דניאל שוורץ, במאית סרטים
אז עדיין לא הכרתי את ההיסטוריה של המקום, זה נראה כגלויה, כמקום מהאגדות. יש בו משהו קסום, כאילו שזה לא אמיתי, כאילו שזה שייך לעולם אחר, אחר מהכניסה המכוערת לירושלים. הכניסה לירושלים כל-כך מכוערת ואז את רואה את המקום הזה, נשכח על-ידי הקידמה
21/05/2013

לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

דניאל שוורץ (ד): כשהתחלתי ללמוד בירושלים עברתי על פני ליפתא הרבה פעמים בנסיעותי באוטובוס. בכל פעם שאת נכנסת לעיר יש פקק תנועה, מה שאפשר לראות את ליפתא מקרוב. אז עדיין לא הכרתי את ההיסטוריה של המקום, זה נראה כגלויה, כמקום מהאגדות. יש בו משהו קסום, כאילו שזה לא אמיתי, כאילו שזה שייך לעולם אחר, אחר מהכניסה המכוערת לירושלים. הכניסה לירושלים כל-כך מכוערת ואז את רואה את המקום הזה, נשכח על-ידי הקידמה. תהיתי מדוע לא בנו שם, לכן שאלתי אנשים לגבי ההיסטוריה שלו. אני מניחה שידעתי באופן אינטואיטיבי שזה היה פעם כפר פלסטיני אך לא הבנתי למה הוא לא נהרס כמו שאר הכפרים. אולי המקום יותר מידי רומנטי בכדי להרסו. 

ל: למה החלטת לעשות סרט אודות הכפר?

ד: בהתחלה היה לי רעיון אחר. עברתי תקופה קשה בחיים וכתוצאה מכך עבודתי הייתה שלילית. הסיפור הראשון שכתבתי היה אודות ילדה שרוצה להרוג את עצמה בליפתא. היא חותכת את גופה על-יד שיחי הצבר ורוצה להטביע את עצמה בבריכה, אך מישהו מוציא אותה מהמים ומורח נוזל מהצבר, האלוורה, על הפצעים. את שומעת שיר בערבית, לחישות כמעין שיר ערש, ואת רואה אשה ערביה מרדימה את הילדה. מכיוון שבבית הספר לקולנוע יש נטייה חזקה לראליזם היה קשה ליצור סיפור סמלי. לכן, בגירסה הסופית האשה הערביה לא קיימת בדמיון הילדה אלא מופיעה כדמות אמיתית. היא מליפתא ובאה לבקר. אלא שהפעם היא הורגת את עצמה. היא באה למות בליפתא. 

ל: למה בחרת בליפתא כמקום הסיפור?

ד: מה שמשך אותי לליפתא באופן וויזואלי זה שהמקום נראה דומם אך יש בו התרחשות כל הזמן. אמנם אין שם אנשים אך עדיין יש צמחים, דבורים, נמלים, הרבה התרחשויות אך לא הפעילות הרגילה. דמיינתי צילומים דוממים, ארוכים, של הרוח עוברת בין השיחים. הבתים האלו והשיחים העולים מתוך האבנים, את יכולה לראות שהאבן חיה. משהו עדיין חי בכפר. זה קצת מפחיד ברגע שאת מבינה שזה מה שקורה לכל בית אם את לא שומרת עליו. העצים צומחים מתוך קירות הבתים, זה עשה לי שוק. הרס וחיים בו-זמנית; זה מה שהופך את המקום לקסום. נדרשתי להמציא נרטיב לסרט, אך למעשה לא רציתי, ליפתא היא סיפור בפני עצמו. 

ל: האם יש מקום שאת אוהבת בו במיוחד?

ד: הבית בו היו כובשים זיתים, בורג מהמכונה עדין שם, אך הוא לא מתאים, זה נראה מאד מודרני. אני לא יודעת איך האנשים חיו שם, לאחרונה ראיתי כמה סרטים אודות חברות מסורתיות שגרות במקומות שלא נראים מודרניים אך יש להם מכשירים מודרניים, אז אולי ליפתא היתה כאחת החברות האלו. 

ל: איך אנשים הגיבו בזמן שצילמת שם?

ד: אנשים הסתכלו עלינו כי הלכנו עם אשה שהייתה לבושה כפלסטינית, כאילו 'אה, אנחנו יודעים מה אתם עושים.' דרך אגב, היא לא הייתה פלסטינית. כשהצטרפתי לסיור עם יעקוב עודה היה מישהו בקבוצה שסיפר אודות ליפתא בשנות השישים, היו הרבה אנשים שגרו שם באופן בלתי חוקי. הוא אמר שהחורים בגגות נעשו כדי להרתיעם, לא נגד הפלסטינים. או אולי זה היה נגד שניהם, הם לא רצו שפלסטינים יגורו שם והם לא רצו שיהודים יגורו שם. הם לא רצו שיגורו שם. 

ל: מה את חושבת יקרה לליפתא בעתיד?

ד: אני חושבת שזה יהפוך לפרוייקט פיתוח מגעיל, כמו המלונות בסגנון בדואי, זה נראה כמו 'דיסנילנד'. הם בנו כך גם ביפו, מן נסיון להראות משהו אקזוטי, הרסו את קסם המקום על-ידי הפיכתו לממוסחר, מיועד לעשירים. 

ל: אם הבחירה היתה בידך, מה היית רוצה שיקרה?

ד: מה שאני מקווה... לא חשבתי על זה אבל אולי זה יהיה נהדר אם הוא ישופץ ויראה כפי שהיה לפני 1948. זה יוכל לשמש מקום ללמידת היסטוריה, מקום שיאפשר לראות כפר פלסטיני כפי שהכפרים היו לפני שנהרסו. יש משהו מאד אגואיסטי ברעיון זה, אם לקחת בחשבון שהפלסטינים אולי רוצים לחזור אליו. 

הראיון הוא במסגרת פרויקט "אנשים, זה כל הסיפור. נרטיבים מהכפר ליפתא" שעשתה לאורה ון ריג' במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת אמסטרדם.
מקום הראיון: משרד 'זוכרות', תל-אביב. 21 מאי 2013
תרגום לעברית: יונת ניצן-גרין

זוכרות ברשת