו לחזור לכפר, נעמאן רשיד ונעמאן עד'בה ואשה בשם פדה, אבא שלי הביא את גופתה.
בשבילי, אלמאלחה הוא האדמה והוא המולדת. מאז שהייתי ילד נהגתי ללכת לאלמאלחה כמעט כל יום. גם עם אבי ואמי שהרבו ללכת לשם עם הצאן. גם עם ילדים נוספים כדי לשחק בשדות ובין העצים. האדמה נותרה ריקה שנים רבות. כל עונה קטפנו את הפרות שלנו. אנחנו בעצם גרים קרוב לאלמאלחה ולכן בתחושה שלי הקשר אתו לא נקטע. בשבילי היא מגרש המשחקים של הילדות ופארק הטיולים של הנעורים. משהו חזק משך אותי לשם. לא פעם התווכחנו עם נערים יהודים שגרים בכפר שלנו ואף היו קטטות בינינו. היהודים ידעו מי אנחנו והכירו היטב את הקשר שלנו למקום. במשך שנים באתי עם חברים מכפרים בסביבה, בעיקר מבית צפאפא, כדי לבלות ולשחק. הרגשתי כבעל המקום אך לא יכול לגור בו.

היום הייתי במלחה בענייני עבודה. היום אני בעל משפחה ולא יכול לשמור על הקשר עם המקום כמו בילדות. הצעירים של היום איבדו את הקשר. למרות שהם עובדים שם. הנה, זה הבן שלי עובד בפיצריה במלחה. זה הבן השני שלי עובד כמדריך בבית ספר לחינוך מיוחד, בית ספר יהודי, במלחה. אחי עובד במלחה באזור שנקרא לפני 48 "הר אבו דרויש".

---------------------------

עדותו של החאג' מוסא מחמד דאוד סלאמה
מקום לידה: כפר אלמאלחה (נפת ירושלים)
שנת לידה: 1920
מקום מגורים נוכחי: בית ג'אלה
מקום ראיון: ביתו של מחמוד בבית ג'אלה
תאריך ראיון: דצמבר, 2007
שפת העדות: ערבית
מראיין: עמר אלע'בארי - זוכרות

זוכרות ברשת