האחים דאוד, פתחי ופאטמה מחמד חֻסַרי
כשהתחילה המלחמה, אנשי קיבוץ יגור אמרו לנו לא לצאת מהכפר. אבל האנשים ביאג'ור פחדו אחרי מה שקרה בבלד אלשיח' וחואסה. שמענו שהיהודים היו בוקעים את בטן הנשים. בני משפחת יונס, זו שאבא שלי קנה ממנה אדמה, עזבו את ביתם יחפים ובבגדי השינה. למה? מתוך פחד.
10/12/2012
יושבים בבית העלמין של יאג'ור. האחים דאוד (1932), פתחי (1936) ופאטמה (1939) נולדו ביאג'ור וחיו בו עד גירושם ב- 1948

רנין: ראשית, הציגו בבקשה את עצמכם.
דאוד: שמי דאוד מחמד חסרי, נולדתי ב – 1932.
פתחי: שמי פתחי מחמד חסרי, נולדתי ב- 1936. נולדתי בדיוק עם סיום שביתת ששת החודשים ב – 1936 וחיפה "נפתחה". המיילדת הלכה לאבא שלי, בזמן שמסק זיתים והמח'תאר היה אתו, אמרה לו: יש לי בשורה בשבילך, נולד לך בן. אחר כך הגיע מישהו אחר ואמר לאבא שלי: יש לי בשורה בשבילך, חיפה נפתחה. אחרי זה הגיע מישהו ונתן לו מכתב ובישר לו: התקבלת לעבודה ביערות. אז אמר המח'תאר זידאן לאבא שלי, צריך לקרוא לילד פתח אללה [פֶתח-אל]. ואכן רשמו אותי בתעודת הלידה פתחאללה, אבל בזמן ישראל כשבאו לרשום אותנו כתבתי את שמי פתחי (צוחק). אני בתעודת הזהות פתחי ובתעודת הלידה פתחאללה.
פאטמה: שמי פאטמה מחמד חסרי, נולדתי בשנת 39, בחודש יוני.   

רנין: ספרו על יאג'ור, ועל הבית שלכם.
פתחי: אליאג'ור היה כפר קטן. גרו בו מספר משפחות. משפחת חֻסרי שלנו, אלדואן היא משפחתו של השיח' ד'יב, האמאם אבו נמר, המח'תאר זידאן, משפחת אחמד עַוַד, משפחת אלחִלוֶה, משפחת אבו חג'אב, משפחת נסרה, משפחת סלים אלרמאלי, משפחת שריף, משפחת אלוָחְש, משפחת אלעפיפי, עַמשָה, אלשאפעי, אלשְרֵים, אבו סלמה, אלזַקְטה, ועוד.  

רנין: ספרו על המשפחה והבית שלכם.
פתחי: אנחנו חמשה אחים ושתי בנות. סארה, דאוד, מחמוד, פתחי, פאטמה, מחמד, חסן וחסין. הבתים באליאג'ור היו בתוך גדר. מקום סגור. כמו עכו. חומה ובתוכה בתים, כך היה אליאג'ור. מתחם מגודר ובתוכו בתים. הבית שלנו כמעט במרכז המתחם. היו לנו שכנים משני הצדדים. היו לנו שני בתים, גרנו באחד מהם ואילו השני השכרנו לאיש בשם עוַד פנטזיה מהכפר ג'בע [בין ג'נין לשכם], שעבד ביערות. חלק מבתי יאג'ור היו מבטון, לדוד שלי רשיד היה בית שלוש קומות. הגברים הכינו בטון, הנשים העבירו את הבטון בדליים על ראשיהן. בנוסף לבתי המגורים, היו לאבא ולדודים שלי עוד בית אשר שימש כבית אירוח (מדאפה) לאורחים שהיו מתארחים שם ושותים קפה מר.  זוכר את אבא שלי לובש את הגלימה ומסתובב בלילות בין השכנים כדי לאסוף לחם לאורחים. באותם ימים הנשים אפו לחם בטבון ובישלו על האש. לא היה חשמל. השתמשנו במנורת נפט לתאורה. למנורה היה פתיל ומילאנו אותה נפט. הבתים שלנו ושל הדודים שלנו היו מגודרים והיה להם שער. זה היה הבית היחיד ביאג'ור עם שער. 
פאטמה: אבא שלי קנה אדמה בבלד אלשיח' מח'אלד עבד אללה. על האדמה ההיא יש היום "גלידת תל חנן". 
דאוד: (כשהוא מנופף במסמכים) את הניירות האלה הוצאנו מאליאג'ור. יש כאן תעודת רישום אדמות, רשמנו אותן בחיפה. על שם הדוד שלי אחמד חסרי. זו אחת החלקות שקנינו. זה מסמך שני על שם אבא שלי מחמד עבד חסרי. 695 מטר. תעודת רישום בחיפה.    

רנין:ספרו לי על אביכם. במה הוא עבד?
פתחי: אבא שלנו עבד ביערות. ב- 1936 עבד ביערות הכרמל. לפעמים שלחו אותו ליערות אלג'רמק [הר מירון]. אבא היה אחראי על הפועלים שעבדו ביערות. 

רנין: מה עשו ביערות?
פתחי: הפועלים נטעו שתילי אורן, אשוח ואלון.
דאוד: היערות היו אדמת מדינה. אחרי שישראל כבשה את האזור, יערות אלה הועברו לניהול הקרן הקיימת. היה פיאודל בשם סֻרסֻק, היו לו אדמות רבות, אדמותיו הגיעו עד ג'נין, הוא החכיר את האדמות לפלאחים תמורת אחוז מרווחי היבול. בסוף העונה היה שולח את הפקידים שלו כדי לגבות את הכסף. הוא היה לוקח חלק והפלאחים חלק. סרסק מכר את האדמות שלו ונתן לפלאחים את החלק שלהם. תושבי הכפרים כמו יאג'ור, סבארין, אלריחאניה ואחרים שהיו חיים מעבודת האדמה של סרסק, הגישו תביעה נגדו [על כך שמכר אדמות ליהודים]. אני זוכר, יום אחד עבר סרסק בדרך יאג'ור – נצרת, הוא חבש תרבוש [כובע תורכי מהתקופה העת'מאנית], היה אתו אדם ידוע בשם סלימאן בלאל, הצעירים תקפו אותו, והמשטרה הבריטית התערבה ועצרה חלק מהצעירים. בית המשפט פסק לטובת סרסק, וההחלטה הייתה שסרסק רשם לכל פלאח את הבית וחלקת האדמה שגר בהם, כפיצוי, ומכר את שאר האדמות.     

רנין: למי הוא מכר את האדמות?
פתחי: מכר ליהודים. את האדמות מתחת לכביש חיפה – נצרת הוא מכר. הכביש הישן. אדמת קיבוץ יגור הייתה לסרסק.
דאוד: אחרי שסרסק מכר את האדמות, תושבי הכפר התחילו לטפל בבוסתנים ולגדל ירקות. הם הקימו ועד שיתופי, חפרו באדמת יאג'ור באר בעומק 35 מטר, הרכיבו לידו גנראטור ושאבו מי תהום. תושבי יאג'ור גידלו ירקות והשקו את הגינות שלהם מהמים שהגנראטור שאב. מהגנראטור יצא צינור, בקצה הצינור היו תעלות, המים זרמו בתעלות והשקו את הגינות. כל בעל גינה היה מקבל מים לשעה או שעתיים ביום ומשלם לוועד תמורת הפעלת הגנראטור. נשות הכפר היו ממלאות מים מהבאר. היו נושאות את הכדים על ראשיהן.   

רנין: האם היו מקורות מים נוספים לכפר?
פתחי: זה היה המקור העיקרי. לא היו בארות מים ליד הבתים. התושבים מכרו את יבול הירקות בחיפה. לא היו לאנשים מכוניות בכפר, הנשים הלכו לחיפה ברגל או על כרכרות. אחר כך היה אוטובוס שנסע מיאג'ור לחיפה. 
פאטמה: אני זוכרת שהאוטובוס היה קטן. על גג האוטובוס היה גגון כמו כלוב, האנשים היו עולים על סולם מחובר לאוטובוס מאחור, עולים לגג האוטובוס ושמים את הירקות שם, נענע, מלוח'יה, פטרוזיליה ועוד. האנשים היו יושבים כמובן בתוך האוטובוס. אני זוכרת את זה טוב. זה לא היה אוטובוס גדול כמו היום. היה קצת יותר גדול ממיניבוס. 

רנין: האם נסעת פעם באוטובוס?
פאטמה: אני הייתי ילדה קטנה ולא נסעתי באוטובוס. אבל אבא שלי היה לוקח אותנו הרבה פעמים לטייל בחיפה. הדוד שלי, אח של אמא, גר בחיפה. גם הסבתא החורגת שלי, עליא, גרה בחיפה, היא במקור מלבנון. אני זוכרת פעם שהיינו בחיפה, הייתי בת חמש – שש, היו עימותים בין הערבים והיהודים, והיינו אצל קרובי משפחה, אמא החביאה אותי מתחת לחלון. יהודי זרק רימון, הרימון נפל ליד הכניסה של בית סבי, אמא התחיל לצעוק הבת שלי מתה, הבת שלי מתה. לסבתא שלי היו אדניות ודליים שגידלה בהן צמחים, היא ראתה את הבחור שזרק את הרימון, זרקה עליו דלי ופגעה בו. 

רנין: איפה היה בית סבא שלך?
פאטמה: בוואדי סליב בחיפה. ליד שוק הפשפשים היום.  

רנין: באיזה שוק היו מוכרים אנשי יאג'ור את הירקות שלהם?
פתחי: היה שוק ליד שוק תלפיות של היום. שם, בשוק הירקות. אבל גם אנשים מחיפה ומבלד אלשיח' היו באים לשדות של יאג'ור וקונים ירקות שם. 

רנין: מי מכר בדרך כלל בשוק?
פאטמה: הרוב נשים.
דאוד: גם אני מכרתי בשוק כשהייתי קטן.  
פאטמה: לאמא שלי היה אסור לצאת מהבית. אבא שלי היה אדם קשה מאוד ולא הרשה לה. היא כיסתה את הראש עם נקאב [כיסוי ראש ופנים]. אבא העסיק בגינות הירקות פועלים, ואת היבול היה נותן לאנשים עניים ואלמנות למכור בשבילו בחיפה [בשכר]. 

רנין: זאת אומרת שיאג'ור חי מחקלאות?
פאטמה: זה נכון. 
דאוד: בהתחלה תושבי יאג'ור גידלו חיטה ודגנים. זה לפני שסרסק מכר את האדמות. אחר כך תושבי הכפר פנו לגידול ירקות. את הגנראטור הם קנו ב- 1944 – 1945. לפני כן, האנשים היו חופרים שניים שלושה מטר באדמה ומוצאים מים, והיו שואבים את המים עם דלי.  

רנין: איזה קשר היה לכם עם חיפה מלבד הקשר הכלכלי?
פתחי: ביום השנה להולדת הנביא מחמד, נהגנו ללכת לחיפה ולבלד אלשיח'. בחיפה, ליד עמוד פייסל, היו מתקיימות חגיגות. פעם הגיע לחיפה החאג' אמין אלחסיני והוא עבר דרך יאג'ור. אנשי הכפר יצאו לכביש כדי לקבל את פניו, המכוניות נסעו לאט כדי לאפשר לאנשים לראות אותו, אנשי יאג'ור הצטרפו לשיירה, עברו בבלד אלשיח' ואחר כך לחיפה. בחגים היינו הולכים לטייל בחיפה ונכנסים לקולנוע בעין דור. 

רנין: איך היו היחסים שלכם עם קיבוץ יגור?
דאוד: היחסים בין כפר יאג'ור לקיבוץ יגור היו יותר טובים מהיחסים בין קיבוץ יגור ובלד אלשיח'. בלד אלשיח' היה מקום עם הרבה פוליטיקה, והייתה בו תנועת התנגדות. דרך אגב, קיבוץ יגור בהתחלה שמו היה שומריה. אז זה היה קיבוץ קטן שגרו בו כמה אנשים. כשהייתי ילד קטן הייתי הולך לשומריה להסתכל איך הם מלמדים את הילדים ומראים להם את העתיקות. 
פתחי: היהודים היו באים לכפר. איש אחד שמו תמיר, עבד עם אבא שלי ביערות, היה מעביר את המשכורות של הפועלים לאבא שלי. אבל היהודי הזה פחד להיכנס לבדו לתוך הכפר כי היה מגיע עם הרבה כסף, לכן אבא שלי היה פוגש אותו בכניסה לכפר ומביא אותו לבית שלנו. שם היו אוספים את הפועלים ומשלמים להם את המשכורות. היחסים עם הקיבוץ היו בעיקר יחסי עבודה.        

רנין: ספרו על החתונות ביאג'ור.
פתחי: הנשים היו אוספות עצים לתבערה, מדליקות אש לבישול ולתאורה בלילות החתונה. הנשים היו מזמינות אחת את השנייה כדי ללכת יחד לאסוף עצים, ובדרך היו שרות. ביום החתונה הגברים היו חוגגים ומסתדרים [ לפי הטקס המסורתי] בשורה, שרים יחד אחרי המשורר ומוחאים כפיים בקצב מתאים. המשורר היה סאלח ח'ריבש.   

רנין: האם היה בית ספר ביאג'ור?
דאוד: לא היה בית ספר. היה חדר. השיח' אבו נמר לימד אותנו קוראן וחשבון. בקיץ למדנו מתחת לעץ התות ובחורף בתוך צריף. לא היו ספרים. היינו מביאים לוח מפח כדי לכתוב עליו. הבאנו סירים מנחושת, שהנשים השתמשו בהם לבישול, הן בישלו על אש עצים, על הסירים מבחוץ התהווה פיח מהעשן, ואחרי כמה פעמים על האש הייתה מצטברת שכבת פיח שחור. היינו מגרדים את הפיח, מכניסים אותו לתוך בקבוק, מערבבים עם מים ועושים ממנו דיו. אחר כך, הבאנו קנה סוּף דק, חידדנו אותו כמו עיפרון, טבלנו בתוך הדיו וכתבנו על הלוח. אני סיימתי בהצלחה את כל הקוראן, ועשו לי מסיבה. אבא שלי שלח אותי להמשיך את הלימודים בבלד אלשיח'. הייתי מגיע לבית הספר בבלד אלשיח' על אופניים. 
פאטמה: דאוד לא רצה להמשיך ללמוד בבלד אלשיח' אבל אבא הכריח אותו. פעם דאוד ברח מבית הספר והלך לכפר אבטן, שם הוא פגש מישהו ממשפחת קרמאן, משפחה עשירה יש לה כסף, ודאוד עבד באדמה אצל קרמאן. הוא נשאר שם חודשיים שלושה ואף אחד מאיתנו לא ידע איפה הוא. בחג, קרמאן נתן חופש לכל הפועלים ואמר שכל אחד ילך להעביר את החג אצל המשפחה שלו. הוא נתן לדאוד 40 גרוש וקצת שֻמשם. דאוד פחד לחזור הביתה, והלך לכפר קרע לקרובי משפחה שלנו, סיפר להם את הסיפור, ואז אחד הקרובים שלנו מכפר קרע בא אתו הביתה. כשהגיעו ליאג'ור, אבא שלי כעס וצעק עליו. אחד הדודים שלי שכנע את אבא שלא יכריח את דאוד לעשות דברים שלא רוצה. מאז הוא לא הלך לבית הספר והתחיל לעבוד עם אבא שלי ביערות.    
דאוד: אני עבדתי אצל הבריטים במחנה של הצבא וכינו אותי Office boy. (צוחק) הכנתי קפה, טיפלתי בדואר, עשיתי קניות וניקיון. עבדתי אצלם שנתיים וחצי, ויש תעודת זהות מימי הבריטים. 

רנין: מה קרה ב 1948?
פאטמה: כשהתחילה המלחמה, אנשי קיבוץ יגור אמרו לנו לא לצאת מהכפר. אבל האנשים ביאג'ור פחדו אחרי מה שקרה בבלד אלשיח' וחואסה. שמענו שהיהודים היו בוקעים את בטן הנשים. בני משפחת יונס, זו שאבא שלי קנה ממנה אדמה, עזבו את ביתם יחפים ובבגדי השינה. למה? מתוך פחד.    

רנין: איפה הייתם כשקרה הטבח בבלד אלשיח'?
פאטמה: אנחנו היינו כבר בכפר מנדא. אבא הוציא אותנו לפני שהכפר נכבש ושלח אותנו לבן דוד שלו, השיח' חסן חסרי בכפר מנדא. השיח' חסן אמר לו: מחמד, אתה יש לך ילדים קטנים, תביא אותם לכפר מנדא ואתה תישאר בעבודה שלך ביאג'ור. אבא שלי קיבל את העצה, שכר משאית, הוציא אותנו ועוד משפחה מיאג'ור. אבא נתן כסף לבן דוד שלו כדי שיקח אותנו ואת המשפחה הנוספת לכפר מנדא. לקחנו איתנו קצת ציוד וחפצים כמו מזרונים וצלחות, אבל לא הרבה, כי חשבנו שאנחנו חוזרים. אני זוכרת שאבא שלי העמיס על המשאית שק חיטה אוסטרלית. זו חיטה שעשירים אכלו. חיטה לבנה לבנה כמו שלג. שכרנו בית בכפר מנדא, אבא ביקר אותנו פעם בשבוע, היה מביא אתו ירקות מהגינה, הוא הביא גם פרה כדי שאמא תחלוב אותה ויהיה לנו חלב וגבינה. אנשי כפר מנדא קינאו באמא שלי כי אבא פינק אותה והביא לה סוגי ירקות שהם לא היו משיגים. נשארנו במצב הזה עד שנפלה חיפה ונפל בלד אלשיח'. אז אבא שלי הצטרף אלינו בכפר מנדא. אחרי כמה זמן, הגיעו כוחות ההגנה והקיפו את כפר מנדא. קראו ברמקול: כל הפלאחים ותושבי הכפר יבואו לחצר המעיין. אבא שלי הלך עם הגברים, הנשים התחילו לקרוא אחת לשנייה, קבוצות קבוצות הלכו הנשים למעיין עם הילדים שלהן, התאספו שם. אמא לקחה את דאוד שהיה בן 16. הוא סירב להישאר עם הנשים ואמר שהוא רוצה ללכת למערות עם המורדים. 
דאוד: הלכתי בהרים והגעתי למערה. העומק שלה מגיע אולי ל-20 מטר. חושך. המשכתי ללכת עד שהגעתי למשלט של צבא ההצלה הערבי [צבא של מתנדבים]. הייתה תערובת מיותר מארץ אחת. היו גם כורדים. אמרו לי, שב ותטעין את הרובים. הכורדים היו הקבוצה הטובה ביותר. נפלו מהם תשעה. אחרי שנהרגו קברנו אותם במערה. 
פאטמה: היהודים הביאו אוטובוסים, בחרו את הצעירים שבכפר מנדא, קשרו להם את העיניים עם סרטים שחורים, העלו אותם לאוטובוסים. את הזקנים הם השאירו. היו עוברים מצעיר אחד לשני ושואלים אותו: מה שמך? מאיזה כפר אתה? כשהגיעו לאבא שלי שאלו אותו. הוא ענה מיאג'ור. איך קוראים לך? ענה מחמד חסרי. אמרו לו אתה ועוד כמה צעירים מיאג'ור עשיתם משמרות שמירה על הכפר, איפה הבחורים האחרים שהיו אתך? הוא ענה שלא יודע איפה הם, אחרי מה שקרה ביאג'ור הוא עזב מיד ובא לכפר מנדא להיות עם אשתו והילדים. הם לקחו אותו למעצר.     

רנין: איזה מעצר?
פאטמה: בכלא עתלית, כמעט 11 חודשים. כלאו אותו עם שבויי הצבא המצרי. כי חשבו שמשפחת חסרי היא מצרית. בכלא הם העבידו את השבויים, ומינו את אבא שלי אחראי על השבויים שעבדו. הוא בעצמו עבד בכלא בנגרות ועשה כסאות וספסלים. כמובן ללא שכר. יום אחד, אבא שלי עמד ליד השומר בכלא, לשומר היה רובה "סטֵן", פתאום נורתה ירייה והכדור פגע ברגל של אבא שלי. השבויים באו כדי להרביץ לשומר אבל אבא שלי הרחיק אותם. חבשו לו את הרגל, ובתחקור שאלו את אבא שלי אם הכדור נורה בכוונה או בטעות והוא אמר שלא יודע. הוא לא התלונן על השומר. לקחו אותו לטיפול בבית החולים הצבאי ליד עתלית ואחר כך הוא שוחרר עם שאר השבויים. 

רנין: האם היה מותר שתבקרו אותו בכלא?
פאטמה: אשתו של הדוד שלי סאלח, חלימה שמה, הלכה פעם אחת לבקר אותו, במקום אמא שלי שלא יכלה לצאת מהבית לבדה. כי אבא שלי אסר עליה. חלימה נסעה מכפר מנדא לנצרת. בנצרת היא עלתה לאוטובוס שהיה מסיע במיוחד משפחות האסירים לעתלית.  לאמא היה אסור לצאת מהבית, אפילו אסור לה לדבר עם הדוד שלי.

רנין: כך התנהגו לנשים ביאג'ור?
פאטמה: בכלל לא. הנשים ביאג'ור היו יוצאות מהכפר. בכל הכפר היו רק שלוש נשים עם כיסוי ראש ופנים. כינו אותן נשות המנהיגים. למשל גם אשת המח'תאר היה אסור לה לצאת מהבית והייתה עם נקאב [ כיסוי פנים].  

רנין: איך הסתדרתם כשאבא היה בכלא?
דאוד: אני דאגתי לכל המשפחה. עבדתי בבית הבד בכפר מנדא ועבדתי אצל הפלאחים. 
פאטמה: כשאבא שלי יצא מהכלא הוא שלח טלגרף ללונדון ובו דרש את הפיצויים והזכויות שלו על התקופה שעבד ביערות. בעקבות המכתב, הבריטים ביקשו מתמיר מקיבוץ יגור שעבד עם אבא שלי,[לפני 1948] שיחזירו את אבא לעבודה. תמיר בא לכפר מנדא, חיפש את אבא שלי, הגיע למח'תאר סלימאן סלים וזה לקח אותו לאבא שלי. כך חזר אבא לעבוד ביערות באזור הגליל ונטע בהם עצים. הוא עבד עד 1965 ויצא לפנסיה. 

רנין: אתם עזבתם את הכפר לפני שהוא נכבש. אבל איך נפל יאג'ור? מה קרה שם?
פאטמה: היה ירי לעבר הכפר. כל משפחה מיאג'ור היה בה צעיר עם רובה כדי לשמור על הכפר. במשפחה שלי פעם אבא שלי יצא לשמירה ופעם הדוד שלי. אנשי יאג'ור, בלד אלשיח' וחואסה היו ממלאים חביות באבנים וחוסמים בהן את הכביש, אם הבריטים והיהודים היו באים להזיז את המחסום היו הצעירים הערבים יורים עליהם. אבל מה יעשה הרובה הפשוט מול טנק ורובה סטן? החמושים האלה נשארו אחרונים בכפר. אבל אחרי מה שקרה בחואסה, ואחרי שדקרו נשים בהריון, האנשים ברחו וגם הצעירים זרקו את הרובים וברחו.
פתחי: הדוד שלי סאלח, לא ידע להשתמש ברובה, לכן היה לוקח לשמירה מקל, לא רובה (צוחק).


רנין: האם היו נפגעים או הרוגים?
פתחי: הצבא כיתר את כפר מנדא יותר מפעם אחת. באחת הפעמים, נכנס הצבא ועצר קבוצת צעירים שהסתתרה בתוך המסגד, לקח אותם לאזור המעיין ורצח אותם. בחודש אחד הם כיתרו את הכפר 18 פעם. בכל פעם היה יוצא איש ומודיע בקול רם שהכפר מכותר ואסור לצאת ממנו. כשהיהודים היו נכנסים לכפר מנדא היו נכנסים לתוך הבתים, גונבים דברים ואוכל. בזמן הזה צבא ההצלה היה מסתתר בהרים. 
פאטמה: שמענו שהחיילות מחפשות אצל הנשים ולוקחות מהן תכשיטים וכסף. לכן אמא שלי קשרה את הכסף בחתיכת בד והחביאה אותה בתוך הבגדים שאני לובשת כי שמענו שהן לא עושות חיפוש על ילדות קטנות. וכל פעם שיצאתי לשחק אמא הייתה צועקת עלי: בואי, שימי לב, שלא יקחו ממך את הכסף, שלא תאבדי את הכסף. (צוחקת).

רנין: מה קרה ליאג'ור?
פתחי: הרסו את הכפר ולא השאירו אף לא בית אחד, כדי שאף אחד לא יחזור לביתו. אחרי שאבא שלי יצא מהכלא, כמעט ב 1950, הוא פנה למושל הצבאי בנצרת, אבא שלי הלך אליו ואמר לו: אנחנו רוצים לחזור ליאג'ור. המושל ביקש ממנו להכין רשימה בשמות אנשי יאג'ור ולהביא את מסמכי הטאבו שיש להם. אבא שלי ועוד אדם, חיפשו את כל אנשי יאג'ור בעספיא, חיפה, שפרעם, וכל מקום. רשמו את השמות שלהם, מספרי תעודת הזהות ואת הרכוש שלהם. חזר למושל הצבאי. המושל אמר לו: תן לי את מסמכי הטאבו וניתן לכם מקום בכפר אחר. אבל ליאג'ור אתם לא תחזרו. הוא הציע כפרים שתושביהם גורשו מהם כמו אלרויס ושעב. אבא שלי סירב לקחת אדמות של אנשים אחרים. המושל אמר: אם תבוא עוד פעם ותגיש בקשה אני אכניס אותך לכלא. כך בעצם הלך הכפר ולא חזרנו. אחר כך המשיכו הניסיונות של המדינה ללחוץ עלינו למכור את האדמות או נחליף אותן באדמה במקום אחר, אבל אנחנו סירבנו. 

רנין: מתי הרסו את הכפר?
פאטמה: בזמן שאבא שלי דרש לחזור היו עדיין בתים בכפר. אחר כך הביאו דחפורים והרסו את כל הכפר, גם המסגד. השאירו רק את בית הקברות, חדר הגנראטור והבאר. על חלק משטח הכפר בנו לא מזמן מרכז ספורט גדול. [ספייס – נשר כרמל, מרכז ספורט, בריאות ופנאי].

רנין: איפה תושבי הכפר היום?
פתחי: בכל מקום. עכו, חיפה, נצרת, כפר מנדא, שפרעם, ג'נין, ירדן ולבנון. רוב תושבי הכפר עזבו מחוץ לגבולות הארץ. ואם אבא שלי לא היה בכלא, אולי גם אנחנו היינו מגיעים לירדן או לבנון.
פאטמה: קרובי המשפחה שלנו שהיו בחיפה, סבתא עליא ודודיי עבד אללטיף וסאלח, גורשו באוניה ללבנון. 

רנין: מתי ביקרתם בפעם הראשונה ביאג'ור אחרי שנעקרתם?
פאטמה: אני לא נכנסתי לכפר אף פעם. הייתי רואה אותו מרחוק בדרך לחיפה. אבא שלי היה מצביע ומסביר לי: זה יאג'ור, זה בלד אלשיח' וכאן האדמה שלנו.   

מחמד ובהיה חוסרי מכפר יאג'ור

 

 

פאטמה חסרי, פליטה מיאג'ור

דאוד חסרי בבית הקברות של כפרו יאג'ור

פתחי חוסרי, פליט מכפר יאג'ור (1936)

רשימה מפורטת של הרכוש שאיבדה אחת המשפחות מיאג'ור

תעודת רישום קרקעות

קבלה על תשלום מסים (29.5.1946)

חדר הגנראטור בכפר יאג'ור

שרידי בתים ביאג'ור

הריסות בית ביאג'ור

בית עלמין של יאג'ור

בית קברות כפר יאג'ור

עצי זית ביאג'ור

כפר יאג'ור

דרך השיבה ליאג'ור

קו קיבוץ יאג'ור - נשר - חיפה

--------------------

דאוד מחמד חֻסַרי (7.8.1932)
פתחי מחמד חֻסַרי (12.10.1936)
פאטמה מחמד חֻסַרי (19.6.1939)
מקום לידה: יאג'ור
מקום מגורים נוכחי: שפרעם
ראיינה: רנין ג'ריס
תאריך ראיון: 10.12.2012

זוכרות ברשת