עבּד אלכּרים זידאן היאג'נה (אבו אלהיג'א)
"בכל הארץ אנשים פחדו. עזבו את הכפרים מתוך פחד. אנשי חדת'א שעזבו מוקדם עברו דרך עולם. אנשי עולם שאלו מה קרה? אמרו שיהודים יתקפו ואנחנו מפחדים. אז גם הם ארזו והלכו. אחר כך עברו ליד סירין וגם הם הצטרפו, וכך גם אנשי מעד'ר"
18/03/2014

"... נולדתי ה-1925. בשנת הנכבה הייתי בן 23. היום אני המבוגר ביותר מבני חדת'א, מבין הגברים. יש שתי נשים בטמרה יותר מבוגרות.

בחדת'א היו כ-550 אנשים. כל הכפר ממשפחת אבו אלהיג'א. מתוך אבו אלהיג'א הסתעפו תת משפחות, אלטוואהי, סעד, אלדוואהדה. אני מאלדוואהדה. רוב המשפחה שלי נותרה בארץ אחרי הגירוש מחדת'א. חלק מהמשפחה גר בטמרה, חלק באלריינה ונצרת.

רוב בתי חדת'א היו מעץ ובוץ. מעט בתים היו מבטון או אבן. לחלקם היו קירות מבטון ותקרה מעץ, או שהיו בונים את הגג מלוחות עץ וברזל, לרוחב ולאורך, יוצקים עליהם בוץ מעורב עם תבן, על שיתייבש. הבית שלנו היה שלושה ארבעה חדרים קטנים. התקרה מעץ. היה בכפר בית גדול בנוי מבטון ואבן, לסלימאן חסין. בית גדול. הוא קנה אבנים מסותתות מוכנות מנצרת. אבנים מיוחדות לחלונות ואבנים מתאימות לכניסה ...וכך. גם המסגד היה מבטון ואבן, אבן שחורה, יש לו מדרגות עד הגג, כדי שהמואזן יעלה לגג ויקרא לתפילה. מסגד גדול, אורכו כ-15 מטר ורוחבו כ-8 מטר. האמאם האחרון של המסגד היה נמר מחמוד. אבא שלו מכפר יעבַּד ליד ג'נין אבל אמא שלו מחדת'א. כשאבא שלו נפטר, חזרה אמו לגור בחדת'א אצל האחים שלה והביאה את הילדים אתה. הבן שלה נמר, היה האמאם של המסגד עד 1948. כשכבשו היהודים את הכפר ועצרו את הצעירים, הם מיד פוצצו את המסגד.  
אני למדתי אצל האמאם של המסגד כשהייתי ילד. רציתי להמשיך לימודים בבית ספר אלאחמדיה בעכו, אבל לא יצא. אבא שלי שלח אותי כל הזמן לחרוש ולעבוד באדמות אצל קרובי המשפחה שלו או המכרים שלו. האחרון שחרשתי את אדמתו היה מחמד עבד אללה. הוא נעקר לטרעאן ונפטר שם. הילדים שלו עדיין גרים היום בטרעאן.
היו לנו כ-200 דונם אדמה. חרשנו אותה בעצמנו. חרשנו על זוג פרות או זוג סוסים. חרשנו וזרענו פעמיים בשנה. עונת חורף ועונת קיץ. ובשנה שאחרי היינו מחליפים, אדמה שהשנה הייתה קיצית תיזרע בשנה שאחרי בעונת החורף, ולהפך. בקיץ גידלנו אבטיח ותירס.

לפני 48, לא היו מכוניות הכפר. כדי להגיע מכפר לכפר הלכנו ברגל או רכבנו על סוס. היה גם אוטובוס על הכביש הראשי. אבל אין בכפר מכוניות. גם לא היה רדיו ולא הגיע עיתון. העיר הקרובה הייתה טבריה. אני זוכר שהיינו הולכים לחמאם והיינו הולכים לשחות בים טבריה[הכנרת]. החמאם הישן עדיין קיים אבל בנו לידו חמאם גדול יותר וחדיש יותר [חמי טבריה].

משטרה בריטית
בתקופת המנדט אני הייתי שוטר במשטרה הבריטית. תקופה קצרה. ב-1946 נסעתי לירדן והצטרפתי למשטרה הבריטית. למדתי בבית ספר צבאי, בית ספר טוב, והתאמנתי על רכיבת סוסים. כל שנת 1947 עבדתי באזור אלג'אעונה [ראש פינה]. הייתי פרש. יעני פטרלתי על סוס. היינו יוצאים לסיור מאלג'אעונה, דרך ערב אלסיאד [צומדת עמיעד], יורדים לחוף הכנרת ליד הכנסייה, ממשיכים צפונה עד גשר בנאת יעקובּ. לפעמים בסיור היינו עוברים גם דרך כּראד אלע'נּאמה, כּראד אלבקארה וכּראד אלח'יל [מזרחית לצפת, ליד איילת השחר], והיינו שותים קפה אצלם. 

על אדמת שרונה, היו בדווים משבט אלנג'ידאת ואלסמייר. יום אחד, החליטה הממשלה הבריטית להעביר אותם מאדמת שרונה ולהביא אותם לאדמת חדת'א. אנשי חדת'א לא הסכימו ואסרו על המשטרה הבריטית להביא מישהו שיגור על אדמתם.

חבר יהודי
היהודים הקרובים ביותר לכפר היו יהודי ימּה, יבנאל. היה לנו שם חבר טוב. אהב והעריך אותנו מאוד. שמו יענקלה. היה לו חנות. היה מאפשר לאנשים לקנות ולא לשלם אם אין להם כסף. אנשים היו דוחים את התשלום "מהגורן עד הגורן", שנה שלמה. היה מגיע לכפר כדי לאסוף את החוב שלו מאנשים, ובסוף היום נכנס לבית שלנו, נותן את הכסף לאבא שלו ומבקש שיעביר לו את הכסף למחרת לחנות עם אחד הילדים. הוא פחד שאם יחזור ליבנאל ברגל בלילה, עם כסף, יתנפלו עליו בריונים או שודדים. הוא היה איש מבוגר. בדרך כלל היחסים בינינו לבין היהודים היו טובים. היהודי הזה השאיר אצלי "פיקדון". מה "הפיקדון"? פעם ב-1947 כשהייתי בדרכי חזרה הביתה מהעבודה, הרי הדרך לכפר עוברת בתוך יבנאל, הוא קרא לי, נתן לי מים לשתות, ואמר לי תשמע, אם תתחתן ויהיו לך ילדים תקרא לאחד מהם זייד. שאלתי למה? אמר כשיהיה לך זייד אני אספר לך. מאז עברו ימים וקרו הרבה דברים. אחרי הרבה שנים, כשהייתי כבר בטמרה, בא איש אחד מטמרה שנהג להסתובב ולמכור ירקות ביישובים היהודים וסיפר לי את הסיפור הבא. כשהיה בקריית חיים ליד חיפה, יצא יהודי אחד מביתו ובירך אות לשלום בערבית. המוכר הופתע והתפעל מהערבית. היהודי אמר לו: אני מדבר יותר טוב מאבוקטו. יעני עו"ד. הוא קנה ממנו ירקות ושאל אותו מאיפה אתה? אמר לו האיש אני מטמרה. שאל אם הוא מכיר מישהו ממשפחת זידאן? ענה האיש כן, אני מכיר אחד בטמרה קוראים לו אבו זידאן. רשם לו היהודי את השם שלו והכתובת וביקש למסור לי שהוא רוצה לראות אותי. הלכתי. זה היה בשנות ה-60. צלצלתי בפעמון ביתו. פתחה הבת שלו את הדלת ושאלה מי אני? אמרתי שאני אחד מבני זידאן ושבאתי לפגוש את אבו דאוד. נכנסתי, לחצתי יד לאבו דאוד ושאלתי אם הוא מזהה אותי. אמר אני מזהה אבל לא זוכר את השם. האם אתה כְּריים? אמרתי לא. אכּרם? אמרתי גם לא. אמר אתה לא מחמד ולא סעיד ולא אחמד. מה שמך? עניתי עבד אלכּרים. הנהן ואמר אה אה אה, ושאל מה עם "הפיקדון"? אמרתי לו עשיתי מה שביקשת וקראתי לאחד הילדים שלי זייד [במשמעות של שפע, יותר מהרגיל]. אמר אני כמו משה רבנו, לא מאמין עד שאני רואה. הוצאתי לו את תעודת הזהות ונתתי לו לקרוא את השם. שאלתי למה יא ח'וואג'ה ביקשת את מה שביקשת? אמר לי כי ההורים שלך אהבו אותך יותר מכל האחים שלך. היו חולמים עליך וקמים בבוקר לספר עליך. בפיהם היה כל הזמן עבּד אלכּרים עבּד אלכּרים. זה הסיפור.

כשגירשו אותנו מהכפר, השכנים היהודים שלנו לא התערבו. לא הייתה להם עמדה. לאורך כל הזמן היינו ביחסים טובים עם יהודי יבנאל ושרונה.      
              
בכל הארץ אנשים פחדו. עזבו את הכפרים מתוך פחד. אנשי חדת'א שעזבו מוקדם עברו דרך עולם. אנשי עולם שאלו מה קרה? אמרו שיהודים יתקפו ואנחנו מפחדים. אז גם הם ארזו והלכו. אחר כך עברו ליד סירין וגם הם הצטרפו, וכך גם אנשי מעד'ר.

המזימה
בחודש מרס ב- 1948, הייתי עדיין במשטרה הבריטית. היינו במחנה ליד סַמַח' [צמח]. הרבה שוטרים. הגיע ג'מאל אלחסייני, נאם בפנינו ובסוף אמר: מי שרוצה את פלסטין שיצעד צעד אחד קדימה. כמעט כולם צעדו. חלק מהבחורים יצאו מיד לסוריה כדי להצטרף ללוחמים משם. הבריטים לקחו מאתנו את הנשק, וזימנו את כל השוטרים לאזור אלבאקורה בירדן [נהריים]. שם הודיעו לנו שהבריטים יעזבו עוד מעט את הארץ, ולכן תפקידנו במשטרה מסתיים וביקשו שנמסור את המדים וללכת הביתה. ב-1 באפריל סיימתי את העבודה במשטרה. באתי לחדת'א לכמה ימים ואחר כך הלכתי לנצרת והצטרפתי למפקדת המורדים. המפקד שלנו היה אבו אבראהים מכפר אנדור [ליד עין דור היום]. כל מי שרצה להילחם הגיע לנצרת. אבל לא נלחמנו. לא ירינו אף לא ירייה אחת. אני הייתי בעמדה מול כפר החורש בהרי נצרת. היהודים עוברים מול העיניים שלנו אבל ההוראות היו שאסור לירות עליהם. פעם אמרו שיש הודנה, הפסקת אש. פעם לא יודע מה. כל זה היה מזימה קולוניאלית כדי למסור את פלסטין ליהודים. תאמין או לא, אחרי שקמה ישראלי גילינו שיהודים היו מושתלים בתוך המפקדה בנצרת יהודים. אחד המורדים שהיה אתנו היה בעצם יהודי.     

נכּבה וגירוש
בהתחלה אנחנו באנו לכפר מנדא. לא היה כבוש אז. חשבנו שיותר טוב להגיע לאזור ערבי שעוד לא נכבש. זה היה בחודש מאי. באנו מפחד. עזבנו את הכפר מפחד. נשארנו בכפר מנדא כחודש, אחר כך אבא שלי ושניים מהאחים שלי ועוד כ-20 גברים חזרו לחדת'א. עבדו באדמה וקצרו את החיטה. יום אחד הגיעו יהודים לכפר. שאלו למה חזרתם? אמרו שהם מהכפר הזה וזו אדמתם וחזרו אליה. אמרו היהודים לא לא, זה אסור. תלכו מכאן מיד. אני לא הייתי אתם. עצרו את כל הצעירים ואמרו לנשים תלכו לאן שאתן רוצות, רק אך תישארו כאן, ומי שתישאר נהרוג אותה. עצרו את אבא שלי ואת שני האחים, בן דוד ובן דודה שלי, ועוד אולי 20 אנשים. אחרי זמן קצר הם שיחררו את אבא שלי ועוד כמה זקנים בעסקת חילופי שבויים עם ירדן, והעבירו אותם לג'נין. מג'נין הם הסתננו עד שהגיעו לנצרת והתחילו לחפש את המשפחות שלהם. אבא מצא אותנו בכפר כנא. זה היה בחודש יוני. שני האחים מחמד וסעיד נשארו במעצר כמעט שנה. גם אותם זרקו בירדן אחרי שחרורם בעסקת שבויים. גם הם הסתננו ונכנסו לארץ.

אני הייתי בנצרת עם המורדים. ראה אותי איש מכפר סבת, עבד אלקאדר אלמע'רבי, ושאל מה אני עושה כאן? אמרתי לו שהצטרפתי למורדים. אמר לי, אתה עם המורדים ואמא שלך לבדה זרוקה ליד המעיין בכפר אלריינה? אז עזבתי הכל והלכתי לחפש את אמא שלי. אמא יצאה מחדת'א עם קבוצת הנשים שגורשו ביום תקיפת הכפר ומעצר הגברים. את הפרות היא השאירה אצל אחותה בכפר סבת. כפר סבת לא נכבש עדיין. ביקשתי שתחכה לי ליד המעיין עד שאביא את הפרות. לקחתי אוטובוס ללוביה, משם הלכתי ברגל לצומת מַסכַּנה [צומת גולני] ולכפר סבת. זה היה ביוני, כפר סבת, אלשג'רה ולוביה עוד לא נכבשו. מצאתי מקום לפרות אצל קרובי משפחה שלי בכפר כנא. הלכתי לאלריינה והבאתי את אמא שלי חזרה לכפר כנא. שכרתי בית לי ולאמא שלי. בינתיים אבא שלי ושני אחים במעצר, אח שלישי בירדן. כשאבא שלי שוחרר, הצטרף אלינו בכפר כנא. היהודים השלימו את כיבוש הגליל, העניינים נרגעו, הגיעה עונת החריש, התחלתי לעזור לאנשים בכפר כנא לחרוש את האדמות שלהם. אחרי זמן קצר, אבא שלי נפטר, בכפר כנא, בחורף, או סוף 48 או תחילת 49. כשהיהודים ערכו רישום אוכלוסין אני ואמא שלי נרשמנו בכפר כנא. הפקיד היה עובר מבית לבית. שנה אחר כך האחים שלי השתחררו, הגיעו מירדן והצטרפו אלי ולאמא שלנו בכפר כנא. ב-1950, כשהיית בן 25-26, התחתנתי עם בחורה מכפר כנא. ב-1958 עברנו לגור בטמרה ואנחנו פה עד היום.

אין דבר יקר יותר ממולדת. הלוואי הלוואי שנחזור לחדת'א. אבל המצב מייאש. יש לי תחושה שהיהודים רוצים לגרש אותנו אפילו מפה, ואתה מדבר אתי על שיבה? מי מדבר על שיבה. היהודים לא יודעים צדק. ולא מכירים בזכויות של אנשים".    

------------------------------

עבּד אלכּרים זידאן היאג'נה (אבו אלהיג'א)
מקום לידה: חדת'א
תאריך לידה: 1925
מקום מגורים נוכחי: טמרה – הגליל
מראיין: עמר אלע'בארי

תאריך ראיון: 18.3.2014 

 

זוכרות ברשת