מרים פהד כִּריַני – עאסי
כאשר כבשו את הכפר, הבית שלנו היה על קצה הרחוב, מישהו מאלבסה ירה לכיוון שלהם, היה לו רובה חלוד וירה ממנו על הצבא היהודי. ראו אותו, ברח, רדפו אחריו, תפסו אותו ליד הבית שלנו, ירו בו והרגו אותו. היהודים חשבו שזה הבית של היורה אז שרפו את הבית. הבית שלנו היה הבית הראשון ששרפו באלבסה
07/07/2012
מרים כריני-עאסי (1939)

רנין: ספרי לי על עצמך, ובהתחלה תאמרי בבקשה את שמך המלא ומתי נולדת.

מרים: שם משפחתי עכשיו הוא כִּריַני, אבל אני ממשפחת עאסי מאלבּסּה, נולדתי ב 7.7.1939, היום (צוחקת) יומולדת שלי. אני זוכרת מעט דברים מהחיים באלבסה אבל אני יודעת דברים שאבא שלי סיפר. השם של אבא שלי הוא פהד ח'ליל עאסי, והשם של אמא שלי הוא סעדה ממשפחת אלח'יאט, גם הם מאלבסה. יש לי שתי אחיות ושני אחים. יצאנו מאבסה בחודש מאי 48. גרנו בכפר אלמזרעה שנתיים. בשנתיים הללו לא הלכתי לבית ספר. אחרי שנתיים בערך, כשהבנו שאין חזרה לאלבסה החלטנו לעבור לגור כאן בכפר יאסיף. כאן למדנו וגדלנו. התחתנתי עם עיסא כּרייני, חמתי ממשפחת אלבנא מאלבסה. יש לי שלושה ילדים, שני בנים ובת. למדתי סיעוד ועבדתי כאחות 40 שנה עד שיצאתי לפנסיה. באותה שנה נולד הנכד הראשון שלי. כיום אני גרה עם הילדים והנכדים שלי. 

אלבסה היה כפר מוביל בגליל. היה בו בית ספר מקיף פרטי, שייך לארכיבישוף. היה גם בית ספר ממשלתי. הרבה צעירים מהכפרים בגליל, כמו כפר יאסיף ואקרת', היו לומדים בבית הספר התיכון אצלנו, ואחר כך היו ממשיכים ללמוד במכללות בירושלים. חלק מתלמידי הכפרים היו גרים באלבסה בתקופת הלימודים. אני זוכרת שבבית הספר הממלכתי לימדו נמר תומא ואבראהים בולֻס אבא של חביב בולֻס. 

היה באלבסה מועצה מקומית, היינו אומרים עירייה. היו טלפונים, דבר שלא היה בכפרים אחרים. היה מים וחשמל. היה פארק ומסעדה באזור שנקרא אלמשירפה, זה היה הפארק היחיד אולי בגליל, הגיעו אליו אנשים מעכא, אלקֻדס [י-ם], חיפא ומכל רחבי פלסטין. בעיקר בתקופת חג אלענסרה [חג השבועות הנוצרי] ובתקופת הקיץ. הפארק היה קרוב לים, הייתה בו גם בריכה והמיקום שלו יפה. בחגים, היה נהוג  באלבסה שבימי ראשון האנשים היו הולכים לתפילה. באלבסה היו נוצרים אורתודוקסים, מוסלמים ופרוטסטנטים. הייתה גם קבוצת נשים גרמניות שגרו באלבסה, הם הגיעו בתקופת המנדט, קראנו להן אלסִתָּאת אלאָלְמאן [הגברות הגרמניות]. הן בנו בכפר מרפאה, בית ספר יסודי וכנסייה. בבית הספר שלהם הם לימדו שפה גרמנית בנוסף לאנגלית וערבית. אחותי למדה שם ביסודי וידעה גרמנית. 

בתקופת המלחמה [1948], רוב תושבי אלבסה עזבו ללבנון. כיום חלק מהם חיים באירופה, ארה"ב, כווית וירדן. לדעתי כולם עדיין מדברים בלהג הפלסטיני, גם לאנשי אלבסה היה מבטא מיוחד להם. המבוגרים עדיין מדברים את המבטא הזה, גם אלה שבקנדה ואמריקה. אני, כשאני עצבנית, יוצא לי מבטא של אלבסה, אני לא שמה לב אבל אנשים שומעים ואומרים לי (צוחקת). למרות שהייתי ילדה קטנה כשעזבנו אל אלבסה.       

- בת כמה היית?

- 9 שנים.

- מה עולה לך בראש כשאת נזכרת באלבסה?

- הפארק באלמשירפה היה לדוד שלי. בחופשות ובימי ראשון היינו הולכים לבלות שם. לכן אני לא שוכחת אותו. אני זוכרת פעם הייתי שם, סירקתי את השיער והמסרק נתקע בשיער שלי, הייתי ילדה פרועה, ההורים שלי ביקשו עזרה מהאנשים בפארק ומצאו ספּר ששחרר את המסרק. לא אשכח את הסיפור הזה. (צוחקת). אני זוכרת גם את בית ספר אלמטראן [בית הספר הפרטי] שבו למדתי, במהלך השבוע היינו נכנסים לכנסייה. אני זוכרת שהיינו נכנסים לכנסייה כדי להתפלל דרך דלת קטנה ונמוכה שהייתה מעבר בין בית הספר לכנסייה. בימי ראשון, היינו הולכים עם אבא שלי לתפילה, ובדרך חזרה היינו קונים בשר, ובבית היינו מכינים קובּה ושותים ערק. זה היה מנהג אצל כל אנשי אלבסה. אחרי התפילה האנשים היו רוקדים ועושים דבּקה בּלַדית. אלבסה היה אחד הכפרים המעטים שהיה מותר לגברים ונשים לחגוג ביחד בחגים ולרקוד יחד דבּקה. זה היה נדיר בימים ההם. 

אני זוכרת עוד משהו. היו לנו, למשפחה שלי, חברים מאקרת', ממשפחת עטאללה, הבן שלהם למד אצלנו באלבסה וגר אצלנו בבית. היינו מבקרים אצלם באקרת'. אני זוכרת שהיה להם באקרת' הרבה עזים. הרפת של העזים היה גדול ושם שיחקנו גם כדורגל. אני זוכרת את הבית שלנו באלבסה. היה בתחילת הרחוב, מכיוון הכניסה, מול בית הגברות הגרמניות. בבית הגרמניות הייתה מרפאה קטנה. היה באלבסה עוד רופא, דוקטור זֻעְרֻבּ. לא היו לו ילדים, אשתו ממצרים ואהבה לגדל הרבה חתולים. אנשי אלבסה ואנשים מהכפרים השכנים היו באים אליו לטיפול. לבריטים היו ליד אלבסה שדה תעופה ומחנה צבאי. הרבה גברים מאלבסה ומהאזור עבדו במחנות של הבריטים, בעיקר אלה שידעו לדבר אנגלית.    

- האם את זוכרת את הבריטים?

- לא, לא זוכרת אותם. הם לא נכנסו הרבה לתוך אלבסה. המחנה שלהם היה באזור ג'בּאל אללוז [הרי השקדים], ליד קיבוץ סער היום. קראנו לו קמפּ ג'באל אללוז. האנגלים היו מגיעים לפארק של הדוד שלי כדי לאכול ולשתות אלכוהול, אבל לא היו מציקים לנו. 

- מה את זוכרת מימי בית הספר?

- כשיצאנו מאלבסה הייתי בגן. מנהלת בית הספר קראו לה מארי, היא מלבנון, אני זוכרת אותה טוב, הייתה נמוכה ושמנה. הייתה עוד מורה בשם ורדה Wardeh, אחרי המלחמה נעקרה לאלמזרעה, גרה שם עד שנפטרה. אני זוכרת ילדים שהיו אתי בבית הספר, ילדה מכפר יאסיף ממשפחת סעיד, המשפחה שלה עברה לגור באלבסה, שמה לילא והיום היא גרה באמריקה או בקנדה. יש לי תמונה מהגן, אבל אני לא יודעת איפה היא עכשיו. 

בית הספר הממשלתי של אלבסה היה מעורב, בנים ובנות. אבל בית הספר של הארכיבישוף היה מחולק לשני חלקים נפרדים, בית ספר לבנים ובית ספר לבנות. היה אחוז גדול של בנות שהלכו ללמוד בבתי ספר. הכפר שלנו היה כפר משכיל, יש בו פתיחות, היה חשוב שבנות ילמדו. אפילו הלבוש של הבנות של הכפר בימים ההם היה שונה, הבנות לבשו בגדים אלגנטיים, עם שרוול קצר וללא כיסוי ראש. 

אחרי שנעקרנו מאלבסה, אבא שלי רשם אותי בגן ילדים יהודי בנהריה. בחודש ספטמבר 1950 עברנו לכפר יאסיף. בבית הספר כאן עשו לי מבחן, גם לאחים והאחיות שלי, נכנסתי לכיתה ד'. אח שלי נכנס לכיתה ג' ואחי הגדול לכיתה ה'. אחרי שסיימתי כיתה י' עברתי ללמוד סיעוד בתל אביב והתמחיתי בחדרי ניתוח. בשנת 1963 ילדתי את בני הראשון, עזבתי את בית החולים והתחלתי לעבוד במרפאה בכפר עד שיצאתי לפנסיה. למרות שאבא שלי היה פלאח פשוט הוא דאג ללמד את כולנו, ולמרות שבתי הספר אז לא היו בחינם. 

- מתי למדת סיעוד?

- בשנת 56 בערך. בתקופת הממשל הצבאי. בהתחלה למדתי בבית חולים אלסרפנד ליד רמלה. היום שמו אסף הרופא. הייתי מקבלת אישור חודשי מהמושל הצבאי כדי לנסוע מכפר יאסיף לבית החולים. נסעתי בתחבורה ציבורית, אוטובוסים, גרתי בפנימייה לבנות, ובסופי שבוע נסעתי חזרה לבית. למדו אתי הרבה בנות, כולן היו יהודיות חוץ מאישה ערביה אחת מחיפה. בשנת 59 עברתי לנהריה והתחלתי לעבוד שם, ב 1961 עברתי לצפת. אחר כך התחתנתי ועברתי לכפר יאסיף.

- האם גם שאר אחייך והאחיות שלך השלימו את הלימודים אחרי שנעקרתם?

- בוודאי. כולנו, החמשה, גם למדנו וגם עזרנו כלכלית להורים. כי אבא שלי לא עבד בכלל מאז שנעקר מאלבסה עד שנפטר. היו לו 100 לירות זהב מהן הוא פרנס את המשפחה. בשנות החמישים התחילה אחותי לעבוד כפקידת סעד באזור המשולש, אחותי השנייה למדה סיעוד, אחי ח'ליל למד הנדסה ואחי סלימאן למד בבית ספר חקלאי. החיים היו קשים באותה תקופה. בשנות החמישים כשהגענו לכפר יאסיף, לימדו אותי לשאת את הכד על הראש ולהביא מים מהמעין. הייתי הולכת ברגל בעלייה ארוכה כשהפח על הראש שלי. וגם הייתי נושאת על הראש את קערת הבצק והולכת לאפות בטבון, וליקטנו עשבים מהשדה כדי להאכיל את הארנבות.  

- ממה התפרנסה המשפחה שלך ואנשי אלבסה בכלל?

- באלבסה היו איכרים והיו פקידים. אדמות אלבסה היו מאוד פוריות. התושבים הסתמכו על הפרדסים. אבא שלי סיפר לי שהירקות של אלבסה היו מאוד מיוחדים, בשוק הירקות בעכו חיכו להם. אבל תושבי אלבסה נהגו לא למכור את הקטיף הראשון של העונה, למשל אם היו מגדלים קישואים או במיה או ירק אחר, הם לא מכרו את הביכורים, כי יבול ראשון היה בשבילם ברכה ובשורה טובה, הם חילקו לשכנים ולקחו לעצמם. הקטיף השני הם כבר מכרו בשוק. אבא שלי היה איכר, אמא שלי עקרת בית, היא לא עזרה הרבה בפלחה, היו לה חמשה ילדים. אבל היו נשים בכפר שכן עבדו באדמה. היו גם מורות מאלבסה, חלקן לימדו בבתי ספר בכפר וחלקן מחוץ לכפר. אבל באותם ימים היה חוק בכפר, אם הנערה הייתה מתארסת או מתחתנת הייתה חייבת לעזוב את ההוראה ולהתפנות לבית ולילדים. 

- האם שמעת מהמבוגרים על תקופת המרד ועל המורדים?

- אבא שלי סיפר לנו על הטורקים. הצעירים היו משתמטים מגיוס לצבא. הטורקים היו מגיעים לכפר כדי לקחת את הצעירים לצבא, אבל מי שהיה לו כסף היה משלם לצבא והבן שלו לא היה מתגייס. באותה תקופה סבא שלי נפטר, וסבתא היא שגידלה את אבא שלי, ולא היה לה כסף לשלם לטורקים כדי שלא ייקחו את בנה היחיד. העיקר, אבא שלי ברח עם עוד כמה צעירים והסתתרו בבית היתומים בנצרת. הצבא הטורקי הגיע לחפש צעירים של הכפר ולא מצא אותם. כך הם נצלו מהגיוס. אבל אני לא יודעת משהו על המרד או על המורדים נגד הבריטים.  

- איך היו היחסים בין אנשי אלבסה לבין הכפרים השכנים?

- אנשים מהכפרים השכנים הגיעו לאלבסה בזכות בתי הספר, הרופא והמסחר. היו הרבה חנויות ואנשים מבחוץ באו לכפר כדי לקנות אצלנו דברים, כמו בד. תלמידי בתי הספר לבשו לבוש אחיד. בבית הספר הממשלתי לבשו שמלות בצבע כחול ולבן. בבית ספר אלמטראן לבשו בגדים כחולים עם צווארון לבן. כל שנה, לפני שבית הספר נפתח, האמהות היו קונות בד ונותנות לחייטות לתפור. הלבוש האחיד היה חוק.  

- איך היו היחסים בין אלבסה לבין המושבות היהודיות השכנות?

- היו יחסים, בעיקר עם אנשי חניתה ומצובה, היו אף ביקורים, למשל, מח'תאר חניתה ומצובה היו מבקרים אצל ראש המועצה שלנו. לפעמים היו באים כדי לקנות משהו אבל זה היה מעט, כי הם חיו בקיבוץ והיה להם מימון שיתופי.

- איך עברו האנשים מכפר לכפר?

- הייתה חברת אוטובוסים באלבסה, והיה בית מלון של הדוד שלי מצד אמא. הבניין קיים עד היום. גם בניין זוגלוביק, של היום, היה של הדוד שלי. הבית ממול למלון היה של דודי בשארה, שם הייתה מסעדה שלו [היום הבית הרוס ובמקומו נבנה בית כנסת]. היו לי שלושה דודים מצד אמא, לאבראהים היו בית מלון ובית קפה. הגברים היו יושבים בבתי הקפה, משחקים קלפים ומשוחחים. 

- מי היה מתארח במלון?

- אנשים מחוץ לאלבסה. הדרך בין לבנון ופלסטין הייתה פתוחה. אנשים באו מלבנון, רק ירדו מההר והגיעו אל אלבסה, וישנו במלון. הרבה אנשים הגיעו מלבנון ועבדו באלבסה. חלקם נשארו לגור בכפר, כמו משפחת כנעאן, הם בנו בתים וגידלו פרדסים. זאת המשפחה הערביה היחידה שנשארה לגור באלבסה עד היום. באלבסה הייתה נקודת מכס, מי שהיה מגיע מלבנון עם סחורה היה חייב לשלם מכס. אבו אסכנדר נעמאן מכפר יאסיף עבד במכס וגר באלבסה. 

- ספרי לי על תחילת הנכּבּה ומתי התחלתם להרגיש בסכנה?

- כאשר התחילה המלחמה, והיו קרבות בתרשיחא ואלכאברי התחלנו להרגיש סכנה. היו אומרים הגיע צבא אלקאווקג'י כדי לעזור לערבים. היה קרב אלכאברי ואמרו שהערבים ניצחו. כל זה היה סתם דיבורים. הצבא הערבי נסוג והיהודים כבשו אותנו. חלק גדול מהנוצרים של אלבסה עברו ללבנון, חלק עבר לכפרים השכנים כאן. המשפחה שלנו, עברה לאלמזרעה, לארמונו של גנרל בריטי שמו גנרל מקניל. הארמון היה ליד אלמזרעה והיום הוא משמש כמקום קדוש לבהאים. [אולי הכוונה לארמון סעיד פשה]. גרנו בארמון לבדנו כי הגנרל עזב את הארץ ב 48. כשנתיים אחר כך, כשראינו שאין חזרה לאלבסה, והיה קשה להמשיך לגור באלמזרעה בעיקר בגלל שאין בו בתי ספר, חשבנו לעבור לגור בעכו, אבל אבא שלי אמר: אני בן כפר ורוצה לגור בכפר. עברנו לכפר יאסיף. באותם ימים הכרנו משפחה מכפר יאסיף שעזרה לנו למצוא בית שם בשכירות. 

- האם את זוכרת את היום בו עזבתם את אלבסה?

לא ממש. אבל זוכרת שאנשי צבא בריטים לקחו אותי ואת המשפחה שלי ברכב. הרכב היה גדול ופתוח מאחורה, אני, האחים ואמא שלנו, לקחנו קצת בגדים. נסענו לכיוון נהריה ומשם לארמון באלמזרעה. הגנרל הבריטי אמר לאבא שלי, לא לקחת אתך דברים מהבית כי עוד שבועיים תחזרו. אבא שלי נעל את הדלת ולקח את המפתח. המפתח נמצא אצלנו עד היום. יצאנו בחודש מאי. בחודש ספטמבר הלך אבא שלי ואחותי כדי למסוק זיתים מאלבסה, הצבא הישראלי היה שם וגירש את אבא ואת אחותי מאלבסה. את זה אני זוכרת.
- למה עברתם אל אלמזרעה ומי זה הגנרל הזה?

ב- 1948 עבדו האחיות הגדולות שלי אצל אשת הגנרל בארמון. היא הייתה אישה נכה, האחיות  שלי ידעו אנגלית טוב. אבא שלי לא רצה לעבור מאלבסה ללבנון ללא האחיות והאחים שלי. גם אחותי אמרה לגנרל שהיא רוצה שיביא את אבא ואמא והמשפחה לאלמזרעה. לכן בא הגנרל לאלבסה והסיע אותנו לארמון. אחרי שיצאנו את אלבסה, תקף הצבא הישראלי את הכפר. הצבא הישראלי נכנס לתוך אלבסה כשחלק גדול מהתושבים היו כבר מחוץ לכפר, נשארו המבוגרים, הצבא אסף את מי שנשאר בכפר והעביר אותם ברכבים לאלמזרעה. הדוד שלי בשארה היה אחד מהם. הילדים שלו היו בעלמא אלשעב בלבנון, הם חזרו "מסתננים" לארץ, כשהגיעו הם הציבו עובדה בפני הישראלים וקיבלו תעודת זהות. 

בשלב ראשון, הצבא הישראלי נתן אוכל ומים לאנשים באלמזרעה, אחר כך התחילה תקופת הקיצוב. יעני קיבלנו קופונים מהישראלים כדי לקנות אוכל, בגדים ונעליים. קיבלנו קופונים לפי מספר הנפשות במשפחה. אחר כך הגיעה התמיכה של אונר"א. הם התחילו לשלוח אוכל לפליטים. אני זוכרת בכפר יאסיף אנשים היו אומרים שהמזון חולק גם לתושבי כפר יאסיף ולא רק לפליטים, וזה אסור שיהיה. האונר"א נתן אבקת חלב, אבקת ביצים, דברים כאלה.  

- האם נהרגו או נפצעו אנשים מאלבסה?

- כאשר כבשו את הכפר, הבית שלנו היה על קצה הרחוב, מישהו מאלבסה ירה לכיוון שלהם, היה לו רובה חלוד וירה ממנו על הצבא היהודי. ראו אותו, ברח, רדפו אחריו, תפסו אותו ליד הבית שלנו, ירו בו והרגו אותו. היהודים חשבו שזה הבית של היורה אז שרפו את הבית. הבית שלנו היה הבית הראשון ששרפו באלבסה. באותו יום אנחנו היינו כבר באלמזרעה. מקרה נוסף היה ביום הכיבוש, היהודים תפסו צעירים מהכפר, הכניסו אותם לכנסייה והרגו אותם מול העיניים של המשפחות שלהם. אמא של אחד הצעירים שנהרגו חיה עד היום במעליא.  

- למה אבא שלך לא עבד אחרי שנעקרתם מאלבסה?

- הוא היה איכר בעל אדמות. היה לו קשה לעבוד בשכירות אצל אנשים אחרים או אצל היהודים בקיבוצים. כאשר עברנו לכפר יאסיף שכרנו חדר, אחר כך בנינו צריף בן שני חדרים מפח. אני זוכרת בחורף את הרעש שעשה הגשם על הפח, טטטטטטטט, אז סלימאן אחי היה מתחיל לקרוא בקול רם כדי שישמע את עצמו. אבא שלי היה מעיר אותנו בשעה חמש בבוקר כדי ללמוד, כי לדעתו בבוקר הראש עדיין ריק ויותר קל למלא אותו במידע. גרנו בצריף הזה עד 1958. אחותי מרתא ניסתה כל הזמן לשכנע את אבא שלי לקנות אדמה ולבנות בית. אבל הוא תמיד סירב. היה אומר אני לעולם לא אגור בכפר לא שלי, אני אשאר בצריף עד שאחזור לאלבסה ואבנה מחדש את הבית שלי שם. אחותי בסוף שכנעה אותו לבנות בית בכפר יאסיף וכשנחזור אל אלבסה ניתן את הבית הזה לאבו אליאס, שהוא מכפר יאסיף, וניקח במקומו את האדמה שיש לו באלבסה, כי אשתו של אבו אליאס היא מאלבסה והייתה לה אדמה ליד שדה התעופה שם. רק אז הוא הסכים, קנינו חלקת אדמה בשנת 58 וסוף סוף בנינו לנו בית.  

- מתי ביקרת באלבסה בפעם ראשונה אחרי שנעקרתם?

- לא זוכרת. אבל זה היה אחרי שנים. אולי כאשר הגיעה בת הדודה שלי מלבנון לבקר אותנו ואת אלבסה. מאז הלכתי לשם הרבה פעמים. אני מספרת לילדים ולנכדים שלי על הכפר, לקחתי אותם לשם שיראו את הבית של הדוד שלי. יש בכפר בית עם מרפסת עגולה, זהו הבית של אליאס יני, בן דודה של בעלי עיסא, הוא בנה אותו ולא הספיק לגור בו, כשהתכוון לעבור אליו קרתה הנכבה. היהודים לקחו את הבית ועשו אותו בית המועצה המקומית של שלומי. בית הגרמניות עדיין קיים. פעם אחי ח'ליל הלך לאלבסה לקטוף סברס, ראה אותו יהודי משלומי ושאל: מה אתה עושה פה?, ענה לו ח'ליל: מה אתה עושה פה? זה הכפר שלי. כאן נולדתי. 

----------------------------   

מרים פהד כִּריַני – עאסי
מקום לידה: אלבסה
תאריך לידה: 7.7.1939
תאריך ראיון: 7.7.2012
מקום ראיון: ביתה הנוכחי בכפר יאסיף בגליל
ראיינה: רנין גִ'רְיִס
תרגום לעברית: עמר אלע'בארי 

 

صورة بالبصة / תמונה באלבסה (1940)

صورة بالبصة / תמונה באלבסה (1937)

لاجئون من البصة / פליטים מאלבסה

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

تقرير دراسي / דו"ח לימודי

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

البصة / אלבַּסֿה (1939-40)

زقاق مرصوف حجارة / סמטה מרוצפת באלבסה

الجمعية الخطابية الانجليزية / ‎קבוצת רטוריקה באנגלית (1939-40)

אלבסה אחרי הכיבוש / البصة بعد الاحتلال

אלבסה אחרי הכיבוש / البصة بعد الاحتلال

אלבסה אחרי הכיבוש / البصة بعد الاحتلال

אלבסה אחרי הכיבוש / البصة بعد الاحتلال

אלבסה אחרי הכיבוש / البصة بعد الاحتلال

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

الكنيسة الارثوذكسية في البصة - הכנסייה האורתודוקסית, אלבסה

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

خريطة بريطانية لمنطقة البصة / אזור אלבסה, מפה בריטית

אלבסה / البصة

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

جولة في البصة / סיור בכפר אלבַּסָּה

זוכרות ברשת