אילן שטייר, מרכז הקואליציה להצלת ליפתא
קשה לזכור מה קרה שם אבל אם נשאיר את המקום כפי שהוא לא נוכל לשכוח
20/05/2013

לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

אילן שטייר (א): כנער באתי לשם עם הצופים, היינו הולכים מוקדם בבוקר לשם לשחות בבריכה. היו יותר מים בבריכה אז לעומת היום. לרבים יש זיכרונות משם מהעישון הראשון, האסור, של חשיש. היו הולכים וישנים שם מספר ימים. זה היה המקום להיות בו מחוץ לטווח הראיה של ההורים, אבל עדיין להיות בקשר, לא הרחק מירושלים. יש משהו שקט ושלו במקום הזה שנותן תחושה נוחה. זה גורם לאנשים מרקעים שונים להרגיש נוח, אפשר לשבת ליד הבריכה ולשמוע ערבית, יידיש ועברית. אני חבר בקואליציה להצלת ליפתא, כשאנשים שומעים על כך הם בד"כ מספרים עד כמה אוהבים ללכת לשם ושחשוב לשמור על המקום.

ל: למה אתה חושב שלכה רבים יש זיקה לליפתא?

א: רוב האנשים בישראל אינם מעוניינים להכיר ברוע שנעשה לפלסטינים ב-1948. הם גם לא רוצים להכיר ברוע שנעשה ליהודים שבאו מארצות ערב, שנמלטו להציל את חייהם, הם לא באו לכאן כאידיאליסטים ציונים. הם לא זכו ליחס שוויוני כמו האשכנזים מאירופה. במקום היפיפה הזה נמצאים רבים מהזיכרונות של הדברים הרעים שקרו לשני העמים. קשה לזכור מה קרה שם אבל אם נשאיר את המקום כפי שהוא לא נוכל לשכוח. מי שדוחפים קדימה את התכנית להרוס את ליפתא הם אלה שאינם רוצים את המראה הזה בכניסה לירושלים. אם זו תהיה שמורת טבע יהודית הם עדיין לא יהיו מרוצים כי הם יודעים שהאבני הבתים הללו עדיין יזעקו לעברנו. הזיכרונות נשארים אפילו אם ליפתא תתמלא בדגלי רשות שמורות הטבע והגנים.

ל: מדוע הממשלה לא הרסה את ליפתא?

א: זה סוד גדול. היו נקודות זמן שונות בהן ליפתא יכול היה להיהרס אבל זה לא קרה. הרגע הראשון היה כאשר הבתים ננטשו ב-1948, אבל היה צריך את הבתים לשכן בהם מהגרים יהודים. ב-1967 ישראל כבשה את מזרח ירושלים ולפתע נהיה מרחב גדול. אומרים שב-1970 תושבי ליפתא היהודים קיבלו כסף מהממשלה בפתח בתיהם, כ-2300 לירות, ומפתח וכתובת לדירתם החדשה. הם היו צריכים לראות כיצד מפוצצים חור בגג ביתם כדי להבהיר שהם לא יוכלו לחזור לשם לעולם. אחרים טוענים שעשו חורים בגגות כדי למנוע מפלסטינים לשוב לבתים אחרי שהגבול נפתח ב-1967. כך או כך, לא רצו אף אחד יתיישב שם, פלסטינים או יהודים.

ל: האם ישנו מקום שאתה אוהב במיוחד בליפתא?

א: עבורי אחד המקומות המרשימים ביותר בליפתא הוא המרפסת של הבית שהיה שייך למוכתאר הכפר, לאחר מכן הוא הפך לבי"ס יהודי. אני אוהב את התמונה של ליפתא משם, את רואה את מעלה ליפתא שהיום זה רוממה ואם את מביטה לעבר השני את רואה את רמאללה. זה ממקם את ליפתא בהקשר הנכון שלו. אם את יורדת למטה לבריכה את רואה מקום יפה וזהו. כשאת מביטה עליו מלמעלה את את רואה עד כמה מורכב המצב שם. הקהילות השונות על דעותיהן וצורכיהן המגוונים וכל הפיתוח מסביב. אני אוהב להסתכל על ליפתא בפרספקטיבה רחבה.

ל: האם היו לך שיחות עם אנשים שבאים לטייל או להתרחץ בבריכה בליפתא?

א: פעם שאלתי זוג שישב שם מה לדעתם היה המקום הזה, הם אמרו שזה היה ישוב יהודי וב-1929 אנשים רעים באו וגירשו והרסו את המתיישבים והרסו את המקום. מאז המקום ריק, אמרו. הופתעתי מאד ושאלתי מאיפה הם קיבלו את המידע הזה. הם אמרו שלמדו על כך בביה"ס, הם למדו שכל היהודים בישראל ובאירופה קיבלו יחס רע מאנשים שבאו עם סוסים והבריחו אותם. הם מערבבים כל מיני אירועים היסטוריים. ישראלים אינם מקבלים חינוך היסטורי ראוי.

ל: האם הדימוי שלך את ליפתא השתנה במשך הזמן?

א: הדימוי שלי על ליפתא נותר כשהיה אבל האופן בו אני מדבר על הנושא השתנה. מובן מאליו שאני יודע הרבה יודע על המקום. רבים מזהים אותי כ"איש ליפתא", אני מתבדח על לעבור לגור שם. יש ששואלים אותי למה אני עושה את זה, האם הבטיחו לי בית בכפר בעתיד (צוחק). אני מאמין הרבה יותר בהתנגדות ציבורית מאז שהתחלתי להיאבק לשמר את ליפתא. לא הייתי מעורב הרבה במאבקים ציבוריים לפני כן אז ליפתא היה שיעור משמעותי עבורי. אני חושב שהקיום והשימור של הכפר הוא קריטי כדי להראות שאיננו חיים בתקופה של טראש. ליפתא יכול להוכיח את זה כי כי המורשת חשובה, בגלל שאנשים רבים קשורים לליפתא מצדדים שונים ובגלל שהם מצטרפים לקואליציה. אין לנו אינטרס דומה בכל הנושאים אבל אנשים באים ומשתפים במחשבותיהם ורגשותיהם. מקבלים מהאחרים רעיונות וערכים וצריכים להיות גמישים. אין מקום אחר בישראל היום שקורה בו דבר כזה.

ל: מה היית רוצה שיקרה בליפתא?

א: לדעתי זה צריך להיות מקום פתוח ללימוד. זה צריך להיות מנוהל, לא כמו עכשיו שכל אחד יכול לבוא מתי שרוצה, לחפור להבעיר אש ולתרגל יוגה. חלק מהקירות צריכים לעבור חיזוק כי הם עלולים ליפול למישהו על ראשו. צריכים להיות שם שלטים שיסבירו מה היה המקום. אנשים צריכים לבוא ולחקור את העבר והעתיד של ליפתא. יש דברים כה רבים ללמוד על המקום הזה. זה יתן לנו ידע היסטורי וסביבתי מעמיקים, ידע אנושי על כאב של אנשים, סיפוריהם, הזיקה שלהם למקום. לדעתי המקום הזה צריך להיות משומר בשקט, לא כמו מצ'ו פיצ'ו. בבוא הגאולה, השלום וההבנה המקום צריך להשתמר כאתר זיכרון, לטובת ההבנה של שתי הקהילות. ללמוד על ההחלטות הטיפשיות שאנשים, קהילות ועמים קיבלו ב-1948. אינני יודע כיצד לבטא זאת, זה אינו צריך להיות מונומנט, זה צריך להיות כפי שזה. עלינו ללמוד לחיות עם המקום הזה.

הראיון הוא במסגרת פרויקט "אנשים, זה כל הסיפור. נרטיבים מהכפר ליפתא" שעשתה לאורה ון ריג' במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת אמסטרדם.
הראיון התקיים בפארק מול הארכיון הציוני המרכזי בירושלים בתאריך 20/5/2013.
תרגום לעברית: איתן ברונשטיין אפריסיו.

זוכרות ברשת