עאדל מחמוד אלח'טיב אבו אלהיג'א
"לא הייתה סיבה ישירה לכיבוש חדת'א. זה היה חלק מדבר מתוכנן. לא היו קרבות. ביום כיבוש הכפר היהודים הרגו את עבד סארה, איש כבד שמיעה, קראו לו והוא לא שמע אז ירו בו. הרגו גם אשה נוספת, חולת נפש. אבל לא היה קרב בכפר"
18/03/2014

"... חדת'א בן 700 – 800 שנה. חסאם אלדין אבו אלהיג'א שהיה עוזרו של סֿלאח אלדין הוא אבי המשפחה. שסֿלאח אלדין העניק לאבו אלהיג'א את הכפרים כּוכּבּ, אלריוס, חדת'א ועין חודֿ. אני נולדתי בחדת'א. אנחנו ארבעה אחים ושלוש אחיות: עבד אלרחמן, נסֿרה, מחמד, כּאמלה, אאמנה, עאדל ומרואן. בחדת'א היו בית ספר ומסגד. כל תושבי הכפר הם ממשפחת אבו אלהיג'א.

רוב הבתים היו בנויים מבוץ. מעט בתים נבנו מבטון ואבן. הבית שלנו היה מבטון ומצופה טיח, רק התקרה הייתה מבוץ. בבית היה דיוואן והוא היה פתוח לקבלת אורחים והיה כתובת לכל מי שעבר באזור. סבא שלי ביקש לפני שנפטר, שיקברו אותו בחלקת אדמה שלו מערבית לכפר, שמהּ אם דריס, וכך היה. הבן שלו הקים ליד הקבר בית פתוח לעוברים ושבים. הוא בנה חדר שהיה פתוח תמיד, מסודר, בו מחצלת על הרצפה, מואר כל הזמן, מצויד באוכל כל יום והיווה תחנה למזון ומנוחה לעוברים ושבים. הקבר של סבא שלי עדיין קיים. לא בבית הקברות של הכפר – שגם הוא עדיין קיים- אלא מחוץ לכפר.

לתושבי הכפר היו כ- 15 אלף דונם. בכל שכונה היה גורן. בלילות הקיץ, האנשים היו נפגשים בגורן ומבלים את זמנם בשמיעת סיפורים ואגדות, כמו "מלחמות אבו זייד אלהלאלי" [אגדה עממית מבוססת על סיפורי גבורה של דמות בשם אבו זייד אלהלאלי, מהמאה ה-10] וענתרה בן שדאד. [משורר ערבי מהמאה ה-5, בן למשפחה כהת עור. מהמוכשרים שבמשוררי תקופתו, נודע גם בלחימתו, אומץ לבו והרפתקאותיו עם אהובתו עבּלה].
טבריה הייתה עיר קרובה וממנה קנו תושבי חדת'א את מצרכיהם. בכפר היו חנויות קטנות בלבד עם מעט דברים. אנשי חדת'א הגיעו לטבריה בדרך כלל על סוסים או חמורים. אני זוכר שהיו לוקחים אותי לטבריה, וכי הייתי ילד קטן היו מרכיבים אותי על הסוס והגדולים היו הולכים ברגל. היה אוטובוס שנסע על הכביש הראשי, הגיע מעפולה והייתה לו תחנה ביבנאל. אנשים הלכו ברגל מחד'תא עד יבנאל, כרבע שעה, ושם לקחו אוטובוס. היו יישובים יהודיים קרובים לכפר כמו המושבה יבנאל ושמה גם ימּה, כפר קיש, כפר תבור ששמו היה גם מסחה ושרונה על אדמת סֿארונה. הכפרים הפלסטינים שהיו באזור הם עולם, מעד'ר, סירין, כפר סבְּת, כוכב אלהוא, אלעבידיה ולאמנשיה. בסירין גרו אנשים ממשפחת אבו אלהיג'א והיו בו גם משפחות אחרות כולל משפחות נוצריות.     
     
חינוך
אבא שלי רשם אותי בבית ספר בסירין הקרוב. כל יום בבוקר, אחיותיי ובנות דודי היו לוקחות אותי לבית הספר בסירין. היה אתי תלמיד נוסף מחדת'א שמו מסטפא אבו אלהיג'א. ב-48 הוא נטש לירדן ונפטר שם לפני שנתיים. היינו היחידים מחדת'א שהלכו ללמוד בסירין. בחדת'א היה בית ספר בתקופה העת'מאנית, לא היה מבנה אחד אלא חדרים בכפר ובמסגד, אבל היה בית ספר רשמי והיו מורים מטעם המדינה. הבריטים סגרו אותו. לכן ילדי חדת'א התחילו ללמוד אצל השייח'. אני למדתי אחרי השייח' בסירין, הספקתי ללמוד רק שנה אחת ב-1947 והייתי בן 8.   

אנגלים
בשנת 47 היה מקרה חריף בין אנשי חדת'א למשטרה הבריטית. הבריטים העבירו את שבט אלסמייר מהמקום שגרו בו שנים והחליטו לתת להם מקום חדש ושטח מרעה מאדמת חדת'א, מבלי לבקש או להודיע לתושבי הכפר. יום אחד הגיעו שוטרים בריטיים עם אנשי השבט ויישבו אותם באזור ג'בליט שלנו. אני הייתי בסירין ושם שמעתי שמתרחש קרב בין תושבי חדת'א למשטרה הבריטית. אכן כל תושבי חדת'א, גברים, נשים, זקנים, צעירים וילדים, כולם הגיעו לשטח והתעמתו עם השוטרים. היה עימות קשה. השוטרים הביאו עוד כוחות אבל לא הצליחו לקיים את התכנית שלהם. אנשי חד'תא גירשו את השוטרים ואת השבט. זה היה שטח מרעה חשוב לתושבי חדת'א. אחר כך מצאו לשבט אלסמייר מקום בין עולם לסירין. הם נשארו שם עד 48. חלק מהם עברו אחרי 48 לבעיינה – נג'ידאת והם שם עד היום.     
 
יהודים
אני זוכר שהיו יחסים טובים מאוד בינינו לבין היהודים ביבנאל שהיא ימה. היו יחסי מסחר. קנינו ומכרנו אחד לשני. היו גם ביקורים הדדיים. היה כבוד הדדי בין אנשי חדת'א לאנשי יבנאל. כילד, שמעתי הרבה את השם של בלקוויש, יהודי מיבנאל שמו ברקוביץ', אבל אנשי חדת'א קראו לו בלקוויש, והוא היה המח'תאר של יבנאל והייתה לו חנות. אנשי חדת'א קנו מאצלו. היו לו קשרי חברות עם המח'תאר של חדת'א מחמוד עבד אללטיף אבו אלהיג'א, ועם עוד אנשים מהכפר. גם עם אבא שלי. היינו שכנים קרובים, והיינו עוברים את יבנאל ברגל כל פעם שהלכנו לטבריה או חזרנו מטבריה לכפר. עד היום יש קשר טוב בין זקני יבנאל וזקני חדת'א. נפגשנו כמה פעמים, אחרי 48, עם אנשי יבנאל שהכירו את חדת'א לפני הגירוש. לא היה מתח בין חדת'א ויבנאל אפילו לא ב-48. לא היה להם חלק בגירוש שלנו. להפך, הם אמרו תישארו. אם היהודים יתקפו אנחנו נגן עליכם, ואם הערבים יתקפו אתם תגנו עלינו.    

נכּבּה
מה ששבר את רוחם של הערבים היה טבח דיר יאסין. שמענו על הטבח כשעוד היינו בחדת'א. עניין הכבוד הוא דבר קדוש אצל המשפחות הערביות. היה פחד שהיהודים יתקפו ויאנסו נשים, לכן חלק גדול מהמשפחות העבירו את הנשים והילדים למקום בטוח יותר. חלק הגיע לירדן וחלק לכּוכּבּ. חלק היו בטרעאן וכפר כנא לתקופה קצרה וחזרו לחדת'א. זה כמובן לפני שנכבש. נדמה לי שזה היה במאי. אנחנו באנו לכּוכּבּ כי הדודים שלנו מצד אמא גרו שם. אבל הגברים של המשפחה נשארו בחדת'א. קצרו את היבול, עבדו באדמה וגרו בבתים. באותה תקופה הגיעו חיילים ישראלים לכפר, עצרו 15-20 מהגברים שהיו בכפר. את אבא שלי ז"ל הם גירשו מהכפר באיומים שיהרגו אותו אם יישאר. עלה על הסוס ובא לכּוכּבּ. את הצעירים הם עצרו. היה ביניהם אחי מחמד ובני דודים שלי. מיד אחרי גירוש המשפחות ומעצר הצעירים התחילו להרוס את הכפר. המבנה הראשון שפוצצו היה המסגד. פוצצו אחר כך עוד חלק מהכפר. רוב תושבי חדת'א עזבו לירדן, הגבול לא היה רחוק, עד שיירגעו העניינים ואז יחזרו. חד'תא היה בין פטיש הישראלים לסדן הגבול הירדני. האנשים חששו שזה יהיה אזור חם ומסוכן. האנשים פחדו על החיים שלהם.

אני זוכר את היום שהעבירו אותנו, אנחנו הילדים והנשים. העלו אותנו על משאית שכורה, לא יודע מאיפה, ואני ישבתי ליד הדלת האחורית של המשאית, הייתי מבסוט, זו הייתה הפעם הראשונה שאני נוסע ברכב. נסענו דרך לוביה, הכביש היה חסום באבנים שתושבי לוביה שמו באמצע הכביש. התחיל ויכוח סוער בין אנשי לוביה לאנשי חדת'א. אנשי לוביה כעסו על כך שאנחנו עוזבים את הכפר ושאלו למה אתם בורחים? בסוף הסבירו להם אנשי חדת'א שהם רק מסיעים את הנשים והילדים ושהגברים חוזרים מיד לכפר. רק אז נתנו לנו לנסוע.
אחרי כיבוש הכפר ומעצר הצעירים היו תושבי חדת'א במצב רוח ירוד. כּוכּבּ נכבש אולי שלושה חודשים אחרי חדת'א. כנראה היה יותר קשה לכבוש אותו. הוא ממוקם באזור הררי קשה, הדרכים אליו היו משובשות מאוד וחורשות מכסות את הכפר.     
   
אני זוכר שבעונת קטיף התירס ב-48, כשהיינו עדיין בכּוכּבּ, הלכתי עם אחי עבד אלרחמן ז"ל לעמק אלבטוף [נטופה] כדי לקטוף תירס ליד כפר מנדא. אנשים אז קטפו תירס כדי לייבש ולטחון אותו ויהיה קמח תירס לאפיה. סביב השעה 11 בלילה, התחיל ירי והפגזה על כפר מנדא. הייתי ילד קטן. לא הבנתי מה זה. אחי אמר שאנחנו חייבים לעזוב את המקום ולחזור לכּוכּבּ. הזמן היה כמעט חצות. הוא נשא אותי על כתפיו והתחיל ללכת. בעלייה בדרך דיידבּה [שם של הר באזור] הכדורים עברו לידינו ובין הרגליים של אחי. בלילה הכדורים נראו כניצוץ צהוב. שאלתי את עבד אלרחמן מה זה? אז אמר לי, כדי לא להפחיד אותי, אלה תולעים זוהרות. רק כשהגענו לכּוכּבּ הוא סיפר לי שזה היה ירי.  זה היה בחודש יולי. בזמן הזה חדת'א היה כבוש, אנחנו בכּוכּבּ ולא ברור מה יהיה אתנו. היינו במבוכה. לא ידענו מה יש לעשות. האם נחזור לחדת'א? האם נישאר בכּוכּבּ? לא ברור.

כיבוש חדת'א
לא הייתה סיבה ישירה לכיבוש חדת'א. זה היה חלק מדבר מתוכנן. לא היו קרבות. ביום כיבוש הכפר היהודים הרגו את עבד סארה, איש כבד שמיעה, קראו לו והוא לא שמע אז ירו בו. הרגו גם אשה נוספת, חולת נפש. אבל לא היה קרב בכפר. הם גירשו את כל מי שנשאר עדיין בכפר. הייתה תוכנית לנקות את כל הכפרים. תושבי כל הכפרים באזור גורשו מלבד כפר הצ'רקסים, כפר כמא. ואילו כפר סבת, עולם, מעד'ר וסירין כולם גורשו. רוב תושבי חדת'א נטשו לירדן. רק כ-20% נשארו בתוך גבולות המדינה. היום, יש קשר בינינו לבין אנשי חדת'א בירדן. אנחנו מבקרים אחד אצל השני ומשתתפים בחתונות ובאירועים המשפחתיים.   

את הצעירים שלקחו מהכפר, הם הכניסו למעצר בטבריה ואחר כך העבירו אותם למחנה מעצר בסֿרפנד ליד עתלית. הם נשארו במחנה כשנה וחצי. כששחררו אותם, נתנו להם תעודת זהות אדומות. זה אומר שהם תושבים זמניים ושהמדינה תגרש אותם לירדן. הם ניהלו מאבק משפטי בעזרת העו"ד חנא נקארה מחיפא. הוא הגיש תביעה ונלחם בבתי המשפט עד שהשיג להם תעודות כחולות. וכך הם נשארו בארץ. הישראלים היו מציעים לאסירים, כבר במחנה, לעזוב לירדן תמורת שחרורם. חלק היו מסכימים וחלק לא.   

פליטות
לפני כיבוש כּוכּבּ עברנו לסח'נין לכמה ימים, אחר כך לוואדי סלאמה ושם נשארנו שבועיים שלושה. ככל הנראה, אבא שלי תכנן לצאת ללבנון או ירדן. הגענו לנחף, עוד לא היה כבוש, וגרנו בו שלושה חודשים, עד שהצבא הישראלי כבש אותו. הם כיתרו את נחף וקראו לכל הגברים להתאסף בחצר הכפר. גם אבא שלי, אחים שלי ובני הדודים שלי נאלצו ללכת לחצר. כל הגברים מגיל 16-17 ומעלה.  בחצר, החיילים התנפלו ללא סיבה על אחי עבד אלרחמן והתחילו להכות אותו על ראשו ועל פניו. פצעו אותו. אחרי כמה דקות עלה חייל על הטנק וירה פגז לכיוון החצר. הרג שני אנשים מנחף ופצע אחרים. הגברים התחילו לרוץ לכל עבר מתוך פחד. אמא שלי לקחה אותנו לכפר סאג'ור. זה מה שאבא שלי אמר לה קודם, שאם יקרה משהו תלכי לחברים שלי בסאג'ור, והוא והאחים הגדולים שלי יסתדרו ויישארו בהרים. גרנו בסאג'ור אצל חברים ממשפחת ג'דעון. אירחו אותנו יפה וכיבדו אותנו במשך שבועיים. הייתה איתנו גם משפחה מכפר אלדאמון. אחר כך, יום אחד מישהו בסאג'ור מודיע בשם הצבא שכל מי שרוצה לעזוב ללבנון או ירדן יכול לצאת, אך מבלי שייקח אתו דבר. בינתיים, נודע לנו שאחי הפצוע ממכות החיילים נלקח על ידי חברים לכפר אלכּמאנה, שם יש לנו קרובי משפחה, והם מטפלים בו, ומורחים שומן טבעי על  הפצעים. אחרי שמצבו השתפר הוא שלח לנו מסר שנגיע לסח'נין ומשם לטמרה. שמענו שטמרה נכבש בהסכם והמצב שם בטוח. היינו רק נשים וילדים קטנים ללא גבר מבוגר. עבד אלרחמן פגש אותנו בסח'נין, הגענו בשעת לילה, והציע שנמשיך לטמרה מיד. הגענו לטמרה, התארחנו תחילה אצל דודי מצד אמא, קיבל אותנו יפה ונתן לנו לגור אצלו. בטמרה קיבלנו תעודות זהות ישראליות עם שאר תושבי טמרה. גם אבא שלי, שעד אז הסתתר בהרים, הצטרף אלינו בטמרה. ומאז אנחנו גרים כאן.  
      
כפר טמרה גם הוא היה יעד לגירוש. תושבי טמרה אף עזבו את הכפר לאזור סֿניבעה. אבל האנשים החכמים של טמרה, וביניהם אחמד חמיד ד'יאב אבו עפו, היה אדם משכיל שלמד בבי"ס כדורי והיו קשרים עם יהודים, היה מספיק אמיץ כדי לחתום על הסכם כניעה תמורת הבטחת שלום התושבים והשארתם במקומם. בזכותו תושבי טמרה נשארו. הוא גם עזר להישארות סח'נין. הישארות טמרה תרמה להישארות עראבה ודיר חנא. אחר כך, טמרה קלט עקורים ממספר כפרים באזור, אלרויס, אלדאמון, חדת'א ומיעאר. אנשי טמרה חלקו עם הפליטים את הבית שלהם, את הלחם שאכלו ואת המים ששתו. היינו כמשפחה אחת, ונשארנו עד היום כמשפחה אחת.
גרנו בבית הדוד שלי עבד אלחלים מטלק ד'יאב כשנה וחצי. אחר כך גרנו בבית מחמד עוואד אבו טעמה. קשרי החברות והחיבה בינינו לבין בני המשפחות האלה נמשכים עד עצם היום הזה. התחלתי מיד ללמוד בבית ספר בטמרה. התאקלמתי יפה עם ילדי הכיתה, שיחקנו יחד בשכונה והיינו חברים טובים. כילד, אני זוכר שעזרתי גם בגורן לאנשים שדשו את יבול החיטה. 

למדתי עד כיתה ח'. לא המשכתי את הלימודים בגלל המצב הכלכלי הקשה ונאלצתי לעבוד כדי לעזור לאבא שלי כמו שעשו כל האחים שלי. התחלתי למכור ביצים ביישובים יהודיים, בעיקר בקריות ליד חיפא. את הביצים הייתי קונה מהכפרים הערביים. אבא שלי נפטר כאן בטמרה ב-1959.

בגיל 16-17 הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית. זאת למרות המשטר הצבאי, למרות המצב הכלכלי ולמרות הקושי בקבלת היתרים מהמושל הצבאי. כי ראיתי במפלגה הקומוניסטית מפלגה עם עקרונות, מגינה על זכויות הערבים וקוראת לשיבת הפליטים לכפריהם. למדתי את הנחישות במאבק ואת משמעות האידאולגיה מחברים שלי במפלגה כמו אניס אבו רומי, עלי עמר זיידאני, אבראהים פחמאוי ואחרים. חינכתי את עצמי, השכלתי ולמדתי באופן עצמאי. בשנת 1998 הייתי מועמד לראשות העיר טמרה אך לא זכיתי. ב- 2003  הצגתי שוב את המועמדות שלי וזכיתי, גם בבחירות 2008 זכיתי בקדנציה שנייה לראשות העיר. סיימתי את תפקידי כראש עיר ב-2013 והחלטתי שאני לא מתמודד שוב בבחירות. אך אני עדיין פעיל ומוכן לתרום לחברה.

שיבה
היה קשה לצאת מטמרה ולהסתובב ברחבי הארץ בגלל המשטר הצבאי שהוטל על הערבים אזרחי המדינה מ- 1948 עד 1966 בערך. הפעם הראשונה שביקרתי את חדת'א אחרי הגירוש הייתה כ- 20 שנה אחרי. הלכנו קבוצה גדולה מעקורי חדת'א לבקר יחד בכפר. כשהגענו וראינו את הכפר, היינו במצב רגשי קשה. מזמן לא עמדנו מול הכפר. והפעם כל הכפר היה הרוס. את הבכי והיללות שפרצו שם אי אפשר לתאר. זה היה דבר בלתי נתפס. ביקור ראשון. כאילו משהו חנוק ישב בתוך האנשים ופתאום התפרץ. מצד שני נפרץ מחסום. כי אחרי הביקור הזה, הביקורים בכפר הפכו לדבר טבעי. אנחנו מבקרים בכפר פעמיים שלוש בשנה. כשהגענו לכפר ראינו את כל הבתים הרוסים, אבל האדמה, השדות והגבעות היו אותו דבר. תווי הפנים של האדמה לא השתנו. המים זרמו. עדיין זורמים. אבל הבתים פוצצו והאבנים נשדדו.

אנשי חדת'א עדיין מסרבים לכל העסקאות המוצעות על ידי המדינה, למכירת האדמות שלנו או להחלפתן באדמות אחרות. אולי רק 300 דונם מתוך 15 אלף נמכרו. האדמה היא שלנו ואנחנו נחושים לא לוותר עליה. לאבא שלי היו 500 דונם. לדוד שלי עוד 500 דונם. אין מנוס מהשיבה לכפר והאדמות שלנו. אי אפשר לפגוע בזכות השיבה. גם הפליטים שבירדן זכותם לשוב. הארץ הזאת יכולה להכיל את כל הפליטים. העקורים הפנימיים צריך לתת להם לשוב מיד. זו חובתה של מדינה כלפי אזרחיה. למה לא להחזיר אזרח של המדינה שנאלץ לנטוש את כפרו? מה ההיגיון במניעת שיבתם של תושבי אלרויס שגרים בטמרה במרחק מטרים ספורים מכפרם? כך גם תושבי אלדאמון ומיעאר שהכפרים המקוריים שלהם מול עיניהם. הרי שיבתם לא תשנה את המאזן הדמוגרפי במדינה כי הם ממילא אזרחים של המדינה. מניעת השיבה של הפליטים, במיוחד אלה שהם אזרחי המדינה, היא ביזוי לחוק הבינלאומי והתעלמות בוטה מהאמנות וההסכמים הבינלאומיים. תאמין לי, אחרי שישובו הפליטים, ייעשה שלום ויהי מקום לכולם".           
ــــــــــــــــــــــــــــــــــ

עאדל מחמוד אלח'טיב אבו אלהיג'א
מקום לידה: חדת'א
תאריך לידה: 2.6.1939
מקום מגורים נוכחי: טמרה - הגליל
מראיין: עמר אלע'בארי
תאריך הראיון: 18.3.2014

זוכרות ברשת