עדותה של זהרה אבו חאשייה ובנה טלעת אבו חאשייה
התחלנו להרגיש בסכנה כשחטפו את אחי ובן דודי. אז התחילו להלחם וקנינו נשק וכל אחד מהצעירים נשא רובה כדי להלחם.
03/2007
זהרה עבד אל-קאדר אבו חאשיה (1932)

רנין: ספרי לי בבקשה איך קוראים לך ומתי נולדת?
זהרה: שמי זהרה אבו חאשיה, נולדתי בפלסטין.

רנין: באיזה שנה?
זהרה (שואלת את בנה): באיזה שנה נולדתי? הקושאנים שלנו נשארו בסלמה ולא לקחנו איתנו שום דבר. אני אבל נולדתי בפלסטין.
טלעת: 1932

רנין: ספרי לי איזה כפרים היו מסביב לסלמה.
זהרה: ליד סלמה היו את הכפרים אל-עבאסיה, אלח'יריה, ח'יריה הייתה לידינו בדיוק, ואחריה באה יאזור, בית דג'ן, יאפא. הרי הלכת וראית.

רנין: וישובי היהודים?
זהרה: ישובי היהודים היו מול סלמה. היהודים לא היו רחוקים מהפרדסים שלנו. ישר כשהתחילו הבעיות עם היהודים, היהודים חטפו את אחי ובן-דודי שנהפך יותר מאוחר לבעלי, עת'מאן אבו חאשיה אבן מוסא (אבו טלעת). באותו הזמן הם למדו בבית ספר בביר זית בפלסטין והגיעו לחופשה. דוד שלי בא ואמר שהתחילה המלחמה עם היהודים ואנחנו החלטנו להגן על אדמותינו. דוד שלי חילק לע'תמאן, לאחי ולכמה נערים נשק והתחיל לאמן אותם.
היהודים באו בלילה, באותו הזמן לא היו שעונים, ידענו את השעה לפי המואזין. אבי היה שיח' והיה קורא לתפילה. היה לנו פרדס ומגדל מים בסוף סלמה. אבי היה קורא לתפילה מהגבעה כדי שהאנשים יגיעו להתפלל. היהודים באו והתקיפו אותנו בלילה לפני תפילת הבוקר כשהיינו ישנים. היתה לנו גינה והצעירים ישנו בה. את בעלי, אבו טלעת, אימן אביו עת'מאן אבו חאשיה להשתמש בנשק והנשק שלו היה לצידו. הוא היה כזה מן ממזר כמו טלעת (צוחקת), כלומר הוא היה פרחח.
באו היהודים, שמו על הפנים שלהם שקים ושמו אותם במכונית ולקחו אותם והם התחילו לנסות להיכנס לבית שלנו. היה לנו קרש עץ בבית אז לקחתי אותו אני ואחי הקטן, היהודים דוחפים את הדלת ואני ואחי עבד אל-ג'ואד, אללה ירחמו, דוחפים את הדלת כדי שלא יכנסו. אבי יצא כדי לעצור אותם בדלת שלא יכנסו פנימה אבל הם תקפו אותו והרביצו לו. הם הרביצו לו והוא אומר פסוקי קוראן כדי שלא יגלו את הנשק שבבית. הלוחם שמגן על מולדתו תאמיני לי שלא קורה לו כלום.
אמי יצאה לחלון לצעוק כדי שאנשים ישמעו כי הבית שלנו היה רחוק מסלמה (ממרכז הכפר), היא התחילה לצעוק ולומר "היהודים היהודים", והיהודים אמרו לה במין מבטא עילג, "שתוק ח'ביבי" והשליכו רימוני עשן כדי שלא תראה. אח"כ הם הלכו לדודי מוסא אבו חאשיה והכו אותו בידו ושברו לו את האצבע ונכנסו לדודי השני כשהוא וילדיו ישבו בבית רועדים מפחד. לא תארנו לעצמנו שהיהודים יבואו כשאנחנו ישנים בלילה. אבל לפני זה הם הלכו לפרדס וחפרו בטוריה כדי לחפש נשק והם היו לבושים בבגדים שחורים כמו יונים שחורות.
כשעת'מאן אבו חשאיה ראה אותם הוא זרק את הנשק ליד עץ הלימון. כשהוא זרק את הנשק באו עליו היהודים, חטפו אותו ואת אחי והלכו. אנחנו חשבנו שהם מתו ופתחנו את הבית להתאבל.

טלעת: באמת היה נשק?
זהרה: היה אצלנו נשק. הוא היה מול העיניים של היהודים והם לא ראו אותו.

טלעת: איפה החבאתם את הנשק?
זהרה (צוחקת בקול רם): היו לנו שני סוסים וקברנו את הנשק מתחת לאיפה שהם היו עומדים. היה נשק שהחבאנו ליד היונים וחלק ליד התרנגולות. אבי אמר את פסוק 'אלכרסי' כדי שלא ימצאו את הנשק. תאמיני לי היהודים האירו על הנשק ולא ראו אותו. אללה עיוור אותם. הם אמרו לדודי מוסא שאם אנחנו נמצא כדור אחד אצלכם נהרוג אתכם. תארי לעצמך שהיה לנו את שני הסוסים שגידלנו משהיו היו קטנים וכל פעם שבאו היהודים והאירו עליהם כדי לחפש נשק הסוסים היו בועטים בהם.

טלעת: מאיפה הבאתם את הנשק?
זהרה: דוד שלי קנה את הנשק בשוק השחור. כשעזבנו את סלמה היינו בחובות.

רנין: מתי התחלתם להרגיש בסכנה בסלמה?
זהרה: התחלנו להרגיש בסכנה כשחטפו את אחי ובן דודי. אז התחילו להלחם וקנינו נשק וכל אחד מהצעירים נשא רובה כדי להלחם.
אחרי שחטפו אותם כלאו אותם כל אחד בחדר. אמרו לעת'מאן שיגיד איפה הנשק, כשהוא הכחיש הרביצו לו בעין עם הרובה. אחרי זה הלכו לאחי ואמרו לו דוד שלך מת ואתה חייב להודות כדי שלא תמות. הוא אמר להם: אני לא יותר טוב מבן דוד שלי, אני לא יודע כלום. הביאו להם חלב שהם סירבו לשתות כי הם חשבו שהוא מורעל. דודי איים על האנגלים שאם הילדים לא יחזרו אנחנו נשרוף את ישובי היהודים. היהודים החזירו את הבחורים וזרקו אותם קשורים ליד הבאר. רועה בדווי ראה אותם ושחרר אותם. באותו הזמן חשבנו שהבחורים מתו והיה אצלנו אבל בבית. בזמן התפילה, איך שהתחיל אבא שלי לקרוא את ה'אללה אכבר, אללה אכבר' כשרסמיה, שכנה שלנו, נשאה כד מים על ראשה ואז היא ראתה את עת'מאן ועבד באים. היא התחילה לעשות קולות של שמחה. אבא ראה אותם והמשיך לקרוא ולבכות, אללה אכבר. כשהם חזרו השמחה הייתה גדולה. והתחילה המלחמה.

רנין: אחרי שהבחורים חזרו היהודים נכנסו עוד פעם לסלמה?
זהרה: היהודים התחילו לבוא אלינו ולחפש נשק בפרדס שלנו.

רנין: רק אצלכם חיפשו?
זהרה: הרי דודי מוסא אבו חאשיה היה לוחם, הוא זה שחימש את תושבי סלמה. אנחנו נלחמנו נגד שכונת התקווה וניצחנו. היהודים פחדו. הערבים תקפו אותם. הם ברחו והשאירו שני ילדים. הערבים לקחו אותם אבל אנחנו לא היינו שוחטים כמו שהם שחטו את ילדינו והפחידו אותנו. לקחו אותם ונתנו אותם לסהר האדום. המלחמה התחילה. תושבי סלמה נלחמו ששה חודשים, לילות וימים לא ישנּו. המשפחה של סבי גרה בסלמה (במרכז הכפר) וכשהיהודים תקפו הייתי לוקחת את אחי הקטן סלאח. אני זוכרת שלקחתי את סלאח כשהיה חושך בחוץ וסלאח תפס את הצוואר שלי והיהודים ירו עלינו. הגענו לביתו של סבי כשהפנים שלנו היו לבנות מרוב פחד. היהודים לא היו יורים ביום אלא רק בלילה לאחר תפילת הערב. כשהתחילו לתקוף את הנשים ולטבוח בילדים החלטנו לצאת.

רנין: בסלמה תקפו גם את הנשים?
זהרה: בסלמה כן ובדיר יאסין ובאיזורים שמסביבנו. ניסו להפחיד את העם הפלסטיני. אנחנו לא רצינו לצאת אבל הנשק נגמר ואיך יכולנו להלחם? כשיצאנו דוד שלי לא חשב שזה ייקח הרבה זמן. דודתי התחילה לאסוף את החפצים, והוא אמר לה: אם חסין, תשאירי את הכל במקומו. אני זוכרת איך שהשארנו פה תרנגול, שם ברווז, ישנים ליד הבית כשיצאנו. אמי אהבה לגדל עופות ויונים, לא היינו קונים כלום מבחוץ מלבד כבשים בחג. הילדוּת שלנו בסלמה הייתה מאוד יפה, הרגשנו את החיים והרגשנו שאנחנו חיים בארצנו ואת כל זה לקחו מאתנו היהודים.

רנין: איך החלטתם לצאת? את זוכרת את היום שבו המשפחה שלך החליטה לצאת מסלמה?
זהרה: אנחנו יצאנו כשהיהודים התחילו לתקוף יום ולילה. דודי שלח את הילדים והנשים והזקנים לאלרמלה.

רנין: איך הגעתם לאלרמלה?
זהרה: בעגלות. פעם החיים היו פשוטים ולא היו מכוניות בסלמה. לאח שלי הייתה מכונת ירייה והוא היה נלחם מהגג של הבית. כשהתחמושת נגמרה הוא ירד כדי להביא תחמושת. היהודים רדפו אחריו כדי לתפוס אותו. הם רצו אחריו מפרדס לפרדס וכשהם התייאשו הם זרקו רימון ופגעו ברגל שלו והרסיס נשאר לו ברגל עד היום שעזבנו. אותו האח שנפצע יצא אתנו לאלרמלה, ואחרי כמה חודשים סלמה הלכה.

רנין: כלומר הזקנים והילדים והנשים יצאו.
זהרה: רק הצעירים נשארו להלחם. לא נשארו הרבה בסלמה. נשארו רק כמה עשרות אנשים מתוך 8000 איש במקור. נערים בגיל 13 או 14 נשאו נשק, אחי נשא נשק מגיל צעיר. אבי פיקד על גדוד בכפוף לחסן סלאמה. חסן סלאמה היה האחראי על האזור וכולם היו כפופים לאלחאג' אמין אלחסיני. הלחימה בסלמה הייתה מאורגנת והיו סיורי לילה. מתוך כל משפחה היו נבחרים שומרים, ובעיקר באיזורים הסמוכים ליישובים. כל המשפחות בסלמה הסכימו שייקנו נשק לפי מספר הגברים. היו ביצורים ותוכניות צבאיות להגנה על הכפר נגד ההתקפות. אבל הכפר יכול היה להחזיק מעמד בצורה יותר טובה אם היו יותר אפשרויות כספיות ותגבורות. כשהקרבות גברו נגמרה התחמושת ללוחמים. הייתה הרגשה שיהיה קשה לתושבי סלמה להחזיק מעמד בלי תגבורות. חסן סלאמה ואלחאג' אמין אלחסיני לא שלחו תחמושת. הלוחמים התחילו להיות מתוסכלים אבל יחד עם זאת הם המשיכו בלחימה. חודש אחרי שיצאנו את סלמה היא נפלה. זה היה בחודש אפריל. היהודים המשיכו לירות שלושה ימים אחרי שכבר כל המשפחות יצאו מסלמה, הם פחדו להיכנס לסלמה בגלל ההתנגדות הקשה.

רנין: ספרי לי קצת על סלמה שלפני המלחמה. ספרי לי למשל על בית הספר שלמדת בו.
זהרה: אני זוכרת שהימים ההם היו יפים. הבית שלנו היה רחוק מבית הספר, הפרדסים שלנו היו בקצה של סלמה. בסלמה היה בית ספר אחד, אבל הכיתות לא היו מעורבות. אני למדתי עד כיתה ב'
ואז התחילה המלחמה ועזבנו. רוב המשפחות הוציאו את הבנות מבית הספר.

רנין: למה?
זהרה: כי הם פחדו על הבנות מהיהודים. אני זוכר פעם שהשכן שלנו שם יהודי תימני לשמור על הפרדס שלו. באותו היום שיחקנו בפרדס אני ובת דודי ספיה והֻדא. השכן שלנו החליט באותו היום לבדוק את הרובה שהוא קנה כי היו מוכרים לנו רובים מקולקלים והוא אמר לתימני לך לבנות של אבו חאשיה ותגיד להן שאני רוצה לנסות את הרובה ושלא יפחדו. בא התימני הזה אלינו ולא הבנו אותו. פחדנו וספיה התחילה לצרוח ולרוץ עם הכבשים שהיו אתנו (צוחקת). ברחנו לבית של בן דודי ואמרנו לו היהודים תוקפים! היהודים תוקפים! אחר כך הלכנו לדודתי שביתהּ היה במקום גבוה. בא בדווי אחד והתחיל לצעוק ולהגיד איפה היהודים ילדה? איפה? אבל בסוף הבנו שהשכן שלנו, רשאד, ניסה את הרובה.

טלעת: בית הספר היה מאובזר?
זהרה: בית הספר היה מאובזר ומי שלימדו אותנו היו מורות מיאפא. בזמנו היה כבוד למורים לא כמו היום אין שום מעמד למורה. כשהמורה הייתה נכנסת לבית הספר היה לה ביד סרגל ארוך (מסמנת בידה את אורך הסרגל).
אצלנו בפרדס היו כל סוגי הפירות וכשהמורה הייתה מבקשת מאתנו לצייר למשל בננה או תפוז אבי היה ממלא את הסלסילה בבננות והיינו לוקחים אותה לכיתה כדי לצייר את הפירות. היו אנשים שלא שלחו את הבנות שלהם לבית הספר כדי שיעבדו באדמה. אחרי שעזבנו דאגתי שכל הילדים שלי ילמדו. החיים והילדות שלנו היו יפים.

רנין: את מי היו שולחים יותר לבית הספר, את הבנים או את הבנות?
זהרה: זה היה אותו הדבר מבחינת הבנים והבנות, אבל כשהתחילה המלחמה השאירו את הבנים והוציאו את הבנות.

רנין: היו משפחות שלא שלחו את הילדים לבית הספר?
זהרה: בטח שהיו משפחות שלא שלחו את הבנות והבנים שלהם כי הם היו עובדים אתם באדמה.

רנין: ספרי לי על העבודות של הנשים בכפר.
זהרה: הנשים אצלנו היו עובדות כמו הגברים. הנשים היו זורעות וקוצרות ומכינות את התבואה למשלוח ליאפא. הן היו מגדלות עופות וכבשים, חיינו מהאדמה שלנו. אי זוכרת את אמי שהייתה עובדת במשתלת פרחים. הייתי הולכת לעזור לה לקטוף את הפרחים. הייתי מאוד חרוצה, אני למדתי לכבס ולאפות כבר בגיל שבע. אמי הייתה אופה לפועלים בפרדס ואני הייתי מביאה להם את הלחם. אמי הייתה מאוד נקייה ותמיד היא אמרה לי לסבן את הידיים ואז לעבוד. אני זוכרת כמה השתוקקתי לאכול לחם בשמן זית וסוכר. אפילו לכוס התה היה טעם. היינו מביאים נענע מהאדמה ושמים בתה. כשהיינו מכינים סלט היינו יודעים שזה סלט מהריח של המלפפון, היום למלפפון אין טעם. אני זוכרת את הממולאים שאמי הייתה מכינה לפני הרבה זמן. הכל היה מתוק, היינו אוכלים מהאדמה שלנו. הח'ביזה למשל מאוד מועילה נגד לחץ ולנשים יולדות ולזיהומים.

רנין: כלומר הייתם מרפאים את מי שחלה עם ירקות ועשבים?
זהרה: כן, מהירקות שבבית ומהעשבים כמו למשל קמומיל ומרווה. האנשים לא היו הולכים לרופא או לבתי חולים.

רנין: אבל היו באזור שלכם בתי חולים?
זהרה: רק ביאפא. אני זוכרת שפעם אחי, אללה ירחמו, עבד אלכרים, הצטנן ובן דודי לקח אותו לרופא ביאפא. הוא חזר מת על כתפו. אמי אמרה לו תביא לי את עבר אלכרים ואמרו לה עבד אלכרים מת. אני יותר גדולה מעבד אלכרים. כשהיינו ילדים במקום להרביץ לעבד אלכרים אמא שלי נתנה לי כרית להרביץ לה. עבד אלכרים מת מעין-הרע. אני זוכרת כשהגיעה מודרניות לכפר סללו כבישים בסלמה וזיפתו אותם. היינו ילדים קטנים. בזמן הזה גם היתה לי בעיה בשן הטוחנת. אז לא היו לא זריקות ולא כלום. הלכתי לרופא והוא הוציא לי אותה. זאת הייתה הפעם היחידה שהלכתי בה ליאפא לרופא.

רנין: ומי שהיתה צריכה ללדת?
זהרה: היו מיילדות. אשתו של דוד שלי למדה ונעשתה מיילדת.

רנין: מי לימד אותה?
זהרה: היא בעצמה למדה והתחילה ליילד את נשות המשפחה. היא הייתה חותכת את חבל הטבור והופכת את הילד. היו מושחים אותו בשמן ובמלח למשך שבוע כדי שייצא חזק. היו שמים לו על הברכיים מלח ושמן זית. באותם הימים החיים היו פשוטים וטובים יותר מהיום.

רנין: היו ילדים שמתו?
זהרה: לא, לא היו. לעיתים נדירות היו לידות קשות אבל לאף אחת מסלמה לא היו סיבוכים בלידה. הנשים היו יולדות ויורדות לעבוד באדמה. אני כשהייתי במחנה הפליטים בלאטה ילדתי וחזרתי להמשיך את עבודות הבית. הנשים הבדוויות היו מיילדות את עצמן. הן היו מחזיקות בעמוד של האוהל ויולדות בעצמן. הן היו שמות את הילד בשק על גבן וקושרות אותו והולכות לסיים את העבודה. אותם הבדווים היו עובדים אצלנו באדמה וכמובן שהיו מקבלים ירקות בחינם.

רנין: איפה הם ישנו?
זהרה: הם ישנו בסלמה, אבל באוהלים או בבתי בוץ שעליהם שמו פח כדי שהמים לא ייזלו עליהם. החיים היו פשוטים וטובים. לא היו מחלות, לאוויר היה ריח טוב ורק לעיתים נדירות מישהו היה מצטנן.

רנין: בסלמה היו פעילויות ואירועים, נכון?
זהרה: כן.

רנין: היה לדוגמא תיאטרון?
זהרה: לא, אבל היו בתי ספר ומסגד.

טלעת: מה הייתם עושים בחתונות?
זהרה: החתונות בסלמה היו שלושה ימים. הנשים לחוד והגברים לחוד. היו צובעים את הידיים והרגליים של הכלה בחינה ואחר כך עושים ארוחת צהריים וערב ואז התחילה החתונה. החתן לא היה רואה את הכלה עד יום החתונה וביום החתונה דוד שלה או אביה היו מוציאים אותה מהבית ומוליכים אותה לחתן. אני למשל לא חייתי עם בן דודי לפני שהתחתנו, לא ראיתי אותו, פחדתי ממנו, הייתי קטנה. אני ובן דודי התחתנו אחרי הגרוש.
הדור של היום הוא דור הטלוויזיה והמחשב. אנחנו בסלמה מי שהיה לו רדיו היה הכי נחשב.

רנין: למי היה רדיו בסלמה?
זהרה: לדוד שלי היה רדיו. היה דיואן שהיה בו רדיו והגברים היו מבלים בו את הלילה ומדברים.

רנין: גם הנשים היו מתאספות ומדברות?
זהרה: לא, לא, הנשים לא.

רנין: אפילו לא על כוס קפה?
זהרה (צוחקת): לא קפה ולא סיגריה. כשעברנו לבלאטה הנשים היו באות אלינו, אבל אני בעלי לא הוציא אותי הרבה מהבית. הוא היה אומר: את תדאגי ללמד את הילדים ותזכי לגן עדן.

רנין: ואת, מה רצית לעשות?
זהרה: רציתי לסיים את הלימודים. האחיות שלי למדו כשעזבנו. אחת השלימה את הבגרות והיא נשואה ואחת סיימה תואר.

רנין: כשעזבתם, מה היו הגילאים שלכם?
זהרה: כשעזבנו הייתי בת 11. האחות הכי קטנה שלי עוד זחלה אז. היינו בבית שלוש בנות ושלושה בנים אבל הבנים היו נערים. אמא שלי ילדה שמונה בנות שמתו. אבי ואמי הלכו לשיח' ואחרי זה אמי ילדה והילדים לא מתו. בסלמה יש עץ שיזף שהאנשים מבקשים ממנו ברכות. אני לא זוכרת את העץ אבל אמי הייתה מספרת לי עליו.
אני שכחתי לספר לך את הסיפור של אחי עבד אלג'ואד. היה לו רובה וכשהוא בדק אותו נפלט כדור ופגע לו בצוואר. אמי קרעה את השמיכה וסגרה את הפצע ולקחו אותו אחר כך ליאפא והוציאו לו את הכדור. הנשק היה מקולקל. הסיבה שעזבנו הייתה שלא היה נשק ושמי שעזר ליהודים הם הבריטים.

רנין: הבריטים היו נכנסים הרבה לסלמה כדי להתגרות באנשים?
זהרה: כן, היו נכנסים. הם היו באים כדי לחפש את דודי מוסא אבו חאשיה.

רנין: גם היהודים וגם הבריטים חיפשו את הדוד שלך?
זהרה: כן, הבריטים אסרו את דודי לחמש שנים ואשתו, היא ובנה, נשארו לגור אצלנו.

רנין: במה האשימו אותו?
זהרה: הם לא רצו שהוא יגן על מולדתו. הקולוניאליזם רצה את פלסטין. מי שעזר לישראל היו הבריטים והאמריקאים כי הם האמינו שישראל תסייע להם.
אבי השתתף במרד ב-36 והיה לו חלק חשוב. הבריטים גזרו עליו גזר דין מוות. הוא מישכן את הפרדס כדי לקנות נשק. הוא התחיל בעצמו לחמש את ילדיו ומשפחתו בשביל האדמה ותושבי הכפר עשו כמוהו. את הנשק הם קנו מהג'יהאד הקדוש של חסן סלאמה. חסן סלאמה היה מפקד גזרת יאפא בג'יהאד הקדוש והוא היה המפקד הצבאי בפועל. חלק מהנשק ניתן כתרומה או תמיכה ורובו נקנה. והיו גם פעמים שגנבו נשק מהצבא הבריטי או מהיהודים.

רנין: תושבי סלמה עבדו אצל היהודים? הלכתם לתל-אביב למשל?
זהרה: אנחנו לא, אנחנו במשפחת אבו חאשיה לא, ואני לא יודעת אם מסלמה היו אנשים שעבדו אצל יהודים. אנחנו היינו בית שמרני, הבנות לא יצאו הרבה.

רנין: מה חשבתן על הבנות היהודיות ובמיוחד שחלק מהן באו מתרבות שונה ומאירופה והיו להן מנהגים ומסורות שונים?
זהרה: אצלם יש תרבות שונה. היהודים באו מכל העולם. היו יהודים מקופחים. אני זוכרת שבן דודי הלך לראות את ביתו אחרי שיצאנו מסלמה. גרו בו יהודים מתימן והוא אמר להם: זה ביתי. הם קיבלו את פניו, הכניסו אותו, אירחו אותו ואמרו: אנחנו, חביבי, מקופחים כמוכם. כשבאנו לכאן אמרו לנו שפלסטין זהב וכמו שאתם קורבנות גם אנחנו קורבנות. היהודים יש ביניהם אנשים שרוצים שלום ויש אנשים שרוצים מלחמה.

רנין: את זוכרת את הימים האחרונים לפני שיצאתם מסלמה?
זהרה: הנשים בכו מרוב עצב. דודתי התייפחה ומרטה את השיער ובכתה. זה מאוד פגע בנו. בסלמה אנחנו היינו מאוד מפונקים וכשיצאנו לא היה לא מים ולא כלום. ישנו באוהל בקור בבית נבאלא. הבערנו עצים כדי לחמם את התה. היינו יוצאים מהבוקר למלא מים. לא היה לא גז ולא כלום. הלכנו בלילה לאסוף עצים על הראשים שלנו כדי לבשל ולכבס. מיד אחרי שעזבנו אכלנו תמרים ולחם שאמי אפתה, עד שהאו"ם התחיל לחלק לנו קופסאות סרדינים ובשר. עשו מאתנו צחוק. חשנו מהי מרירות. החיים שלנו היו קשים עד שהצעירים התחילו לעבוד ולהביא כסף.
שמעתי על סיפור שאבו עת'מאן היה מספר: אני לא יכול לסרב לבקשה של תושבי בית נבאלא כי כשהצבא הירדני הטיל עלינו מצור ורצה לפרוק את הלוחמים מנשקם, הם החביאו את הנשק בבור במרכז הכפר ולא הצליחו לגלות שבבור הזה יש נשק.
הגענו אחר כך לאזור בלאטה. בלאטה יועדה להיות מחנה פליטים. גרנו בכרמים שלצד הכפר. המעיין של בלאטה היה במרכז הכפר והנשים בבוקר היו הולכות למלא מים מהמעיין אחרי תפילת הבוקר כשהן נושאות עמן כדים. היו אנשים בעלי יכולת שהיו רוכבים על חמורים, אבל החיים שם לא היו נקיים כמו בסלמה. היינו מראשוני הפליטים שהגיעו למחנה. המעיין של בלאטה היה קרוב לאזור שבו התגוררנו. האנשים המשכילים מסלמה סרבו לשתף פעולה עם סוכנות הסיוע של האו"ם כיוון שאם הם היו נרשמים במחנה אז המשמעות של זה הייתה שאנחנו אישרנו את העזיבה ולא נחזור. היו הרבה אנשים שעברו לתוך המחנה רק לאחר שנים כי הם דחו את הרעיון.
בעלי עת'מאן נשאר לוחם עד שמת ואני, למרות שלא למדתי, הייתי מאוד מבינה בפוליטיקה והקשבתי לרדיו. האדמה שלנו ואנחנו חייבים להגן עליה. הדור שלנו הולך ומת ואנחנו חייבים לזרוע בדורות החדשים את אהבת האדמה והמולדת.

רנין: כשעזבתם הנשים עשו את רוב העבודות, והגברים מה עשו?
זהרה: מיד אחרי שעזבנו הדוד שלי קיבל אדמה בבקעת-הירדן לעבוד בה כדי שיוכלו להתפרנס ולמכור ירקות, אבל הם עזבו את האדמה בגלל שהם לא הרוויחו מהעבודה הזאת. הם חיפשו עבודה אחרת. החיים שם היו מיום ליום. מי שהיה לו אוכל היה אוכל וחי. לא כמו איך שהיה לנו באדמה שלנו, שם חיינו מהשפע שלנו.
דודי, אללה ירחמו, חלה במהלך הגרוש מהכפר ומרוב עצב הוא חטף שבץ והפסיק לדבר. הביאו לו רופא הביתה. הוא טופל אבל לא חזר לדבר כמו קודם. אבי היה מביא לנו ירקות משכם וכשהביא פירות דודי נשבע שהוא לא יאכל פירות אלא מפלסטין ובכה בגלל שהוא היה לוחם והקולוניאליזם לקח את ארצו. הגבר עוצר את עצבונו והאשה מביעה את רגשותיה.

רנין: איפה רוב משפחתך היום?
זהרה: בשכם ובמחנה בלאטה.

רנין: ויש מישהו מהמשפחה שלך שהלך לבקר בסלמה?
זהרה: אחרי 67 הלכו אנשים ממשפחתי. בן דודתי הלך לבית שלנו והביא לי לימון ומסמרים מהבית, ואני שמרתי אותם. יש לי מזכרות מהבית שלי. בעלי, אללה ירחמו, אבו טלעת אמר לי פעם הלוואי, יא אום טלעת, שאלך לשעתיים לראות את אדמתי ואחרי זה שהיהודים יירו בי.

רנין: למה תושבי סלמה הלכו לרמלה ולא ליאפא?
זהרה: כי תושבי יאפא עזבו גם הם.

רנין: מה שמעתם על דיר יאסין?
זהרה: שמענו שבדיר יאסין טבחו ילד קטן וחתכו חזה של אישה ותקפו את הנשים וטבחו בגברים. האנשים פחדו ויצאו. המלחמה הפסיכולוגית היא זו שהוציאה את האנשים.

רנין: איך שמעתם על דיר יאסין?
זהרה: הגברים בסלמה משכילים ודוד שלי היה מפקד ומורד, הוא ידע כל דבר שקורה. אני שמעתי על דיר יאסין מאמי ואבי אחרי שיצאנו.

רנין: ההתנגדות בסלמה הייתה מאורגנת?
זהרה: כמובן. היו שומרי לילה, מכל משפחה נבחר צעיר ששמר על גבול הכפר ובעיקר על האזורים הסמוכים לישובים. היו ביצורים. סלמה עמדה בפני יותר ממתקפה אחת והיהודים לא הצליחו לפרוץ אל סלמה אלא לאחר שנגמרה התחמושת. סלמה נלחמה יותר מיאפא.

רנין: מלבד הלוחמים היו עוד אנשים שמתו בקרבות בסלמה? למשל ילדים או נשים?
זהרה: ילדים לא מתו, אבל באלח'יריה היו טובחים. הזכרת לי את אמא שלי שלקחה שמיכה במקום לקחת את אחי כשהתקיפו אותנו היהודים בלילה. בא אחד מהצעירים ואמר לאמי להוציא אותו מהבית כי היהודים ירצחו אותו. אמי יצאה ובמקום לקחת את אחי סלאח היא לקחת שמיכה. אנחנו סבלנו מהפחד. אין אדם שמוכר את אדמתו ואם היה לנו נשק לא היינו יוצאים.

טלעת: בהתחלה הקרבות ברובם היו בשולי הכפר. בשוליים של סלמה היו פרדסים ושטחים חקלאיים. אנחנו גרנו בשטחים החקלאיים, כלומר הבית והפרדס באותו המקום. כשהקרבות גברו ביקשו מהנשים והילדים שיעזבו את הבית וילכו למרכז הכפר, כי היה יותר בטוח בפנים.
זהרה: היהודים פוצצו את הבית של השכן שלנו, אלחאג' אבו דאוד, כי הוא היה במקום גבוה והצעירים היו יושבים בו ויורים על היהודים. אחי ברח מהבית והם התחילו לרוץ אחריו כדי לתפוס אותו וכשהם התייאשו זרקו עליו רימון ופגעו לו ברגל. הרסיסים נכנסו לרגל והיא נשארה פצועה עד אחרי שעזבנו את סלמה.

רנין: יש מישהו מהאחים שלך שעוד בחיים?
זהרה: כל האחים שלי מתו. אחי מת כשהרסיסים עדיין ברגלו. הוא מת בשכם כשהיהודים כלאו את הבן שלו. אני תמיד בוכה ונזכרת בסלמה ונזכרת בקולה של אמי. אני הגדולה מבין אחיותיי והיא מאוד אהבה אותי. פלסטין היא לא של היהודים. את היהודים הביאו מכל הארצות לפלסטין ושכנעו אותם שפלסטין מזהב.

רנין: תודה רבה על הראיון ומי ייתן ואללה יאריך את ימיך.

__________________________

עדותה של זהרה אבו חאשייה ובנה טלעת אבו חאשייה
מקום לידה: כפר סלמה (נפת יאפא)
שנת לידה: 1932
מקום מגורים נוכחי: עמאן - ירדן
מקום ראיון: ביתה של זהרה בעמאן
ראיינה: רנין ג'רייס
תאריך ראיון: מרץ, 2007
שפת העדות: ערבית


 

זוכרות ברשת