סרי נאסר, תושב ליפתא בעבר
לפתע הגיע כלי רכב, שמענו יריות. הסתכלתי וראיתי גברים רבים בורחים. אחרים רצו ונפלו ואנשים צעקו. דודי אמר לי להתרחק, הוא לא רצה שאראה אנשים מתים אבל התעקשתי. רציתי לראות. רבים מתו או נפצעו
26/06/2013
סלימן אבו עלי, חוזרים / Sliman Abu Ali, returning

לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

סרי נאסר (ס): נולדתי בליפתא ב-1938 אבל ב-1948 סולקנו משם. אני זוכר כיצד הם גירשו אותנו. הם אמרו לאבי "עדיף שתיקח את משפחתך כי לא היינו רוצים שיקרה לכם מה שקרה לאנשי דיר יאסין". אני חושב שטבח דיר יאסין הפחיד רבים בליפתא.

ל: האם הם עזבו שם את כל מה שהיה להם?

ס: את רוב הדברים, מלבד המפתח. אני זוכר שאימי רצתה להישאר, היינו צריכים להכריחה לעזוב. היא נאלצה לעזוב. היא בכתה, אני זוכר את דמעותיה. אני זוכר שאמרה "בבקשה, תנו לי לנעול את הדלת". הם אמרו לה שתעזוב רק לכמה ימים, שנחזור. יש לי זיכרונות ילדות של בריחה לעבר השני של ירושלים. כיצד פצצות נפול ואנשים נפצעו ודיממו.

ל: איפה התאכסנתם בירושלים?

ס: אני זוכר שהוריי התקשו למצוא מקום לישון לכולנו, הילדים, תחת גג אחד. מצאנו חדר באכסניה הודית בירושלים, בעיר העתיקה. דודי שאל אם ילדיו גם כן יכולים להתאכסן שם אבל לא ניתן להם. בגלל זה המשפחות התפצלו, לא יכלו להישאר יחד. חציין הלכו לרמאללה, ואחרים לירושלים, דמשק, לבנון...

ל: כיצד היה ליפתא לפני 1948?

ס: ליפתא היה כפר מסורתי עם קהילה מאד מאוחדת. בד"כ אם בחורה מהכפר היתה נישאת למישהו מחוץ לכפר היו אומרים שהיא נעשתה זרה, לא אהבו את זה. רצו שהיא תישאר בכפר. המשפחות היו מורחבות ומסורתיות. משפחתי לדוגמא, היתה גדולה, חמישה בנים וחמש בנות.

ל: מה אתה מספר לילדיך על ליפתא?

ס: אנחנו מספרים להם כיצד עזבנו ושאנחנו מצפים לשוב. אם תשאלי עכשיו ילדים בגולה מאיפה הם, יאמרו "אני מליפתא". ילדיי שחיים בארה"ב עדיין רוצים לשוב לכפר. הצעירים יותר נלהבים לגבי ליפתא, הם קוראים עליו, הם כותבים... הם גאים בכך שהם מליפתא. הישראלים טעו כשחשבו שהפלסטינים ישכחו. הפלסטינים כאן כדי להישאר, לא משנה עד כמה הם מנסים לשנות את הנוף בפלסטין. אנחנו קשורים לשם יותר מתמיד, אנחנו זוכרים את הכפר יותר מתמיד.

ל: האם אתה מבקר בליפתא?

ס: הו, כן, ביקרתי מספר פעמים. הלכתי לביתי ולבית סבי. ניסיתי להיזכר עד כמה היה הנוף יפה בליפתא, מאד יפה. אני זוכר שהלכתי עם סבי למקום המשותף של הכפר, חדר שבו הגברים היו יושבים בסוף היום ומדברים על מה שקורה.

ל: זה היה כמו בית קפה?

ס: לא, זה היה כמו בית אירוח. הוא היה קרוב לבית של סבי. הייתי הולך לשם ויושב עם אבי וסבי. בחורף היה להם תנור לחמם את המקום. הייתי נרדם בשעה שדיברו ובסוף היו מעירים אותי כדי ללכת הביתה.

ל: האם אתה זוכר את היריות לבית הקפה?

ס: כן, אני זוכר את זה. אני חושב שזה היה ב-1947. ראיתי את זה במו עיני. בית הקפה היה על הדרך הראשית במעלה ליפתא. גברים היו הולכים לשם לדבר ולעשן נרגילה. סבי נהג ללכת לשם הרבה, אבל מסיבה כלשהי לא הלך באותו יום. הייתי שם עם דודי כשלפתע הגיע כלי רכב, שמענו יריות. הסתכלתי וראיתי גברים רבים בורחים. אחרים רצו ונפלו ואנשים צעקו. דודי אמר לי להתרחק, הוא לא רצה שאראה אנשים מתים אבל התעקשתי. רציתי לראות. רבים מתו או נפצעו... אני חושב שזה היה מסר שנעזוב. הם השתמשו בדרך זו לגרום לנו לעזוב. והם הצליחו.

ל: איך היו היחסים עם היהודים לפני 1948?

ס: היינו חברים. שיחקתי עם ילדים יהודים, היינו אוכלים בבתים האחד של האחר. אבל תראי מה קרה אח"כ. הם התחילו להכין את עצמם כדי להשתלט, ההגנה ואחרים, כנופיית שטרן (לח"י)... את יודעת, יש הרבה תמונות שממלאות לי את הזיכרון.

ל: אם היית יכול לחזור עכשיו היית חוזר לכפר מיד?

ס: כמובן, מיד. אפילו ילדיי שבארה"ב היו שבים. פלסטין הפכה לאגדה, סמל שאנשים התחברו אליו בגלל שהוא קולקטיבי.

ל: זה עלול להיות מאד קשה בהתחלה.

ס: כן, מאד קשה. עליך לבנות הכל, אבל לפחות אתה על אדמתך. אתה באדמה ששייכת לך. לכל מקום שפלסטינים הולכים הם סובלים. הם תמיד נחשבים לזרים. את יודעת, זה מאד קשה לחשוב על מה שקרה ומה שקורה. אין מה לעשות לגבי זה עכשיו. אבל אנחנו תמיד מקווים לימים טובים יותר.

הראיון הוא במסגרת פרויקט "אנשים, זה כל הסיפור. נרטיבים מהכפר ליפתא" שעשתה לאורה ון ריג' במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת אמסטרדם.
הראיון התקיים במרכז הקהילה והילדים של ג'בל נזאל ברבת עמון, ירדן, בתאריך 26/6/2013.
תרגום לעברית: איתן ברונשטיין אפריסיו.

זוכרות ברשת