ג'מאל אסמאעיל מחמד אבו עון
הבריחה הייתה בבהלה. תוך כדי הבריחה, תינוקת אחת נפלה מידי אמא שלה, האמא לא העזה להתכופף כדי לקחת אותה, ונשארה שם בכפר, באותו יום בלילה כשחזרו כמה גברים לכפר להביא דברים שמעו תינוקת בוכה, מצאו אותה והחזירו אותה למשפחתה.
06/04/2008
אתר פלסטיין ריממבר

לוידאו העדות (בערבית) לחץ\י כאן

"... שם הכפר שלי הוא סמסם. הזקנים סיפרו ששם זה קיים רק מהתקופה העת'מאנים כי אז הכפר שלנו היה ידוע בשומשום הרב שזרעו באדמתו. הכפר היה שייך למחוז עזה. העיר הקרובה ביותר הייתה העיר אלמג'דל. עזה רחוקה מהכפר שלנו כ – 9 קמ' מצד דרום – מערב. אדמת סמסם נוחה, קלה וטובה לחקלאות. הכפר היה בנוי על מישור. היו באזור שני נחלים דרומית לכפר, אחד נקרא אלואדי אלסע'יר שרוחבו היה בין 6-8 מטר. והשני אלואדי אלכּבּיר שרוחבו במקומות מסויימים הגיע לכדי 18 מטר ובמקומות הצרים היה כ-7 מטר. שני הנחלים נפגשו סמוך לכפרנו, בינינו לבין הכפר נג'ד הסמוך, והתחברו לנחל אחד ששמו ואדי אלחסי [נחל השיקמה]. נחלים אלה הגיעו מהרי חברון שבמזרח וזרמו מערבה עד לים. הנחל זרם רק בחורף אבל הזרימה הייתה חזקה מאוד. פלגים המשיכו לזרום לעוד כארבעה חודשים. גובה המים היה תלוי בעונה. בעונה עם הרבה גשם גובה המים היו יותר בגובה של גמל.  ובעונה דלה המים הגיעו עד לאמצע גוף הגבר. היו מקומות בנחל שפחדנו להיכנס אליהם בגלל הגובה הרב של המים.

הכפרים שהיו קרובים לסמסם הם, מצפון: חֻלַיקאת, בַּטּימָה, אלג'יָּה ובית גִ'רג'א. מדרום: נג'ד, הוּג', והשבט הבדוי אלסַוּארכָּה. ממזרח: בֻּרַיר ושבט אלת'וָּאבּתה וממערב: דַיְר סֻנַיד, דִמְרה ובּרבּרה.

יחסים עם יהודים
ליד כפרנו הייתה מושבה אחת, שכחתי את שמה, קראנו לה מושבת סמסם. היה לה וודאי שם בקרב היהודים אך שכחתי אותו. האמת שהיחסים בינינו היו מאה אחוז. אני זוכר שפעם ירו במישהו מהכפר שלנו ופצעו אותו, אז באו להתנצל ולעשות סולחה, הביאו איתם כבשים, שחטו והזמינו את האנשים לארוחת צהריים, כמו שצריך. היחסים איתם היו טובים. הרופא שטיפל בנו היה משלהם. לא זוכר את שמו למרות שהוא טיפל באח שלי עבּד אלמֻעטי. כשהיה קטן הוא חלה בחזה והשתעל כל הזמן, כמעט מת. הרופא שלהם ריפא אותו. הלכנו אליו ארבע חמש פעמים עד שהבריא. המושבה הייתה צפונית לכפר. היא הייתה קיבוץ. היו להם בתים מוכנים, הרכבה, מביאים קירות מוכנים ומרכיבים אותם עם ברגים ואת התגג עושים מרעפים. אני זוכר שלמושבה היה מח'תאר, קראנו לו הח'וואג'ה זיו. אני לא יודע מאיפה הגיעו תושבי הקיבוץ, הם בטח מבחוץ. הם דיברו ערבית. הכרתי ארבעה חמשה מהם שהיו מהבולטים בקיבוץ. אני זוכר גם הח'וואג'ה דאוד. הם התחלפו בתפקידים. מה שהיה מיוחד אצלם שהמח'תאר של היום יכול להיות מחר שומר, וכי השומר היום יכול להיות לעבוד בחרישת האדמה אחר כך. לא היה אצלם שהמח'תאר נשאר מח'תאר כל חייו. האמת שהיחסים בינינו היו טובים, נכנסנו לקיבוץ באופן טבעי. כל זה לפני המלחמה כמובן. עד אז לא היו בעיות בינינו. באירועים מסויימים חלק מהם ביקר אצלנו והשתתף איתנו. אנשים מאצלנו עבדו אצלם שומרים על אדמותיהם שמחוץ לקיבוץ. הם לא עבדו אצלנו. הם קנו מאתנו חלב, ביצים ובקר.

באשר לירי שהזכרתי, האיש הזה אַיוּבּ אבו זידאן, הייתה לו אדמה קרובה לאדמת היהודים. הפרות שלו נכנסו לאדמה של היהודים, הם באו כדי לגרש אותן. קרה בינו לבינם ריב, איובּ איים עליהם במקל, אחד מהיהודים היה חמוש וירה בו, פגע בו בברך, אחר כך לקחו אותו לבית חולים, טיפלו בו והבריא. אחרי זה הם באו לכפר כדי להתנצל והביאו איתם 12 כבשים. אומרים שהח'וואג'ה דאוד הוא שירה. אני שאלתי את בנו של איובּ והוא אמר לי שלדעתו הח'וואג'ה דאוד ירה באבא שלו. אני נוכחתי בסולחה כי ידענו על קיומה קודם לכן. אך אני הייתי נער, לא הייתי בעל חשיבות בכפר.

גם לי היה מקרה דומה. הכנסתי את הפרות שלי לשטח שלהם. חמדתי בגידולים שלהם. היה להם "ביקיה" לבעלי חיים ירוקה וגבוהה. אחרי כמה דקות הגיעו למקום שני אנשים, הח'וואג'ה זיו והח'וואג'ה דאוד, פתאום היו מעל לראש שלי על סוסים, לכל אחד מהם היה רובה. לי היה אקדח פלסטיק, דומה לאמית רק מוציא רעש. לחצו אותי עם שני הסוסים. היה לי ביד חליל. הבהלתי את הסוסים עם החליל. דחפו אותי וכמעט תפסו בי. הוצאתי את האקדח מפלסטיק ועשיתי כאילו יורה, יצא בום. הם פחדו וברחו. אבל הניסו את הפרה בעזרת הסוסים לכיוון הקיבוץ והכניסו אותה לקיבוץ. לקחו אותה. שלחנו אנשים מהכפר כדי להחזיר את הפרה אבל זה לא עזר. בסוף היהודים אמרו שאבו עון חייב לשלם חמש לירות כדי שיקבל את הפרה. שילמנו חמש לירות ולקחנו את הפרה. ליד  הכפר שלנו לא היו עוד התנחלויות.

פלסטין
כל הדרכים באזור היו דרכי עפר. כביש האספלט הקרוב ביותר אלינו היה כביש יאפא – דיר סניד – דמרה – ברברה – בית חנון – עזה. הלכנו לעזה ולאלמג'דל ברגל או על בהמה. חלק מהאנשים היו נוסעים לעזה באוטובוס, היו עולים לאוטובוס ליד דיר סניד . חברת האוטובוסים הייתה חברת "דאניה". אני תמיד רכבתי על החמור כדי להגיע לעזה. בכפר לא היה אף לא מכונית או משאית. אף רכב. לשני אנשים היו עגלות נגררות על ידי סוסים שהעבירו בהן עשבים ואוכל לבעלי חיים. היו שלושה או ארבעה אופניים. הראשון שקנה אופניים היה עבד אלהאדי שמו. אופניים היו דבר מוזר וחדש. אלה בעלי האופניים עבדו אצל האנגלים במחנות הצבא והיו הולכים לעבודה על אופניים.  אנשים השתמשו גם בגמל, חמור או פרד. הייתה תחנת רכבת ליד דיר סניד, הרכבת הגיעה עד למצרים. אבל פה אנשים נסעו ברכבת כדי להגיע ליאפא, לעזה ולרפח. אני אף פעם לא נסעתי ברכבת בפלסטין. רק אחרי הגירוש נסעתי ברכבת. האוטובוס היה עובר ליד הכפר שלנו בבוקר וחוזר אחרי הצהריים. התחנה הייתה ליד אלואדי אלכביר. היה אוסף מנג'ד ודמרה ומגיע לבית חנון ועזה. הדרך הייתה דרך עפר. אני לפני הנכבה, ביקרתי בנוסף לעזה ולאלמג'דל, ביקרתי גם ביאפא ובתל אביב. הדוד שלי לקח אותי, הוא קיבל פרדס באלשיח' מוּנִס שהיה לאיש גרמני שעזב את הארץ אחרי שהגרמנים נוצחו במלחמה.

משפחות
הכפר היה מחולק לארבעה חלקים על פי החמולות. שכונת משפחת זיד. שכונת משפחת זֻמלֻט, שכונת משפחת עאבד, שכונת משפחת אלשמאלה. בתוך חמולת זיד היו כמה משפחות: אלכַּתַרי, עזיז, זיאדה, סאלח. ומחמולת עאבד היו משפחת אבו זידאן, אבראהים, בדראן. מחמולת אלשמאלה: פרג' אללה, אלמג'דלאוי, אלחַוְּ. אנחנו משפחת אבו עון, חלק ממשפחת זיד. במקור אנחנו ממצרים, גם משפחת אבו טבּק ממצרים במקור. לכפר היו שני מח'תארים, אחד של חמולת זיד ושמו מחמד עבד אלראזק עבד אלחאפד', ומח'תאר של חמולת אלשמאלה הוא עת'מאן עבד אלקאדר עת'מאן. לכל מח'תאר היה מדאפה, בית פתוח לאירוח ולהתכנסויות. גם למשפחות הקטנות היו מדאפות. ליד באר הכפר הייתה חצר ציבורית. הצעירים היו נפגשים ויושבים שם.

עתיקות
היו מסביב לכפר ח'רבות עתיקות כמו זיתא וביר אלראס. אנחנו לא עסקנו בחפירות. אבל היו מגיעים מדי פעם אנשים זרים [אירופאים] עם מפות ואופנועים. פעם הגיע מישהו לכפר נג'ד, הייתה לו מפה, ביקש שנחפור במקום מסויים, גילינו בית עתיק מהתקופה הרומית. אחר כך קרתה המלחמה עם היהודים ולא יודע מה קרה לבית הזה.

חינוך
בית הספר היה ממוקם בין שני הנחלים. תלמידים מנג'ד היו לומדים אצלנו. בהתחלה בית הספר עד כיתה ד', כולם למדו בחדר אחד. מי שרצה להמשיך בלימודים היה הולך לכפר אלבריר וממשיך שם עד כיתה ו'. מי שרצה ללמוד בתיכון היה הולך לעזה. אחר כך, בית הספר נהיה עד כיתה ה', ובנו בשביל זה חדר נוסף. בית הספר היה שני חדרים בנויים מבטון. בכיתה ד' היינו 12 תלמידים. בכיתות האחרות היו בממוצע אולי 15 תלמידים. אני למדתי בבית הספר שלנו בכיתה ה' שלושה חודשים. לימדו אותי אנגלית "פנסל" צ'ייר" ודברים כאלה. אבא שלי הוציא אותי מבית הספר כדי לרעות בפרות שלנו. רק בנים למדו, חוץ מבת אחת, היא בתו של המורה. המורה היה מעזה ושמו רשיד אלע'נדור. הוא גר בכפר שלנו. ושתיים מבנותיו, זינב וודאד, התחתנו אצלנו עם אנשים מסמסם. אם אני לא טועה הן עדיין בחיים וגרות היום בעזה. כאשר בית הספר גדל לכיתה ה' הביאו עוד מורים לבית הספר. המורה אמין עבד אלחאפד' מהכפר נג'ד, היה בוגר כיתה ז' והעסיקו אותו כמורה. מורה נוסף מאלמג'דל שכחתי א שמו, ומורה נוסף מעזה שמו סעיד. למדנו ערבית, חשבון, קוראן, גאוגרפיה, היסטוריה ואנגלית. היינו שרים בבוקר את שיר הבוקר. בית הספר שייך למשרד החינוך והמפקח היה מגיע מעזה באוטו שלו. בית הספר היה בית ספר רגיל, ספסלים, ספרים ולוח.

דת
המסגד היה ממוקם במרכז הכפר והיה בנוי מאבן. היה קרוב לבאר הכפר. הייתה לו כיפה, מנארת נמוכה ומחראבּ (גומחה בקיר). הרצפה שלו הייתה מרוצפת בבלאטות גדולות, ועליה מחצלות. אפשר להכניס בו קרוב למאה איש. ובחצר שלו היה מקאם (מקום קדוש על שם) של הנביא דינאל, אבל היהודים פוצצו אותו והעיפו את האבנים שלנו באויר. המואזן [ קורא לתפילה] של  המסגד היה עבדאללה אלשיח' מחמד ואחיו עבד אלסלאם. אבא שלהם היה האמאם של התפילה, שמו אלשיח' מחמד אלכּתרי, הוא למד באלאזהר [ אוניברסיטה דתית בעלת שם הקהיר]. הם עשו את העבודה הזאת ללא שכר. כך בשביל אלוהים. אבל מה, למקאם הייתה אדמת הקדש, אנשי הכפר עיבדו אותה וחילקו את היבול שלה. אז היו נותנים להם מהיבול הזה תמורת עבודתם.  במסגד היו שירותים ומקום שטיפת ידיים לפני תפילה. הייתה לו גם חצר חיצונית רחבה בגודל 20X40 מטר. אבל היהודים פוצצו אותו. מקאם הנביא דניאל היה מכוסה בחתיכת בד בצבע ירוק. היה מקום קדוש שאנשים, ובעיקר נשים, נדרו לידו נדרים.  שאנשים באו אליו ממקומות אחרים, דיר סניד, נג'ד, ברברה ובריר, וממקומות נוספים. משפחת השיח' אלכתרי הייתה אחראית גם על המקאם. היו בכפר קבוצה של "צופים" (דתיים רוחניים וסגפנים), אחד מהם דוד שלי מצד אמא, היו עושים טקסי תפילה עם תופים. הכפרים השכנים היו מזמינים אותם גם כדי שיעשו להם טקסים. גם בהלוויות היה להם קטע עם התופים.

בריאות
לא הייתה מרפאה בכפר או מרכז בריאות. הייתה מרפאה ממשלתית בבריר. ובתקופה האחרונה הלכנו לרופא היהודי מהקיבוץ. לקחנו את אח שלי הקטן אליו, זה היה בשנת 1947 , אבא שלי לקח אותו על החמור. לפעמים אנשים הלכו לרופא בעזה. אבל בשבילנו היא הייתה במרחק גדול. בעזה היה בית חולים נוצרי, המטביל. היה גם רופא מפורסם שמו חידר עבד אלשאפי [שנהיה ראש המשלחת הפלסטינית בוועידת מדריד לשלום במזה"ת בשנת 1991]. בכפר שלנו אנשים השתמשו גם ברפואה עממית כמו צריבה, איחוי וייצוב איבר שבור באמצעות בצק ועצים, כוסות רוח. היה גם טיפול בצמחים כמו מרווה, זעתר, ג'עידה ושִיח. אנשים דתיים טיפלו בקוראן, קראו פסוקים כדי לסלק כל רע. היו שתי מיילדות בכפר. היה מוהל, הוא המורה מעזה רשיד אלע'נדור. באופן כללי היו מעט מחלות.

מים
בקשר למים, היתה באר מרכזית בכפר. שאבנו ממנה מים. קשרנו לגמל חבל ארוך, אולי 50 מטר, ובקצה שלו דלי מים ענק. הורדנו את הגלי לתוך הבאר הבאר, חיכינו עד שהתמלא מים, גררנו את הגמל, הגמל התחיל ללכת ולהרים את הדלי המלא. הדלי היה בגודל של ששה או שבעה פחים, שפכנו את המים לתוך בריכה מיוחדת בנוייה ליד הבאר. מתוך הבריכה יצאו שלושה ארבעה ברזים והאנשים מילאו מים מהברז לתוך כדי החרס שלהם. בנוסף לבאר המרכזית היו בכפר גם שש או שבע בארות בפרדסים (ביארות). הביארה היתה בבעלות פרטית. הבאר היתה שייכת לכלל הכפר. במקרה של תקלה בבאר הכפר אנשים לקחו מים מהביארות. היה בכפר וועד שכלל מספר אנשים ובתוכם המח'תארים של הכפר, הוועד הזה הוא שבחר מי יעבוד בבאר ויהיה אחראי על שאיבת המים עם הגמל שלו. זה היה כמו מכרז.

מי הגשמים היו מתנקזים לתוך בריכה טבעית במקום נמוך בכפר, כשהיינו קטנים שחינו בבריכה הזאת, אלה מים שהיו בעיקר להשקיית בעלי החיים. ליד הבאר המרכזית הייתה בריכה בנוייה מבטון לאגירת מים ומסביבם שוקת נמוכה כדי שבעלי החיים ישתו ממנה. בין השוקת לבין בריכת המים היה פתח שאטמנו אותו על ידי סמרטוט אחרי שהיינו משקים את העדר. גם לבריכה הזאת היינו קופצים לשחות. בכפר היו מספיק מים לכולם. שאיבת המים נעשתה פעמיים ביום, בבוקר מוקדם ואחר הצהריים.

כלכלה
כמובן לא היה חשמל בכפר. השתמשנו במנורות שמן או מנורות נפט בשביל האור. בחודשים האחרונים [לפני הנכבה], חלק מהאנשים קנו סוג של פנס גדול ובתוכו מנורה ומביבה זכוכית, לוקס עם שנבּר, זה נתן אור חזק. במושבה היהודית היה גנרטור. במחנות האנגלים היה חשמל ביום ובלילה. בחורף הבערנו עצים לחימום, וגם לבישול הדלקנו אש מעצים. בכל בית היה טבון לאפיית לחם ולתבשילים מסויימים. שני אנשים בכפר מכרו בשר, אחד מהם אבא שלי. פעם בשבוע היו שוחטים פרה או גמל ומוכרים את בשרו. אם היה נשאר בשר היו תולים את באויר מחוץ לבית והבשר נשאר אכיל וטוב. בשר כבשים מכרו לעתים רחוקות ובאירועים מיוחדים. בכל בית היה חיטה וקמח לכל השנה. היו כמה מכולות בכפר, לאבא שלי הייתה מכולת, גם עבד אלראזק אלכּתרי, חסן אלבסיוני, מחמד אלאערג', עבד אלהאדי קטיט ומוסא עלי סאלח. הם הביאו סחורה על חמורים או על גמלים מעזה ומאלמג'דל. בכל הכפר היה רק רדיו אחד, במכולת של עבד אלראזק אלכתרי. שמענו שירים בעיקר וחדשות. בשנים האחרונות היינו קונים עיתון מאלמג'דל או מעזה, היו מביאים אותה לרבאח סלימאן כדי שיקרא בקול רם, הזקנים היו יושבים סביבו ומאזינים. היינו קונים עיתון "פלסטין" או עיתון "אלדפאע". זה היה שנה לפני הגירוש. בכפר היו שלושה ספּרים. לא היו חייטים, אבל היו נשים שתפרו בבתיהן, הן עבדו עם מכונה תפירה ידנית. את הבד קנינו מרוכלים שהגיעו מאלמג'דל. אחד מהם, שאנשים היו חייבים לו הרבה כסף, המשיך לאסוף את הכסף שלו אחרי הנכבה במחנה הפליטים ג'באליא. בסמסם, רוב האנשים היו בונים את בתיהם בעצמם. רק מעטים הביאו בנאים מומחים.  

שעות הפנאי
כשהיינו ילדים שיחקנו הרבה משחקים. עשינו "כדור", הבאנו קופסת שימורים ריקה ועטפנו אותה בהרבה סמרטוטים, עשינו שתי קבוצות, כל ילד אחז במקל ובו הוא גלגל את הכדור לשטח של הקבוצה השנייה. מאחורי כל קבוצה יש תעלה שהיא קו הסיום של הכדור. אם הכדור שלנו היה מגיע לתעלה של הקבוצה השנייה היינו זוכים בנקודה. שיחקנו גם תופסת, גולות, יעוד. גם הבנות שיחקו כמונו. מדי פעם היה מגיע איש מחוץ לכפר עם "קופסת הפלא", היה מספר סיפורים ומראה לנו תמונות ובובות. המבוגרים שיחקו סיג'ה וקלפים, בחורף שיחקו סינייה: מגש גדול ועליו הרבה ספלים הפוכים, היו מחביאים טבעת מתחת לאחד הספלים והיו צריכים לדעת איפה הטבעת. הצוענים היו מגיעים לכפר ונשארים כמעט שבוע. היו מקימים אוהלים ליד הכפר, כל יום היו נכנסים לכפר ועורכים מסיבות בחצר המרכזית, היו שרים, רוקדים, משחקים, מצחיקים את האנשים. לפעמים אפילו הביאו איתם קוף כדי להצחיק את האנשים. הם כמובן אספו כסף מהקהל. הצועניות אפילו ידעו לשתול שיניים מזהב לנשים. צועני אחד גר אצלנו בכפר והתחיל לומר אני מסמסם, הבן שלו למד אתי בבית הספר וכולנו קראנו לו "בן הצועני".

חקלאות  
זרענו באדמות שלנו הרבה חיטה, שעורה, תירס, חומוס, שומשום, חלבּה, כרשינה, עדשים, פול ועוד. כל אחד באדמה שלו. גידלנו ירקות כמו עגבניות, מלפפונים, מלוח'יה, כישואים, פלפל, חצילים, במיה וכרובית, אלה גידולים עם השקייה. גידולים בעליים היו גם כמו אבטיח ומלון. עצי פרי היו לנו מכל הסוגים: אפרסק, ענבים, תאנים, משמש, סברס ועוד. מי שהיה לו יותר אדמה היה לו פרדס של תפוזים, פומלה ולימון. טרקטור הגיע פעם בשנה כדי לחרוש את האדמה היבשה שנהייתה קשה. את שאר האדמות חרשנו עם מחרשה ידנית נגררת על ידי בהמות. האנשים היו עוזרים אחד לשני. אם מישהו היה מסיבה כלשהי מתעכב ולא מספיק לסיים את הקציר או את החרישה בזמן היו אנשים אחרים באים ונותנים לו יד כי אחרת הוא יפסיד את המועד. 100 – 200 איש היו באים וגומרים את העסק ביום אחד. הנשים עבדו באדמה כמו הגברים. לא היה לנו בכר טחנת קמח. היינו לוקחים את החיטה שלנו וטחנים בבריר או בנג'ד.   הממשלה הבריטית לא תמכה בנו, היא רק לקחה מסים על האדמות ועל היבול. גידלנו בכפר גם בעלי חיים רבים, בכל בית היו יונים ותרנגולות, היו שש שבע משפחות שהיו להן עדרי צאן ובקר גדולים, אצל שאר האנשים היה מספר קטן של בעלי חיים. שתי משפחות גידלו דבורים: משפחת עאבד ועבד אלקאדר אבו סעדה.

הבית
למשפחת שלנו היו רק 15 דונם אדמה. אבל חיינו במצב טוב. היו לנו 5 פרות וגמל. לאבא שלי הייתה מכולת. בשנת 46 או 47 אבא שלי הוסיף לבית חדר אורחים קיצי צמוד לבית הקיים. את הגג הוא עשה מעצי איקליפטוס ומעליהם קני תירס וכיסה אותם בטית. הבית שלנו היה 6 חדרים, בשורה אחת. חדר אחד לפרות, אחד לגמל וארבעה חדרי שינה למשפחה. וסביבו דונם אדמה. את התבואה והדגנים היינו מאחסנים אצל סבי בחדרי אחסון מיוחדים "ח'אבּיה". רוב בתי סמסם נבנו מטית, רק שני בתים היו בנויים מאבן, אחד מהם אני זוכר של אלח'אג' חסין עאבד. כל הבתים היו קומה אחת.  חלקם עם קשתות. בכל בית היה חצר חיצונית. הניירות של הבית שלנו ומסמכי הטאבו נמצאים אצל האחים שלי בעזה.

חיי דת וחברה
רמדאן היה חודש חשוב אצלנו, אנשים צמים ומתפללים כל החודש, מקיימים ארוחות משותפות ומזמינים אחד את השני. במדאפות של המשפחות היו מזמינים רק גברים לארוחות. ברמדאן קיים תפקיד "מסחראתי" שמסתובב בכפר לפנות בקר עם תוף כדי להעיר את האנשים לארוח ה"סחור" (תחילת יום הצום) ולתפילת שחרית. זה היה השיח' מחמד מוסא סאלח. אחרי חודש רמדאן מגיע עיד אלפטר [חג סיום הצום], מתקיימת תפילת חג המונית ליד בית הקברות, האנשים מברכים אחד את השני בחג, עולים לקברי קרוביהם, עושים סבב ביקורים בכפר אצל חברים, זקנים וחולים. מבקרים אצל בנות המשפחה הנשואות ונותנים מתנה, או כסף או קופסת ממתקים "חלקום". בבית הקברות האנשים הגישו תמרים ותאנים מיובשים. בבית כבר הכינו את עוגיות החג.

בחג הקרבן, היו שוחטים כבש או פרה בכל בית. ביום הולדת הנביא היו חוגגים בטקס דתי צופי ותפילות במסגד.  היינו גם חוגגים "יום חמישי של הביצים", היינו מבשלים ביצים קשות עם פרחים והביצה היתה מקבלת את צבע הפרח. היה אירוע גדול שקראנו לו "יום העונה", בו מתאספים כל האנשים על חוף הים האזור אלמנטאר, קרוב לכפרים אלח'סאס ואלג'ורה ונעליא, אנשים באים מכל המקומות באזור ומתקיימת שם חגיגה גדולה. שירים, ריקודים, דבּקה, אוכל, משחקים, שעשועים, קניות ושחייה בים. מין פארק גדול שיש בו כל מה שאתה רוצה.
העלייה לרגל גם היא הייתה אירוע חשוב. אם מישהו מהכפר היה מחליט לעשות עלייה לרגל היו מבקרים אצלו והנשים שרות לו שירי פרידה מיוחדים לאירוע הזה חודש לפני שהוא נוסע. היה עולה לרכבת בתחנת דיר סניד ויורד בעיר אסמאעיליה במצריים, משם היה מפליג באונייה.  הנסיעה הייתה מתארכת כחודש, ואחרי שהוא חוזר חודש חודש בערך של ביקורים, ברכות, ארוחות וכו'. הוא היה מביא איתו מתנות ממכה. אני זוכר כאשר אלחאג' עיאד עזיז עשה עלייה לרגל.

כאשר היה מת מישהו מהכפר כל האנשים היו יודעים את הבשורה מהר מאוד, כולם היו עוזבים את עבודתם וחוזרים לכפר כדי להשתתף בהלוייה. תפילת המת הייתה מתקיימת במסגד או ליד בית הקברות.  שנמצא בצפון הכפר. נשים לא היו משתתפות בהלוייה. האבל היה נמשך שלושה ימים. ביום הראשון משפחות אחרות היו מכינות אוכל למשפחת המת.

המנדט הבריטי
בתקופת המנדט, הצבא הבריטי היה לפעמים סוגר את הכפר, היה מגיע בשעות הבוקר המוקדמות, קוראים ברמקולים לכל התושבים של הכפר לצאת מבתיהם, אחר כך היו נכנסים כדי לחפש נשק. מי שהיו תופסים אצלו נשק העונש שלו היה קשה. מאסר עולם לפעמים אפילו עונש מוות. האנגלים הם שגמרו אותנו לא היהודים. אם היית נתפס עם סכין טיולים היית מקבל שנתיים בכלא. לפני הנכבה נתנו לנו 10 רובים לכל הכפר בטענה שכך נגן על הכפר מפני יהודים. ליהודים הם נתנו הרבה הרבה נשק. אנשים בכפר קנו רובים מצרים, אבל זה יצא נשק מקולקל.

הטבח בבריר והתבוסה
התחלנו להרגיש שהיהודים מתכננים לקחת את פלסטין. שמענו גם על הצהרת בלפור, אבל זלזלנו והיינו משוכנעים שנגבור על היהודים. עם הזמן גילינו את חולשתנו וכמה הם חזקים. אחרי שמדינות ערב נכנסו התבוסה הייתה כואבת. אצלנו יש מעט נשק ואצל היהודים הרבה נשק. יום אחד שמענו שהיהודים תוקפים את הכפר בריר כי לוחמים מבריר תקפו שיירה יהודית שעברה ליד המקום. היהודים התחילו לירות לכיוון בריר ותושבי בריר משיבים אש. אנחנו הלכנו מהר כדי לעזור לתושבי בריר. כל אחד לקח איתו מה שבא, מקל, ברזל, את, חרב, רובה... לא היינו מאורגנים ולא היה מנהיג שיגיד לנו מה לעשות. היהודים כבר הספיקו לעשות תכנית, אחרי תקיפת השיירה, איך לגרש את כל תושבי בריר. הם תקפו את הכפר משלושה כיוונים והשאירו את הצד הצפוני פתוח כדי לגרש אותם לחליקאת. הם עשו מצור על בריר בשעה שתיים בלילה, תקפו אותו. תושבי בריר ברחו בבגדי השינה, היו ישנים. היהודים הרגו את מי שהרגו ותפסו את מי שתפסו ושאר התושבים ברחו. אנשי סמסם שהיו בדרכם לעזור לבריר פגשו בדרך את האיש שעובר בטחנת הקמח בבריר עם שתי בנותיו על כתפו, שאלו אותו מה קרה? הוא סיפר להם כי הלך הכפר ושהיהודים הביאו חמישים איש ליד טחנת הקמח והרגו את כולם. אחד ההרוגים היה מסמסם, שמו עטאללה זמלט. שמענו כך, חזרנו. אחרי המקרה הזה קרוב ל- 14 כפרים ברחו: חלילאת, כוכבה, בטימה, בית ג'רג'א, אלג'יה, סמסם, נג'ד, הוג' ועוד. בעיקר הבריחו את הנשים והילדים ונשארו הגברים שיכולים להילחם. אבל זה לא עזר. יוסף אלכתרי, מסמסם, הטמין יום אחד מוקש בדרך שיירות היהודים. המוקש פגע באחד הרכבים. התחילו היהודים לירות לכיוון הכפר שלנו. צעירי הכפר החזירו אש, בעיקר מעל גבעה באדמת משפחת עאבד, התברר שליהודים הייתה תכנית ... תחבולה, ויש להם תקשורת חזקה. הכינו טנקים לפני כן, והתחילו להתקדם לכיוון שלנו מאחורי הכפר. רוב תושבי הכפר לא היו בכפר מאז מקרה בריר, היהודים כיתרו את הכפר מקודם ואנחנו לא יודעים, כאשר ראינו את הטנקים באים ושהכפר מכותר ברחנו לכיוון הוואדי כשהיהודים עדיין יורים עלינו. הרגו מאתנו ארבעה. ההגנה על הכפר לא הייתה מאורגנת. למרות שחפרנו תעלות הגנה והאנשים היו עושים תורנות בשמירה. הייתי בן 13. לא קיבלו אותי לשמור אבל הייתי מגיע ויושב שם האנשים. היהודים היו מאורגנים והיה להם תחמושת. אנחנו לא היינו מסודרים ולא היה תיאום הין הכפרים. ביום הזה אבא שלי היה באדמתו שליד הקיבוץ, הוא התחבא שם עד הלילה, כאשר חזר וראה את הכפר ריק אז הוא עזב גם. אני עם אחי ואשתו היינו בכרם קוטפים ענבים. התחלתי לרוץ. ההתקפה הייתה אחרי הצהריים. תקפו אותנו ממערב ומצפון. ברחנו. רוב הגברים של הכפר היינו שם ומעט נשים. כ- 600 היינו. הירי היה חזק ומפחיד. הבריחה הייתה בבהלה. תוך כדי הבריחה, תינוקת אחת נפלה מידי אמא שלה, האמא לא העזה להתכופף כדי לקחת אותה,  ונשארה שם בכפר, באותו יום בלילה כשחזרו כמה גברים לכפר להביא דברים שמעו תינוקת בוכה, מצאו אותה והחזירו אותה למשפחתה.       

היהודים נכנסו לכפר ומצאו שם כ- 20 זקנים. אנחנו ברחנו לכפר דמרה. היהודים ביקשו שנמסור להם את כל 15 הרובים שהיו לנו ויתנו לנו לחזור לבתים. הצעירים לא הסכימו. היהודים אז שרפו חלק מהכפר, בתים, תבואה, מחסנים...כך עשו גם בכפרים אחרים. אחרי שנכנסו לכפר הרגו שניים שהתחבאו בכפר. אחד עיוור שלא הצליח לברוח הרגו אותו מרחוק. וזקן שהתחבא במסגד, עבד אלהאדי אבו סעדה, הרגו אותו שם. כל האנשים מאותו יום ישנים בין העצים בחוץ. אבל כל יום אנשים חזרו כדי להוציא דברים מהבתים שלהם. היהודים אחרי שגירשו אותו עזבו את הכפר ושמרו עליו מרחוק. במקומות מסויימים שמו מוקשים כדי למנוע מאתנו לחזור. בתקופה הזאת היו הורגים כל מי שהיו תופסים בכפר. נשארנו בדמרה שבעה חודשים. תפסו בחורה ממשפחת חמדני שהייתה בדרך להביא אוכל לאבא שלה שהתחבא בכפר, הם הרגו אותה. לא ירו בה, שחטו אותה. שניים אחרים נתפסו ואז הרגו אותו וחתכו את הגופות שלהם לחתיכות. מהמוקשים נהרגו שבעה ממשפחה אחת.

הנכבה והפליטוּת
היהודים תקפו גם את דמרה. חיילים מהצבא המצרי היו איתנו בדמרה. נהרגו מהם אולי חמישים חיילים. היה קרב שנמשך שבעה ימים. האנשים ברחו מדמרה, דיר סניד ומבית חנון. אחר כך הייתה הפסקת אש, היהודים והמצרים הסכימו שהיהודים יקחו את אלפאלוג'ה ואילו המצרים יקחו את בית חנון. גרנו בהתחלה בבית לאהיא. חשבנו שבועיים שלושה ונחזור. אחר כך גרנו במחנה הפליטים ג'באליא. האום הגיש עזרה באוכל. אחר כך בנו לכל משפחה צריף. כל 4-6 נפשות קיבלו חדר אחד, הקירות מבלוק והגג מרעפים. אנחנו עדיין פליטים..... 

----------------

ג'מאל אסמאעיל מחמד אבו עון
נולד בכפר סמסם בתאריך 29.4.1934
כיום גר במחנה הפליטים חטין בירדן
הראיון נערך בביתו הנוכחי בתאריך 6.4.2008
מראיין: רכּאן מחמוד – ירדן
באדיבות האתר: www.palestineremembered.com
תרגום מערבית: עמר אלע'בארי

זוכרות ברשת