ח'ליל פ'הד עאסי
אם אשכחך אלבסה, תשכח ימיני
04/07/2012
ח'ליל עאסי (1937) - מתוך סיור זוכרות בכפר אלבסה

- מה היה באלבסה לפני הנכּבה?

- הכפר היה גדול. לפי מה שאבא שלי סיפר לי הגיע מספר התושבים ב 1948 לכ- 4200 בני אדם. אבל הרישום הרשמי מדבר על כ- 3000 תושבים. אלבסה היה כמו עיר קטנה. כפר מפותח מבחינה תרבותית וחינוכית, היו בו שלושה בתי ספר, אחד ממלכתי עד כיתה ז', בית ספר פרטי הוא בית ספר אלמטראן [הארכיבישוף] ושמו היה בית הספר הארכיבישופי – אלבסה, זה היה בית ספר קתולי מקיף, גם יסודי וגם תיכון, מגן ילדים עד ג' תיכון [י"ב]. בית הספר השלישי היה בית ספר "הגברות הגרמניות", אלה היו חלק מקבוצה מיסיונרית גרמנית [הטמפלרים] , גרו באלבסה מספר שנים, בבניין שלהם היה בית ספר, כנסייה ומרפאה. זה היה בית רגיל חדש, נראה כמו בית פרטי, והבניין קיים עד היום, ריק ומוזנח. בית הספר שלהם היה פתוח לילדי אלבסה ולילדים מכפרים שכנים, ולימדו בו רק עד כיתה ד'. בית הספר הכנסייתי היה מגן ילדים עד י"ב, והיתה בו גם פנימייה, ילדים מחוץ לכפר למדו וגרו בפנימייה. שכר הלימוד היה יקר מאוד. מי שהיה בעל יכולת כלכלית יכול היה לשלוח את הילד שלו ללמוד באלבסה. חלק מתושבי אלבסה שלחו את ילדיהם לבית הספר הפרטי וחלק לבית הספר הממשלתי, שם הלימודים היו בחינם. הכפר נכבש במהלך הסמסטר השני של שנת הלימודים בהיותי בכיתה ד'. אני מחזיק בתעודת הסמסטר הראשון של אותה שנה. 

- תאר את המיקום הגיאוגרפי של אלבסה.

- אלבסה קרוב לגבול עם לבנון, שטח הכפר מתחיל מהגבול, מהר אלמֻשַקח [מפולח, חתוך] מצפון, וממערב מגיע עד לים התיכון. ההר הצפוני נקרא אלמשקח כי עוברים בו נחלים ממעלה למטה שנראים כמו סדקים כאילו פילחו את ההר. הכפר הקרוב ביותר היה כפר אלזיב מכיוון דרום מערב, האדמות שלנו הגיעו דרומה עד כפר אלכאברי, איפה שהיום קיבוץ כברי. ממזרח הגיעו האדמות עד מושב יערה היום. ערַבּ אלעראמשה גרו באותו מקום שגרים בו היום. יותר מזרחה היה כפר אקרת', היום כפר הרוס. לפני 48 היו לידנו שני קיבוצים יהודיים, חניתה ומצובה.  

- מה היה טיב היחסים בין אלבסה לכפרים הפלסטינים בסביבה?

- היחסים היו טובים. אדמת אלבסה היתה אדמה מצוינת. פורייה מאוד. היו בכפר מטעי זיתים ופרות ועצי פרי הדר רבים. היו בכפר 14 בתי קפה. היו מאפיות. רוב תושבי אלבסה אפו את הלחם שלהם במאפיות ולא בבתים. היה בית מלון, המבנה של המלון קיים עד היום, זה היה מלון של דוד שלי מצד אמא, שמו אבראהים ח'יאט. המלון עמד בכניסה הראשית של הכפר, בקומה הראשונה שלו היה בית הקפה הגדול באלבסה. החצר שליד המלון היתה תחנת אוטובוסים ומוניות. באלבסה היה פארק ליד הים, כלל בית קפה, מסעדה וחוף. זה היה של הדוד שלי מצד אבא, שמו איובּ עאסי, אבל היה ידוע בשם רבאח, כולם אמרו קפה רבאח. זה היה קרוב לים באזור שנקרא אלמשירפה [המשקיפה], משם ראינו את ראס אלנאקורה [ראש הנקרה] על הגבול עם לבנון, ראינו את הים עד האופק וראינו את חוף עכא וחיפא. כל טיולי בתי הספר באזור היו מגיעים אל אלבסה. היו בו חנויות ובתי מסחר רבים. יכולת למצוא באלבסה סחורה שלא תמצא בכפרים אחרים. אפילו יותר מעכא שהיתה עיר המחוז. היו הרבה מטעי זיתים, כל העובדים היו מחוץ לכפר, תושבי דרום לבנון היו עובדים אצלנו בעונת המסיק, חלקם היו נשארים בכפר חודשיים שלושה עד שמסיימים את העבודה, גם מכפרי פלסטין עבדו אצלנו, אבל מדרום לבנון יותר. הגבול היה קרוב לאלבסה. היה גבול ברור אבל הוא היה פתוח. אם היית רוצה לבלות איזה ערב בבירות יכולת לקחת מונית ולנסוע לבירות. האוטובוסים מהכפר נסעו לעכא, חיפא, יאפא ואלקֻדס [ירושלים]. אבל לא היה קו אוטובוס מאלבסה לבירות. היו ארבעה או חמשה בתי בד, אפשר לראות אותם על המפה של הכפר. היה מסגד ושלוש כנסיות. כנסיה פרוטסטנטית של המשלחת המיסיונרית הגרמנית, כנסיה קתולית וכנסיה אורתודוקסית. רוב התושבים היו קתולים, היה מיעוט אורתודוקסי והפרוטסטנטים ממש מעטים. הכנסייה הישנה ביותר היא הקתולית. היום היא הרוסה חלקית וקשה להגיע אליה בגלל ההריסות והקוצים סביבה. הכנסייה האורתודוקסית נבנתה ב 1898 ואילו הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית נראית כמו בית פרטי חדש. 

מקור הפרנסה העיקרי של התושבים היה עבודה בחקלאות ופקידות בממשלה הבריטית. תושבי הכפרים השכנים היו תלויים באלבסה בגלל עבודה, מסחר, תחבורה וחינוך.

- איך היו היחסים שלכם עם המושבות היהודיות לפני הנכבה?

- אני לא זוכר איך היו היחסים, כי הייתי ילד קטן, אבל ממה ששמעתי, היחסים עם חניתה ומצובה היו טובים, והיו קצת ביקורים הדדיים רשמיים ביניהם ומעט יחסי עבודה. 

- מה אתה זוכר מהילדות שלך באלבסה?

- אני זוכר את בית הקפה של הדוד שלי ליד המלון. הלכתי לשם הרבה. היתה לו מכונה עם מיץ קר. מה שאתה רואה היום בקיוסקים היה כבר באלבסה לפני 48. הבית שלנו לא רחוק מבית הקפה, אולי מאה מטר. אחרי יום לימודים ואחרי ארוחת הצהריים בבית הייתי יורד לבית הקפה לשתות מיץ. אני זוכר גם את הפארק של הדוד שלי באלמשירפה. זה היה פארק חמשה כוכבים על הים. בחופשות הקיץ היינו מבלים שם תקופה ארוכה, אכלנו, שתינו וישנו אצל הדוד שלי. הילדות שלי היתה מאושרת. לא היה חסר כלום בכפר. בחגים הכפר היה הופך לשמחה אחת גדולה, שירים, ריקודים, דבּקה, שתייה והכל. 

- איזה עוד סימני התפתחות היו בכפר?

- כל הכפרים היו מחוברים לכפר עם כבישים. אלזיב, אלכאברי, אלסמיריה, עמקא, כויכאת, אלנהר ואלע'אבסיה, כולם כפרים הרוסים ועקורים היום, אבל לפני הנכבה היו מחוברים עם כבישים. הכביש הקיים היום ומגיע לראס אלנאקורה היה קיים לפני 48, עצי האקליפטוס שבצד הכביש היו קיימים גם הם לפני 48, הכביש שהגיע עד אקרת' [היום כביש 899] היה קיים גם קודם. המים הגיעו בצינורות לכפר. לפני 48 לא היו מים ברוב הכפרים. אפילו אחרי 48 בחלקם לא היו מים. כשגרנו בכפר יאסיף בשנת 50 אגרנו את מי הגשם בחורף בתוך בארות והשתמשנו בהם בקיץ. לעומת זאת לפני 48 היתה באלבסה מערכת מים, צינורות עוד לא הגיעו לכל בית אבל היו בכפר כמה נקודות מים עם ברזיות והתושבים מילאו שם מים. אני חושב שחלק מהבתים היו כבר מחוברים למערכת המים. כי זה פרויקט שהתחיל לפני הנכבה והיה אמור להמשיך ולחבר את כל הבתים אבל לא הספיקו. היו אפילו ממטרות שהשקו את הגינות.  

- איזה מושבות יהודיות נבנו על אדמת אלבסה אחרי כיבושו?

- אחרי העקירה והגירוש, הוקמו יישובים יהודיים חדשים. מושב בצת הוקם ב 1949 על אדמת הכפר במרחק קילומטר אחד מערבית לכפר, העיירה שלומי הוקמה על הכפר עצמו, מושב לימן ב 1949 ושמורת הטבע ראש הנקרה. 

- האם גרו היהודים בבתים שלכם אחרי הכיבוש?

- לא יודע. אני לא יודע מה עשו עם הכפר בהתחלה. אני דרכתי על אדמת הכפר רק בשנת 1980. יותר משלושים שנה אחרי שגורשנו לא דרכה רגלי באלבסה.

- איפה גרת כל השנים האלה?

- בכפר יאסיף.

- כמה רחוק כפר יאסיף מאלבסה?

- 15 קילומטר.

- איך זה ששלושים שנה לא הצלחת לעבור 15 קילומטר?

- זה מה שקרה לי אישית. היו אנשים שביקרו בכפר. אני לא יכולתי. 

- מה הסיבה?.

- לא רציתי לראות את הכפר חרב. (מתרגש ומזיל דמעה). גם אבא שלי, נפטר ב 1975, ניסה פעם אחת למסוק זיתים ב 48 והצבא לא הרשה לו, ומאז ועד יום מותו לא דרכה רגלו בכפרו. אחד החברים היהודים שלנו ביקש לקחת את אבא שלי ברכבו לאלבסה והבטיח לו שאף אחד לא יפריע לו או ישאל אותו דבר, אבל אבא שלי סירב. אז הוא שאל אותו: אם יאפשרו לך לשוב ולחיות בכפר מה תעשה אחרי שבנית את הבית הגדול הזה? ענה לו אבא שלי: אשוב מיד. אפילו אם יודיעו לי על כך בחצות, אישן באותו לילה באלבסה. (מספר ח'ליל על אביו בהתרגשות ניכרת). 

- מה קרה שאתה ביקרת באלבסה? איך נשבר המחסום?

- הביקור הראשון שנאלצתי לעשות היה עם אחד הדודים שלי שהגיע לביקור מלבנון, באישור מיוחד, ורצה לבקר באלבסה. אז הלכתי אתו. באותה תקופה הגיעו מלבנון גם בת דודה שלי ובת דוד שלי. היה אפשר להשיג אישורים לביקור. כשהגעתי לכפר מצאתי אותו חרב והרוס. כל הכפר הרוס חוץ מכמה מבנים. אני לא יודע מתי הרסו את הכפר. 

- אשאל אותך כמו ששאלו את אבא שלך, מה תעשה אם תתאפשר שיבה לאלבסה?

- איזה שאלה זו? בטח אשוב.

- איך תתאפשר השיבה? הרי היום יש מצב חדש על האדמה שלך, איך אפשר לממש את השיבה?

- לא חשבתי על זה כך. לדעתי, אין סיכוי שהיהודים יסכימו לשיבה שלנו מרצונם, הם לא ירשו זאת, אין סיכוי שיסכימו. אני עכשיו נאבק בשביל השיבה כדי לשמר את המסר, ולו לאחר אלפיים שנה.  

ואקים: שיבה תתממש כחלק מפתרון מדיני כולל. אין דבר כזה שרק אנשי אלבסה ישובו והפליטים האחרים לא ישובו. נכון, המציאות קשה מאוד והשיבה נראית כבלתי אפשרית, אך המאבק שלנו ממשיך כדי לשנות את המציאות הזאת. אחרי הכרה בזכויות ומימוש השיבה יהיו הצעות לפתרונות ריאליים שיכללו גם את שיבת הפליטים וגם קיום יהודי מתוך קבלה ורצון בשכנות טובה. גישה זו תהיה שונה מהגישה הציונית של או אני או אתה. תושבי אקרת' הציעו פתרון ריאלי. הציעו שמה שהמדינה לקחה ובנתה עליו לא יהיה אפשר להחזיר, אבל יש עשרת אלפים דונם ריקים, תחזירו אותם כדי לבנות עליהם את הכפר. זה פתרון ריאלי שאינו מוותר על זכות השיבה מחד ולא מבקש לגרש יהודים מאידך. אחרי ההכרה בזכות תהיה גם התייחסות להרס ולאובדן הרכוש והאדמות, יוצעו דרכים שונות לפיצוי ולשימוש מחדש כמו פיצוי כספי, חכירה האדמות, החלפות וכו'. אנחנו אומרים שלמרות כל מה שעשיתם אנחנו לא דורשים גירוש. אני רוצה להשיב את הזכות שלי אבל אני אהיה גם הומאני.   

ח'ליל עאסי: אחרי 48 עברנו לגור באלמזרעה, גרנו שם שנתיים. רוב האנשים גרו בבתים של פליטים. הצבא הישראלי דאג לחלק לפליטים ולתושבים באלמזרעה לחם. עברנו לכפר יאסיף בעיקר כדי שנלמד בבתי ספר, גרנו בשכירות עד שקנינו אדמה מאחד האנשים ובנינו בשנת 57-58 את הבית הנוכחי שלנו.

- כמה אנשים מאלבסה נשארו בתוך הארץ?

- 7-8 משפחות בלבד. כל השאר עברו צפונה ללבנון. מתוך 4000 אנשים נשארו בארץ כ- 40 אנשים. לו אלבסה היה נשאר במקומו היום היית רואה עיר גדולה יותר מנצרת. 

- איך את מתאר את יום העקירה? איזה מראות אתה זוכר מאותו יום?

- אני זוכר באופן מטושטש מראה של אנשים עוזבים במכוניות. אבל אני לא מודע למה שקורה. האנשים יצאו זמנית כדי להתרחק מצרות של מלחמה ותכננו לשוב אחרי שבועיים. אני לא אוהב לדבר על היום ההוא שעזבנו בו את אלבסה. אני רוצה שתתן כותרת לתחושות שלי כך: אם אשכחך אלבסה, תשכח ימיני.             

----------

ח'ליל פ'הד עאסי (75)
תאריך לידה: 2.1.1937
מקום לידה: אלבסה
תאריך ראיון: 4.7.2012
מקום הראיון: נהריה, משרדו של העו"ד וקים וקים, פליט מאלבסה, פעיל פוליטי, חבר במשך שנים בוועד להגנה על זכויות העקורים בתוך ישראל.
מראיין: עמר אלע'בארי

الجمعية الخطابية الانجليزية / ‎קבוצת רטוריקה באנגלית (1939-40)

 

זוכרות ברשת