שמואל גרואג, ארכיטקט ויועץ לשימור מורשת
מה ששינה את עמדתי היה המפגש עם הליפתאוים. לא ידעתי שהם גרים בירושלים. ראיתי אנשים אמיתיים שקשורים לבתים אמיתיים ודיאלוג זה שינה את דעתי
29/07/2013

לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?

שמואל גרואג (ש): עבדתי בעבר במשרד ארכיטקטים שאחראי על תכנית הבניה 6036 בעניין ליפתא. בזמנו חשבתי שהתכנית הזו היא טובה. חשבתי על כך באופן פרגמטי, רק על ההיבט החומרי, הפיזי. המפגש עם אנשי ליפתא, שמאחורי הבתים, שינה את דעתי. כעת אני חלק מהקואליציה להצלת ליפתא.

ל: כיצד נראתה תכנית הבניה?

ש: באופן בסיסי זו היתה תכנית לשימור הכפר. נכון, זו תכנית בניה, אבל חלק מהכפר ישאר. הבעיה היא שזה יהיה כפר ישראלי עבור יהודים אמריקאים עשירים. זה אבסורדי שהם יחיו בקהילה מסוגרת בתוך כפר פלסטיני.

ל: מה עבורך המקום המיוחד ביותר בליפתא?

ש: זה מקום מאד רומנטי. זה המקום היחיד בישראל שעדיין ניתן לראות כפר פלסטיני, קפוא בזמן ב-1948. הרבה ממנו נהרס, אבל עדיין יש בו שרידים רבים לכן עדיין ניתן לדמיין כיצד נראה הכפר הישן. זהו אתר מורשת תרבותי ייחודי.

ל: האם היו לך שיחות עם "האנשים מאחורי הבתים", תושבי הכפר בעבר?

ש: אני חושב שמה ששינה את עמדתי היה המפגש עם הליפתאוים. לא ידעתי שהם גרים בירושלים. ראיתי אנשים אמיתיים שקשורים לבתים אמיתיים ודיאלוג זה שינה את דעתי. באותו הזמן גם שיניתי את דעתי לגבי שימור באופן כללי. אינך יכול לעסוק רק בהיבט החומרי, עליך גם לשוחח עם האנשים הקשורים לבתים. זה מעולם לא נדון לפני כן.

ל: האם לא ידעו על אנשי ליפתא או לא רצו לדעת?

ש: קיימת מסורת בישראל, שמתבטאת גם ביפו העתיקה, למשל, לשמר ולחדש את הבתים הפלסטיניים אבל לא לדבר על האנשים שחיו בהם. אינך אמור לדבר על האנשים שהבתים הללו היו שייכים להם. זה נושא קשה, רגיש. אנחנו יכולים לדבר בקלות על המושבה הגרמנית של הטמפלרים בחיפה, על מי הם היו ומה עשו, אבל אנחנו לא מדברים על בעלי הבתים הפלסטינים. אבל בליפתא לא ניתן להסתיר את ההסטוריה, מאד ברור מה היה המקום הזה.

ל: ועדיין, כמה אנשים סיפרו לי שלא היה להם מושג מה היה המקום הזה.

ש: כן, יש הסבורים שהכפר מתקופת הרומאים. מדברים הרבה על התקופה התנכית שלו. הם מנסים לשנות את הסיפר.

ל: האם הדימוי שלך על ליפתא השתנה עם הזמן?

ש: לא ממש, יש לי יותר מידע עליו עכשיו. אני יודע למשל שהכפר היה גדול בהרבה ממה שהוא נראה היום. בעבר חשבתי שמה שרואים - זה היה הכפר. היום אני יודע שבתים רבים נהרסו, במיוחד בחלק הצפוני. זה מקום מאד ציורי, במיוחד באביב כאשר השקדיות פורחות, למרות שהן גורמות להרס הבתים כי הן צומחות בתוך הקירות ושורשיהן שוברים אותן. אז זה יפה אך הרסני בעת ובעונה אחת.

ל: מה אתה חושב שיקרה לליפתא?

ש: אני חושב שדבר לא יקרה. אני חושב שזו תכנית בניה כה נוראה שקבוצות רבות, אף ארכיטקטים רבים, רואים שהקואליציה חזקה, וזו תהיה שגיאה גדולה להקים שם לקהילה סגורה. זה נורא לבנות ולשנות כך מקום שכה משמעותי לאנשים רבים כל כך.

ל: כיצד היית רוצה לראות את הכפר בעתיד?

ש: שום דבר. לייצב את המקום, כדי שהבתים לא יתפוררו. אולי להקים מחדש את הגנים. לעצור את ההרס ולהבטיח שכולם יוכלו לבקר בו. לא בדיוק כמו מוזיאון. יאמרו שזה מוזיאון אבל לדעתי זה צריך להיות נוף של תרבות. תהיה חוויה דומה למוזיאון אבל זה שונה.

ל: רבים רוצים לשמר אותו.

ש: זה מעניין שאפילו כשהלכנו לבית המשפט השומר בכניסה, שהיה חרדי, שאל אותנו לאיזה דיון אנחנו וסיפרנו לו על ליפתא, הוא איחל לנו הצלחה כי הוא מאד אוהב לטייל שם. לרבים יש קשר למקום הזה.

הראיון הוא במסגרת פרויקט "אנשים, זה כל הסיפור. נרטיבים מהכפר ליפתא" שעשתה לאורה ון ריג' במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת אמסטרדם.
הראיון התקיים בקפה אלבי בת"א בתאריך 12/5/2013.
תרגום לעברית: איתן ברונשטיין אפריסיו.

זוכרות ברשת