דוד קירמה, תושב ליפתא בעבר
כשגרנו שם כ-3,000 אנשים כינו את המקום הזה בית, עד שהאנשים עזבו ב-1967. הם לא רצו לחיות כך יותר. הממשלה נתנה כסף לרכוש בית במקום אחר
06/06/2013

לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

דוד קירמה (ד): באתי לליפתא מכורדיסטאן, כשהייתי ילד. זה היה ביולי 1951. עברנו לבית ליד המעיין, אפשר היה לראות אותו מהחלון. הבית עדיין שם היום. ליפתא דומה לכפרים רבים בכורדיסטאן, אז רבים חשו בבית. הם גם באו מההרים, זה לא שהם באו מניו יורק. לפני שהגענו לליפתא תימנים גרו שם, בן גוריון הביאם לשם. היה להם קשה מידי אז מכרו את הבתים לאנשים מכורדיסטאן או שפשוט עזבו. 

ל: האם יש לך עדיין את החוזה? מתי הוריך קנו את הבית?

ד: (צוחק בקול) הם אפילו לא ידעו אז מהו חוזה, הם אפילו לא ידעו כיצד לכתוב את שמותיהם נכון. כשהממשלה רשמה אותם הם לא הבינו עברית, אז כששאלו אותם על שם המשפחה הם נתנו את שם העיר ממנה באו. עד היום יש משפחות עם שמות משפחה שונים. זה בגלל שהאנשים לא היו מחונכים. הם לא ידעו לקרוא, אבי נהג לספר להם סיפורים מהתנ"ך.

ל: פתחו בי"ס בליפתא בשנות החמישים, נכון?

ד: הממשלה פתחה בי"ס באחד הבתים בליפתא, עם חדר אחד לילדים הקטנים ואחד ליתר. אני אחד מבני המזל שלמדו בבי"ס זה, הוא נסגר די מהר בגלל בעיות. היה שם גם רופא והלכו אליו כשהיו חולים או כדי ללדת. היו ילדים רבים בליפתא, האנשים האלה הביאו יותר ילדים מאשר הערבים. כשגרנו שם כ-3,000 אנשים כינו את המקום הזה בית, בכל חדר משפחה אחת. מאוחר יותר נהייתי מורה בליפתא, עד שהאנשים עזבו ב-1967. הם לא רצו לחיות כך יותר. הממשלה נתנה כסף לרכוש בית במקום אחר, הם לא רצו להשקיע בשיקום פיזי של הבתים בכפר.

ל: איך זה היה לחיות בליפתא בשנות החמישים?

ד: מתי שבאנו לליפתא הם הקימו צינור מרכזי ממנו התושבים יכלו לקבל מים. הבית שלנו היה סמוך למעיין אז לקחנו ממנו את המים. כשהגענו זה היה נראה כמו שזה היום, לא הרבה השתנה. רק הגגות לא היו הרוסים. היה לנו פרימוס; בישלנו עליו וחיממנו בעזרתו את הבית. כשהיינו צעירים זו היתה הדרך היחידה להתקלח, לשים סיר גדול עם מים על הפרימוס, לחמם אותו ולשטוף את עצמך. רק ב-1958 קיבלנו חשמל. לא היה לנו חשמל לפני כן, רק נרות ומנורות שמן, גם לא בכורדיסטאן. עבורנו זה היה כמו נס, האור עשה את השינוי.

ל: אז החיים בליפתא היו קשים. האם רבים התחרטו על בואם לישראל?

ד: היו חמישה בתי כנסת בליפתא, האנשים היו דתיים. הם באו לישראל כי הם יהודים; הם נישקו את הארץ כשהגיעו. סיפרתי לך על קשיי החיים בליפתא, אבל הדבר הכי חשוב הוא שכולם אהבו אחד את השני. זה עשה את ליפתא למקום שמח. בכל שבת רקדו בחוץ, ליד המעיין. הם ניגנו ושרו כל הקהילה יחד. זה קרה בעיקר ליד המעיין בגלל שלא היתה שם מסעדה, לא קולנוע, רק ריקודים כורדיים. עד היום אני מדבר על זה עם חבריי מליפתא. אחרי יום עבודה קשה הוריי וחברים שבאו לביתנו היו מספרים סיפורים. סיפרו על כורדיסטאן, שרו שירים מכורדיסטאן. היו הולכים לישון בחצות, כי היו צריכים לקום תמיד מוקדם מאד בבוקר. הם שמחו לבוא לישראל, הקשיים היו פחות חשובים כי כשאתה באמת מאמין במשהו קל להתגבר על הקשיים. היה עלינו לסבול בפני אלוהים כדי לקבל את הארץ.

ל: כיצד פגשת את ציפי אשתך?

ד: התחתנתי עם ציפי בליפתא. נפגשנו בכפר, הלכנו לאותו בי"ס והורינו גם היו מאותו כפר בכורדיסטאן. הרוב התחתנו עם מישהו מאותו הכפר, כי המשפחות הכירו היטב אלה את אלה. לפעמים אנחנו חוזרים לבית שגרנו בו, כשאנחנו מבקרים את יוני שם, אבל לא תמיד.

ל: כיצד היית רוצה לראות את ליפתא בעתיד?

ד: אני רוצה לשמור את הבתים. אם הם יהרסו אותם אולי בעוד 1,000 שנה אף אחד לא ידע על הסיפור של אנשי ליפתא. כל ההסטוריה של המקום חשובה, גם ההסטוריה של הערבים. גם חשוב להבין את התנ"ך. אנחנו קוראים את התנ"ך אבל אנחנו צריכים לשמר מקומות שניתן לראות בהם כיצד חיו בזמן התנ"ך. אין להרוס את הכפר, לא לבנות בתים חדשים, זה צריך להיות כמו מוזיאון שניתן לראות בו את ההסטוריה.

הראיון הוא במסגרת פרויקט "אנשים, זה כל הסיפור. נרטיבים מהכפר ליפתא" שעשתה לאורה ון ריג' במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת אמסטרדם.
הראיון התקיים בבית של דוד וציפי, במעוז ציון, בתאריך 16/6/2013.
תרגום לעברית: איתן ברונשטיין אפריסיו.

זוכרות ברשת