אליהו אונגר-סרגון, במאי סרטי תעודה
צריך להראות את היופי ולקשר אותו לטרגדיה. אני מרגיש שסתם ללכת לשם כדי לטייל ולעזאזל השאר, גורם תחושה לא נוחה
06/05/2013

לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

אליהו אונגר-סגרון (א): משפחתי היגרה לישראל כשהייתי בן 13, עברנו מבוסטון לשכונת רמות, שבצפון ירושלים. ברובה היא מעבר לקו הירוק, שנראה שלאף אחד הוא אינו חשוב עוד. טכנית זו התנחלות בגדה המערבית. היא נמצאת מול ליפתא, מרחק הליכה קצר בין בית הוריי לכפר. מהחצר האחורית שלהם ניתן לראות את שרידי הכפר. כשהייתי צעיר אבי נהג לקחת אותי ואת אחי לטייל בליפתא. היינו עושים את הטבילה הטקסית, כפי שגברים יהודים דתיים נוהגים לעשות. זה היה המפגש הראשון שלי עם הכפר, לא היה לי... אני מתכוון, זה היה מקום יפיפה ולא ידעתי דבר על ההסטוריה שלו. אני חושב ששמעתי סיפורים על הכפר שהולכים אחורה בזמן עד ליהושע מהתנ"ך. בעשר השנים האחרונות ישראלים עשו מספר שלטים לכפר. כשהייתי הולך לשם כנער זה היה נקרא ליפתא. היום זה נקרא מי נפתוח, שזו שוב ההתייחסות המוזרה ההיא ליהושע, אינני חושב שהיא מדויקת. לא ידעתי דבר על ליפתא עד שהתחלתי לצלם שם ופגשתי את איתן מזוכרות ודיברתי עם כמה מההיסטוריונים החדשים כמו בני מוריס ואילן פפה.

ל: איך זה היה לך לשוב לשם אחרי שלמדת על ההסטוריה של ליפתא?

א: זה מכאיב מאד. זה הכאיב כי זה היה מקום חשוב עבורי בשנות ההתבגרות שלי. תמיד היה לי קשר חזק לליפתא, חשבתי שזה מקום יפה. כעת אני יודע שזה מקום אלגורי לטרגדיה גדולה בהרבה, טרגדיה שליפתא מייצג. בפעם האחרונה שהלכתי לשם זה ממש כאב לי. ירדתי למטה וראיתי שהם חסמו את הבאר. המים הפסיקו לזרום לתוך הבריכה. ע"פ ההלכה היהודית אינך רשאי לשחות או לטבול בחלק מהשנה.למשפחה שלי מרמות אין את אותה המודעות לגבי הפוליטיות של המקום. הם רק אומרים "בואו נלך לטייל בליפתא" כך סתם.

ל: אתה נמנע מללכת לשם שוב בעצמך או שרק איתם אתה לא הולך?

א: קשה ללכת לשם עם אנשים שאינם מודעים אבל קשה גם ללכת לבד. אינני יודע, להיות ישראלי היום זה עניין מאד מסובך וליפתא היא סמלית לכך. אני מנסה להתנגד להפרדה הפסיכולוגית שמובנית לתוך המקום הזה. לכן לא שבתי לכפר. עשיתי שלושה או ארבעה ביקורים בליפתא כדי לצלם עבור סרט שאני עודה על הארץ אבל לא שבתי לשם מאז.

ל: האם יש מקום ספציפי שאתה אוהב או אהבת בליפתא?

א: אני אוהב את המקום אבל הוא מייצג עבורי את השינוי במודעות שלי לגבי מה שבאמת מתרחש בישראל, זה עושה את זה קשה. יש לי זיכרונות ילדות חביבים מהזמן שביליתי שם. אני עדיין מנסה לראות כיצד להתייחס אליהם עם המודעות החדשה שלי. ליפתא היא עוגן תמטי וויזואלי חשוב בסרט אבל אינני רוצה להתייחס אליו באופן אינסטרומנטלי.

ל: יש לך תחושה שאתה מנצל את המקום?

א: לא, אני חושב שלהראות את היופי ולקשר אותו לטרגדיה זה בדיוק מה שצריך לעשות. אני מרגיש שסתם ללכת לשם כדי לטייל ולעזאזל השאר, גורם תחושה לא נוחה. למשפחתי יש בריכה ברמות, שממנה את יכולה לראות את שרידי ליפתא. זה מביא הביתה את כל התחושות של הפריבילגיה ואני מבקש להשתמש בכל הפריבילגיות היהודיות שלי בדרך אחראית.

ל: כיצד הגיבו אליך כשצילמת בליפתא?

א: היה לי מפגש עם נער. זו היתה חוויה די עמוקה בשבילי כי הוא הולך לשם כפי שאני נהגתי לעשות, בשביל הכיף. הוא מן הסתם בצבא היום... הוא למד באותו תיכון בירושלים שאני למדתי בו. הוא ישראלי והרקע שלי קצת יותר מורכב אבל למדנו באותו בי"ס, הוא בא מאותו עולם שאני באתי ממנו, הוא אמר לי שעלינו לגרש את הערבים בעודו עומד בליפתא, זו היה חוויה ממש חזקה עבורי. הסיור של זוכרות היתה חוויה אחרת. לשמוע מפליט שגר שם בעבר והוא מצביע על היער למקום בו נמצא בית משפחתי ואומר שליפתא היתה עד שם, זו היתה תובנה גדולה. חלק מרמות נבנתה על ליפתא.

ל: איך המשיכה השיחה איתו?

א: המשכנו לדבר אבל זה היה כאילו להיות בפלנטה אחרת. הפריע לי לראות כך את הדברים. גדלתי עם ציונים דתיים; אני זוכר שחלק מחברי בבי"ס תיכון ממש שמחו על טבח גולדשטיין, אבל הרוב לא היו כה קיצוניים. הנערים האלה רק אמרו שהם רוצים לגרש את כל הערבים, עבורי זה היה סימן לכך שחלה הידרדרות הרחק מעבר למה שחשבתי. כשהייתי צעיר זה לא היה מקובל חברתית לומר שעלינו לגרש את הערבים. אז השיחה לא התקדמה לשום מקום, ניסיתי להבין את ההיגיון שלו אבל זה בד"כ חסר תועלת.

ל: איך הצלחת לשנות את נקודת המבט שלך בעודך מוקף ע"י ציונים?

א: גדלתי והתחנכתי כציוני דתי. גם ציונות וגם דת היו חשובים בתהליך ההתבגרות שלי והתמרדתי נגד שניהם בגיל מוקדם. עברתי לישראל כשהייתי בן 13 אז ערכיי היו מעוצבים חלקית. אינני יודע מדוע אנשים מורדים בנרטיבים דומיננטיים שהם גדלים עליהם, אבל אני ידוע ששאת חושבת בהיגיון על הסכסוך הישראלי פלסטיני הנרטיב ההגמוני מתמוטט.

ל: מה אתה חושב שיקרה בליפתא?

א: אני חושב שעל הפליטים להחליט מה קורה שם. אנחנו מי הם והם יודעים מי הם ואני חושב שעליהם להחליט על עתיד המקום. אם הם יבחרו לשוב יש לתת להם את המשאבים לעשות זאת. זה בעולם אידיאלי. לדעתי שינויים בסיסיים רבים צריכים לקרות לפני שמשהו קונסטרוקטיבי יוכל להתרחש בליפתא. אני חושב שזו רק מקריות היסטורית שבתי ליפתא עדיין עומדים, ושזה עדיין מקום כזה יפה. אני חושב שהיופי של המקום הזה כובש, אבל היופי שלו יכול לעזור לאנשים לדמיין גם את העתיד שלו. הימצאותם הפיזית של המבנים עושה את פעולת הדמיון ללא כל כך דרמטית, כי אינך נזקקת לשחזור ויזואלי רב כדי לדמיין את השיבה, זה חזק מאד. אנשים יכולים להיעזר בדממת המקום כדי לדמיין עתיד חיובי יותר. אני מקווה שזה יקרה.

הראיון הוא במסגרת פרויקט "אנשים, זה כל הסיפור. נרטיבים מהכפר ליפתא" שעשתה לאורה ון ריג' במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת אמסטרדם.
הראיון התקיים בסקייפ מת"א ללוס אנג'לס בתאריך 6/5/2013.
תרגום לעברית: איתן ברונשטיין אפריסיו.

זוכרות ברשת