גדי עירון, ארכיטקט
אנחנו רוצים לעשות מליפתא משהו דומה למצ'ו פיצ'ו, כי הוא חשוב באותה מידה
01/05/2013

לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

גדי עירון (ג): גדלתי ברחובות אבל כילד קטן הייתי נוהג לבקר בירושלים עם הוריי. בכל פעם שנכנסנו לירושלים ראינו את ליפתא בצד שמאל של הכביש, זה מאד מרשים. הכפר תמיד הפליא אותי. ב-1969 השתתפתי בצוות הבניה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. אני והארכיטקטים הצעירים האחרים הערצנו את הארכיטקטורה המזרחית הפשוטה כמו זו של ליפתא, הארכיטקטורה העממית. הבתים היו כבר ריקים אז, אז באנו לשם ותפסנו בית, שמנו בו כמה רהיטים. מזג האוויר היה גרוע שם, היו חרקים, אבל בכל זאת הלכנו לשם. אני קשור לליפתא ועדיין הולך לשם לעיתים לראות את המקום. אני מאמין שפעם יקרה משהו טוב למקום הזה.

ל: איך נעשית מעורב בהצלת ליפתא?

ג: ב-2005 הממשלה הכינה תכנית לבנות 200 דירות יוקרה שם. עם הקואליציה להצלת ליפתא הצלחנו לעצור אותם לפי שעה אבל אינני יודע מה יקרה בעתיד. הממשלה רוצה דיור בר השגה לצעירים, אבל תכנית הבניה לליפתא אינה כוללת דיור בר השגה, מדובר בפרויקט יקר ואקסקלוסיבי מאד. מה שאנחנו רוצים זה לקחת מידי המנהל את הקרקע הזו כי הם אינם מבינים את הערך של ליפתא. אנחנו רוצים לעשות מליפתא משהו דומה למצ'ו פיצ'ו, כי הוא חשוב באותה מידה. בכל שנה 300,000 מבקרים במצ'ו פיצ'ו. ליפתא סמוכה לירושלים, לדעתי 600,000 איש יבקרו בו בשנה, זה מספר האנשים שמבקרים בגן החיות בירושלים. את יודעת, ליפתא חשוב גם כאתר מורשת יהודי, תושבי ליפתא מכרו אתרוגים לחג סוכות. לפני 1948 הם גידלו אתרוגים בליפתא ומכרו אותם ליהודים.

ל: מדוע הארכיטקטורה השל ליפתא כה מיוחדת?

ג: הבתים שאנחנו רואים כיום בליפתא הם בני כ-300 שנה. הפלסטינים בקואליציה רוצים לשוב לכפר אבל הם יהרסו אותו בשיבתם. ליפתא חשוב רק בגלל שהוא נותר שם, מכיוון שהוא קפוא. אם ישאר כך הוא יכול להיות מקום של זיכרון, תוכלי לקחת את נכדיך לשם. הכפר יכטל להיות כמו נרטיב, הוא יכול לספר את סיפורם של כל הכפרים הפלסטינים ההרוסים. קיימת שפה בארכיטקטורה של ליפתא, היא מספרת את הסיפור של המקום ושל אנשיו. את יכולה להראות למשפחתך איך הדברים היו ולהיות גאה בכך. זו ארכיטקטורה חשובה מאד, הארכיטקטורה העממית הזו של ליפתא. אם אתה מלך עשיר אין זו בעיה לבנות את טאג' מהאל. ליפתא הוא ההפך מטאג' מהאל, הוא נבנה ע"י אנשים רגילים, במו ידיהם, הם נעשו מקצוענים במהלך העבודה, למדו כיצד לחתוך את האבנים ולבנות את הקשתות. הידע שלהם הועבר מדור לדור. אינך יכולה לגשת לבנאים ולומר להם שאת רוצה שלושה חדרים, שני חלונות, לא, זו צורת בניה מיוחדת, הבתים הללו. הם למדו עם השנים, הבתים יכולים לעמוד היטב בפני רעידת אדמה, בגלל זה הם עדיין עומדים. בגלל שהם לא בנו עם בטון אלא בנו בדרך כזו שהמבנה מחזיק את עצמו שלם, הוא יכול לנוע קצת ולא להתמוטט ברעידת אדמה. הבית שחצוי לשניים בקצה ליפתא מראה מה באמת כה מיוחד בארכיטקטורה שם. 

ל: האם הדימוי שלך על ליפתא השתנה במשך הזמן?

ג: הדימוי של את ליפתא לא השתנה עם הזמן, הדבר היחיד שהשתנה הוא הידע על שימור. הם היו רגילים לעשות שימור כמו דיסנילנד. להקים מסעדות, חנויות, לעשות קישוטים, זה לא אותנטי. ליפתא צריך להישאר אותנטי. אולי במספר בתים ניתן להשתמש שוב, יש אישה עם שמלות פלסטיניות רבות, אולי היא יכולה לעשות שם מוזיאון. אנחנו גם רוצים להקים חווה אורגנית באדמת ליפתא, איפה שעצי הפרי. ילדים מבתי ספר תיכון בירושלים יכולים לבוא לשם לעבוד וללמוד, ילדים פלסטינים ויהודים. הם יכולים ללמוד על כל מה שהיה בכפרים הערביים.

ל: פלסטינים רבים אינם רוצים מוזיאון, הם רוצים לשוב. איך אתה רואה את זה?

ג: אני חושב שאפילו אנשי השמאל, אפילו מזוכרות והמשפחות הפלסטיניות מבינים ששיבה לליפתא כדי לחיות בו תהרוס את הכפר. הם ירצו כבישים, הם ירצו טלוויזיה וחשמל, זה יהרוס הכל. זה לא אפשרי, את לא יכולה גם להביא חזרה את האינקה למצ'ו פיצ'ו. ליפתא צריך להיות משומר כפי שהוא, קפוא ב-1948.

הראיון הוא במסגרת פרויקט "אנשים, זה כל הסיפור. נרטיבים מהכפר ליפתא" שעשתה לאורה ון ריג' במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת אמסטרדם.
הראיון התקיים בקפה הנרייטה בתל אביב בתאריך 1/5/2013.
תרגום לעברית: איתן ברונשטיין אפריסיו.

זוכרות ברשת