יעקב (ודבורה) שפריר
נסעתי לכפר עם המפקד של האצ"ל. בדרך כשנכנסנו לכפר עצרה אותנו חיילת שלו ואמרה "בוא ואראה לך משהו יפה" והוציאה קופסה של קרטון עם אוזניים חתוכות. ואז המפקד שלי רתח מכעס ואמר שאני חייב להיכנס ונכנסנו לכפר ובאנו למקום וראינו מראות נוראיים
04/02/2015

הראיון נעשה בביתו של יעקב בתל אביב
ראיינה וכתבה: יודית יהב
----------------

שמי יעקב שפריר מלאו לי 89 שנים וכל חיי כבר מאחורי. בשנת 42 התגייסתי לצבא הבריטי ונלחמתי באל עלמיין ואח"כ בלוב ובפלישה לאיטליה. חזרתי ארצה בשנת 46 ביום שפוצצו את מלון המלך דוד. אח"כ הייתי בירושלים כל הזמן.

אני מבין שאת הזמנת אותי לספר אפיזודה של חיי ששמה דיר יאסין. הייתי אז בצבא ההגנה אחרי השכרון של 29 בנובמבר 47. פתאום הרגשתי מישהו מחזיק אותי. זה היה ה-מ.פ. שלי בהגנה.  באותו לילה הייתי כבר מגויס לשמירה על כביש שעולה להר הצופים.

היינו רק 100 אלף יהודים אבל הצלחנו להקים שני גדודי חיש ע"י סטודנטים שבאו מחוץ לירושלים. ב 24 בדצמבר פשטתי יחד עם חברים שלי על סילואן ואז נפצעתי בפעם הראשונה ברגל. המפקד של הפעולה קראו לו 'מוש' והוא היה אח"כ מפקד גוש עציון ונהרג בזמן שהגוש נפל. למחרת היום מוש סיפר לי שחאג' אמין אל חוסייני חזר לירושלים והוא גר בביתו בשייח ג'ראח וצריך לפוצץ את הבית יחד איתו. הואיל ואני התקיימתי מצילום בזמן שהייתי סטודנט הוא ביקש ממני שאני אצלם את המבוא לשייח ג'ראח מתחת בית הספר לשוטרים כדי להכין פשיטה על הבית. לקחתי בחורה שקראו לה רותה מחיפה. היא נהרגה כאשר ניסיתי לצלם את הנתיב ולהתקרב לשייח ג'ראח.

מה את רוצה שאגיד עכשיו? דיר יאסין? הייתי בגדוד חיש 15 והייתי מיועד להיות קצין מקלעים של הגדוד. אבל בינתיים פרצה המלחמה ולא יכולתי לצאת לקורס. בערב של 24 בדצמבר פשטנו על סילואן ושם נפצעתי בפעם הראשונה. למחרת היום נפצעתי בפעם השנייה פצע קשה שהודות לו נשארתי בחיים שאלמלא כן הייתי (נספה) עם חבריי בל"ה. הייתי 'קליקר', לא יכולתי ללכת, הלכתי על קביים. הייתי בגדוד (בגלל הפצעים שלי) ושמה עשיתי מה שיכולתי לעשות במקום הזה.

המפקד של הגדוד היה זרו, מאיר זורע. ואחרי שהתחלתי ללכת עם קביים ישבתי בגדוד והייתי עושה דברים כמו למשל הייתי נוהג באוטו, יכולתי לנסוע. הייתי מגיע למוצא עילית מביא תחמושת, מוקשים, דברים מהסוג הזה.
בחודש מרס או אפריל אני לא זוכר קיבלנו את הנשק הצ'כי ואני הייתי המומחה לדבר הזה. וקיבלתי אנשים והדרכתי אותם באותו לילה להשתמש ברובים הצ'כים. אחד פלט כדור אבל זה לא חשוב... גם הגעתי מספר פעמים עם תגבורת לגוש עציון.  היתה אז בעיה בירושלים כי הרזרבה היחידה נתפסה בבית לחם ולא היו שום רזרבות בירושלים.

ואז מפקד הגוש קרא לי. הוא דיבר איתי צרפתית ואמר לי: המנוולים האלה האצ"ל תפסו את הכפר היחידי שלא תקף אותנו, דיר יאסין. חייבים לתפוס את הכפר כי אחרת הכנופיות ייכנסו.

בלילה קיבלתי את הנשק הצ'כי ואנשים, שתי מחלקות של מפקדי גדנ"ע ושתי כיתות של משטרה צבאית והדרכתי אותם להשתמש במקלעים ובנשק הצ'כי. ואז קרא לי המפקד ואמר לי: אין לנו שום רזרבות אתה חייב לקחת את הכוח שנתתי לך ולהיכנס לכפר.

ועשיתי את הדבר הזה. נסעתי לכפר עם המפקד של האצ"ל. בדרך כשנכנסנו לכפר עצרה אותנו חיילת שלו ואמרה "בוא ואראה לך משהו יפה" והוציאה קופסה של קרטון עם אוזניים חתוכות. ואז המפקד שלי רתח מכעס ואמר שאני חייב להיכנס ונכנסנו לכפר ובאנו למקום וראינו מראות נוראיים. והוא נתן לי פקודה שלא להניח לאצ"ל ולח"י לצאת מהכפר בלי שיקברו את המתים.

ואז הצבתי חסימה ביציאה בכביש לפי הפקודות שקיבלתי. פתאום עמוס קינן עם אנשי האצ"ל והלח"י ניסו לצאת ואמרתי להם לא יוצאים לפני שקוברים את המתים. ולפני שאתם יוצאים אתם צריכים להראות לי את זה. והם ניסו לצאת ונתתי פקודה לכוח שלי לדרוך את הכלים ולפתוח באש אם הם מנסים לעבור בכוח, אנשי האצ"ל והלח"י. והם חזרו בחזרה. ואז קיבלתי פקודה הואיל ולא ישנתי יומיים להשאיר שם את סגני וללכת לישון. וזה עם פקודה לא לתת להם לצאת לפני שקוברים את המתים. אז הם באו ופיצצו מוקש והחבר'ה נבהלו ונתנו להם לצאת. כולם יצאו. ואז נכנסתי לכפר כי בלעדנו הכנופיות היו תופסות את הכפר היחיד שלא תקף אותנו. מה שראיתי שם זה נורא ואיום. אחר כך קיבלתי פקודה להיכנס לכפר ולהתארגן להגנה אבל אני לא הייתי מוכשר לזה. לא היתה לי ההכנה. כעבור יום שלחו לשם מישהו שיחליף אותי. זהו.

אינני יודע כמה היו שם. עשרות, עשרות מתים. כולם בתוך הבתים. כולם נהרגו מטווח קצר.
ש: באיזה נשק?
מנשק קל. כולם. בתוך הבתים. לא היו שום סימנים של קרב כי הכפר הזה לפי מה שמפקד המחוז מסר לי היה היחידי שלא לחם נגדנו. מי היה מפקד המחוז? האלוף ...לא זוכר... צרפתי מלגיון הזרים.

ש: היו גם ילדים? זקנים?
לא היה קרב שמה נכנסו והרגו את האנשים בבתים שלהם מטווח אפס. כן, גם ילדים, ונשים וזקנים. ואני נאלצתי להיכנס כדי להתארגן להגנה על הכפר כי אחרת הכנופיות היו נכנסות לכפר.

ש: מי היה מפקד האצל שאיתו נכנסת?
שכחתי את שמו.

ש: האם אתם השתמשתם בנשק? כשנכנסתם?
נכנסנו כדי להתארגן להגנה. לא היה לנו שום כפר לכבוש. הכפר היה ידידותי.

ש: מי קבר את המתים?
קברו אותם נערים של הגדנ"ע. הם הלכו, הקיאו וקברו את המתים. ואני הייתי שם מעט זמן נכנסתי לשמה, הייתי חצי יום ושלחו לי מחליף.

מפקד המחוז, שהיה מלגיון הזרים ודיבר איתי צרפתית, ידע שאני יודע צרפתית והוא אהב לעשות את זה. הוא שלח אותי לכפר ואמר שזה הכפר היחידי שלא תקף אותנו ועכשיו נצטרך להתארגן להגן עליו מפני הכנופיות.

מפקד המחוז רתח מכעס מהסיבות שאמרתי מקודם. ואני שלחתי לו אח"כ דוח בכתב על מה שראיתי שבדיר יאסין לא התנהל קרב, לא היו קרבות אלא שחיטה של אנשים ילדים וזקנים שנשחטו בתוך הבתים. והוא מפקד המחוז רתח מכעס כפי שאמרתי לך ודרש ממני דו"ח בכתב ושלחתי לו. אח"כ נעלם. כנראה שהיה נוח לו שדיר יאסין הבריח את תושבי הכפרים הערביים. אני הלכתי לקרבות אחרים.

ש: האם זה השפיע עליך?
ודאי. אני לא היחידי והקבורה של האנשים שנשחטו נעשתה ע"י ילדים של הגדנ"ע. יש על זה תקליטור אצל חסידה פעיל.

אני באתי ב-41 מרומניה והייתי בגניגר ומשם התגייסתי לצבא הבריטי ונלחמתי במדבר ובפלישה לאיטליה. ועכשיו אני לא יכול לדבר יותר בגלל הגרון.

כשנכנסתי לכפר עם המפקד של האצ"ל היא עצרה אותנו והראתה לנו קופסה של אוזניים כרותות, הראתה למפקד שלה. פגשנו אותה אח"כ היא היתה המזכירה של... שכחתי...

אשתו דבורה: אחד מהגדנ"עים היה מוטה גור.
יעקב:  וגם חבר כנסת מטעם מרצ עכשיו היה ביניהם, לא זוכר מי...
זהו, לא יכול יותר לדבר.

--------

סיפורו של הצלם שנשלח לסייע בהתנקשות במופתי \ הארץ
יעקב שפריר, בן 90, נזכר כיצד נשלח למשימת צילום שנועדה לאפשר "לפוצץ את המופתי יחד עם הבית". אלא שהוא נפצע וחברתו נהרגה בפעולה. כעבור 67 שנה, הוא קורא לברית עם הפלסטינים

 

זוכרות ברשת