עאידה נג'אר, תושבת ליפתא בעבר
אחרי 1967 שבתי לשם. אבל זה העציב אותי, זו ארץ כה יפה. זה כמו גן עדן אבוד. כשביקשו ממני ללכת לשם שוב סירבתי, כי זה העציב אותי כל כך שנעשיתי חולה. האשמתי את עצמי על שהלכתי לראות את הבית בליפתא. היתה לי תמונה נפלאה במוחי, עכשיו זה לא יותר אותו דבר
26/06/2013

לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

עאידה נג'אר (ע): ילדותי היתה בליפתא, לעולם לא אשכח אותה. ביתי היה יפה; עשוי אבנים לבנות עם ורדים אדומות על מדרגותיו. הוא היה סמוך לחוות שנלר, בליפתא עלית. אינני יכולה לשכוח כיצד שיחקתי מתחת לורדים. ליד הבית היה יער שנלר והיתה בו חווה ובי"ס גרמני. רבים מגברי ליפתא למדו שם נגרות.כשהיינו ילדים היינו אוספים את הפרחים הלבנים ונותנים אותם למורים שלנו. הם היו אומרים "הנה הבנות מליפתא!" בעיר לא ניתן היה למצוא פרחים כאלה, לכן בנות ליפתא היו ידועות בפרחים שלהן. אני זוכרת שהעדפנו ללכת ברגל לביה"ס אז היינו יכולות להביט בעצים ובשוק. לפני המלחמה חיינו בשלום, חלמנו על העתיד הטוב ביותר.

ל: את זוכרת את 1948?

ע: כן. כילדים חלמנו לגדול ולשרת את ארצנו. תמיד רציתי להיות סופרת. חיינו בשלום עד זמן קצר לפני המלחמה, כשלפתע הגישה של חלק מהיהודים השתנתה. אנשים נכנסו לפחד אחרי טבח דיר יאסין. היה להם רמקול והם הסתובבו וכרזו בו שאם לא נעזוב נהרג כמו בדיר יאסין. הם הפחידו אותנו כל כך עד שעזבנו. היינו צריכים ללכת ברגל דרך העמק עד שהגענו לרמאללה. גרנו באטורי (אבו טור) בירושלים לזמן מה. חשבנו שיהיה בטוח שם אבל התבדינו ולאחר מספר חודשים נאלצנו לעזוב שוב. אז עברנו לירדן. לאבי היה סכום כסף אז השכרנו בית, אך לא יכולנו לחיות בכזה בית אחרי שעזבנו בית כה יפה. עברנו לזרקא בירדן, שם אבי בנה בית.

ל: האם הוריך לקחו איתם משהו כשהם ברחו?

ע: כשהמלחמה החלה התחלנו להעביר את הרהיטים שלנו למקום בטוח יותר. דרך יפו היתה עדיין פתוחה. אבל אז המצב נעשה רע יותר, האיש שהעביר את חפצינו נהרג בדרך. הוא היה שכננו.היה לנו פסנתר בבית. אומרים שהפלסטינים לא היו מתורבתים, אבל לנו היה פסנתר. כילדה הלכתי לבי"ס למוזיקה. לקחנו את הפסנתר איתנו יחד עם כמה רהיטים קלים ובגדים. לא יכולנו לקחת איתנו את הצעצועים ואת הספרים שלנו, זה העציב אותי. אבל לקחנו את הפסנתר. כשהם החלו לאיים עלינו עם דיר יאסין רק רצינו לברוח. לא יכולנו לקחת את שאר הדברים איתנו. אני תוהה מה קרה עם החפצים שלנו. יש לנו את הפסנתר עד היום, אצל אחייניתי.

ל: למה את הכי מתגעגעת?

ע: לבית. כשאת נולדת במקום ומבלה בו את ילדותך לעולם לא תשכחי אותו. אמי חלמה לראות שוב את ביתה לפני מותה. היא הלכה פעם לבקר, האנשים שחיו בו לא נתנו לה להיכנס. היא שבה בוכה, היא לא יכלה לראות שוב את הבית שלה לפני מותה.

ל: מה האנשים שחיו שם אמרו לה? מדוע לא הרשו לה להיכנס?

ע: הם אמרו שבאו מתימן ושהממשלה שיכנה אותם שם. הם אמרו שהבית שלהם ולא שלנו. זה כה אכזרי... המרירות הזו אינה משהו קל לחיות איתה.

ל: האם שבת לבקר בליפתא?

ע: אחרי 1967, כשעבדתי עבור האו"ם, שבתי לשם. אבל זה העציב אותי, זו ארץ כה יפה. זה כמו גן עדן אבוד. כשביקשו ממני ללכת לשם שוב סירבתי, כי זה העציב אותי כל כך שנעשיתי חולה. האשמתי את עצמי על שהלכתי לראות את הבית בליפתא. היתה לי תמונה נפלאה במוחי, עכשיו זה לא יותר אותו דבר. לא עוד גינה, לא יער, עכשיו זה אזור תעשיה. אני מאשימה את עצמי כי התמונה היפה שהיתה לי, הזיכרונות היפים הללו, השתנו. בעבר, כשהיו בתים יפים, תחזקו אותם. הם הרסו את הבית שלנו, הם לא רוצים להותיר דבר מהזיכרון שלנו.

ל: איך החיים עבור פלסטינים בירדן?

ע: הירדנים היו אדיבים כלפי הפלסטינים, הם קיבלו אותנו בברכה וסייעו לנו. יש לנו חברים טובים כאן. בביה"ס היו לנו פרויקטים רבים על פלסטין. הם ידעו שדורות יזכרו ולא משנה כמה זמן עבר מאז עזבנו את פלסטין. גולדה מאיר אמרה שהפלסטינים אינם קיימים. כל מה שאנחנו כותבים זה כדי להראות שאנחנו קיימים ויש לאפשר לנו לשוב. ילדים שנולדים בעמאן עדיין אומרים שהם מליפתא, לא מעמאן. פלסטין תהיה תמיד האהבה הראשונה שלנו.

ל: איך את רואה את העתיד של ליפתא?

ע: הייתי רוצה לשוב ולעשות את הבית מקום נפלא, שהורדים יצמחו על המדרגות שוב. אינני יכולה לשכוח. כל מורשת תרבותית צריכה להישאר כפי שהיא, כמאפיין של זהות. מה שהם עושים עכשיו זה לשנות את הכל, גם כאן. אינך מוצאת נשים רבות הלובשות את השמלות הפלסטיניות. אפילו הנשים העניות מהכפר, מביאות ירקות לשוק, נראו יפות. כעת הן נראות עצובות. אני מרגישה שאינן שמחות.

ל: את עדיין לובשת את הלבוש המסורתי?

ע: כן, זה חלק מהזהות שלנו. הרקמה הזו היא חלק מתרבותנו. הנשים מליפתא התחרו ביניהן על מי עושה את הרקמה היפה ביותר. כשעבדתי בשביל באו"ם לבשתי את השמלות הללו למסיבות קוקטייל בכל רחבי העולם.



הפסנתר של משפחתה של עאידה נג'אר שלקחו איתם מליפתא / The piano of Najjar family taken with them from Lifta to Amman



תצלום של אימה של עאידה בליפא / Photo of Aida's mother at Lifta



ציור מ-1898 של ליפתא הנצפית מחוות שנלר / Painting of Lifta from 1898 seen from Schneller farm

הראיון הוא במסגרת פרויקט "אנשים, זה כל הסיפור. נרטיבים מהכפר ליפתא" שעשתה לאורה ון ריג' במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת אמסטרדם.
הראיון התקיים בבתה של עאידה בעמאן, ירדן, בתאריך 26/6/2013.
תרגום לאנגלית: איתן ברונשטיין אפריסיו

זוכרות ברשת