ג'אד סאבא סאלם
09/12/2011
ג'אד סאבא סאלם ומסעדה סאלם ביום חתונתם 1947

-    אני: נולדתי במעלול ב 1926. בתעודת הזהות שלי רשום 1922. כי רציתי להתקבל לעבודה ברכבת. עברתי את כל המבחנים שהיו באנגלית אבל הודיעו לי שאני צעיר מדי לתפקיד. עשינו טריק ורשמנו שנת לידה 1922 וכך קיבלו אותי לעבודה.
-    משפחה: היו לי אח אחד גדול ממני בשנתיים, ואחות אחת גדולה ממני בארבע שנים. שניהם נפטרו במעלול. אחותי מתה בעודה ילדה בת 7-8. אבא שלי היה פלאח כמו כולם. מבחינה כלכלית מצבו היה טוב. היו לו בקר וצאן בבית, והיו לו כ- 40 פרות נוספות באחריות רועה שמו יונס, הוא טיפל בהן ובתמורה לקח את החלב, אבל היה מעביר לאבא שלי את העגלים שנולדו.
-    בית: היה לנו בית עם חצר פנימית. הבית עמד על דונם אדמה. חלק המגורים היה רק שני חדרים, אבל חדרים גדולים, 5 מטר על 5. בהם גרנו אני, אבא ואמא. מול שני החדרים היתה חצר לאורך שני החדרים וברוחב 3 מטר. בקצה הדרומי היו מחסני התבן וחדרי הבקר והתרנגולות. הכל היה מסודר ומתאים לחיי פלאח. לא היה באר מים ליד הבית. אבל היה בור עתיק יבש בתוך אדמה ששימש בעבר לאחסון חיטה.

-    ספר לנו על צורת הכפר והשכונות.

-    היה בכפר רחוב מרכזי רחב. אוטו יכל לעבור בו, אפילו משאית ואוטובוס. הרחוב מתחיל מלמטה, עולה לכפר, עובר ליד המסגד, מסתובב וחוזר מטה. הוא הגיע עד המעיין והסתובב במקום ששמו זיתן אלואד (זיתי הואדי), שם גר בנו של חסן אלפלאח, מסתובב בתוך האדמה שנמצאת היום בתוך המחנה הצבאי עד לגורן. היה רחוב רחב שהגיע עד לבית המח'תאר. היתה חצר מול המכולת של עודה אלעואד, שם היה מחכה האוטובוס שנכנס לכפר.
-    אדמות מעלול הגיעה עד תל אלשמאם, זה מעל מסילת הרכבת העוברת ממגידו לביסאן. יעני שדה התעופה שנמצא שם קיים על אדמת מעלול, זו היתה אדמת מעלול אחר כך היהודים לקחו אותה. אז האדמה שלנו נשארה באזור שבין רמת דוד למעלול. זה העמק.

-    ספר לנו על השכונות של מעלול והשמות שלהן.

-    אין שמות לשכונות. הכפר לא היה גדול, והיה צפוף. הקבר של עלי היה בתחילת הכפר מצד מערב, ושתי הכנסיות היו בקצה הכפר מצד מזרח. רק הבית של אבו יונס היה מעבר לכנסיות. אבל היו שמות לאדמות: הר אלנקארה, כרם אלקט שהיה כרם זיתים למשפחת אלקטאט, אם אלפקֻע, אלסריסה ועוד.
-    משפחות: אלסראחנה, עלי אלסאלח, ועוד משפחות מסלמיות שאני לא יודע למי הן שייכות. אנחנו הנוצרים היינו ממשפחות בשאראת וסאלם. בשארה וסאלם היו בעצם שני אים. עם הזמן הפכו לשתי משפחות נפרדות. ויש משפחות אלקטאט ואלעואד.

-    אתה ואשתך זוג מלפני הנכבה, התחתנתם במעלול. איך היו החתונות אז?

-    החתונה במעלול היתה בשביל כל הכפר. לא רק למשפחה. הכפר היה קטן וכולם השתתפו בשמחות של כולם. ילדים ומבוגרים, בנים ובנות. משפחת החתן הכינה חתונה לכל הכפר ולמוזמנים מחוץ לכפר. למוזמנים מחוץ לכפר שלחו כרטיסי הזמנה דרך המח'תאר של הכפר המוזמן. בעצם המח'תאר שלהם החליט את מי להביא אתו לחתונה. אז היו שולחלים לדוגמה הזמנה למח'תאר של עילוט ולמח'תאר של יפיע והם הזמינו את האחרים.
-    קבוצת נערות ממשפחת החתן עברו בכל בתי הכפר, בית בית, עם מגש חִנָּה וספל. ונתנו לכל בית ספל חנה. תושבי הכפר היו נותנים לבעלי החתונה עצים להדליק מדורה בלילה שתעשה אור. לא היה חשמל. היו מדליקים אש ועושים מסיבה לידה. לכל חתן היו שובינים, אחד נוצרי ואחד מסלם. החתן היה עובר בכל בתי הכפר עם השושבין שלו ומזמין כולם לחתונה. אנשי הכפר היו שולחים לחתונה לבן כדי לעזור בהכנת האוכל למוזמנים. זו היתה ארוחת צהריים. בהתחלה הזמינו את המבוגרים לאכול, אחר כן הצעירים, אחריהם הנשים ולבסוף הילדים. אחרי שהצעירים היו מסיימים לאכול היו לוקחים את החתן ל"מקלחית" אצל השושבין מהדת השניה. הנשים, אחר כך, היו באות לשם, תוך כדי שירה, עם מגש מקושט ובו החליפה החדשה של החתן. ליד הבית של השושבין שרים ורוקדים, עד שהחתן מסיים את המקלחת, נותנים לו את החליפה ומכינים אותו למסיבה המרכזית. בין עצי הזית של החתנים, זה שם מקום בכפר, החתן וחבריו יושבים על מזרנים מתחת לעצים עד שמגיע זמן הטקס בכנסיה.     

-    מה היו האתרים החשובים בכפר?

-    כמובן הכנסיות, העתיקה היא הכנסייה האורטודוקסית. הכנסיה הקתולית והמסגד נבנו אחרי שאני נולדתי, הם חדשים. היתה בכפר אבן רחיים לסחיטת זיתים, בית בד ידני, אבן עגולה בצורת גלגל עם חור במרכזה, היתה נקשרת ממרכזה בסוס בעזרת ברזל, הסוס היה מסתובב ומועך את הזיתים ומוציא מהם שמן. היה בית ספר יסודי עד כתה ה'. בשכבה היו 2-4 ילדים, כולם למדו בכתה אחת עם מורה אחד, הקטנים ישבו קדימה והגדולים ישבו מאחורה. בית הספר היה בחדר הכומר ליד הכנסיה. אחרי כתה ה' אפשר היה להמשיך באלמג'ידל עד כתה ז'. מי שרצה ללמוד בתיכון היה הולך לנצרת. היו אנשים ממעלול מבוגרים ממני שסיימו תיכון, כמו עואד אליאס שהיה המצטיין של בית הספר בנצרת.
-    מורים: היה מורה מפורסם שמו ח'לף שאני לא הכרתי אותו. הוא לימד את הגדולים ממני בבית הספר שהיה ליד הכנסיה האורטודוקסית. אני הכרתי מורה בשם וסאם אלסאלח מיפיע. אחריו היה המורה ח'ליל ע'ריבּ, ערסאן ג'ריס ועוד אחד ממשפחת אלמכּעבל.  

-    האם היה דיואן בכפר או בתי הארחה?

-    היו בכפר כמה דיואנים. כל שיח' או מנהיג משפחה היה פותח דיואן ומארח בו אנשים. היה דיואן למח'תאר המסלמים יוסף מחמד, אחד לג'בר אלמעבוכּ, אחד לנאיף אלסראחנה, אחד לדוד שלי סלים יעקובּ, אחד לדוד שלי סלאמה, אחד לדוד שלי סאלח ואחד לעווד אליאס. אלה היו בתים פתוחים. בלילה אנשים הלכו לדיואן לשתות קפה, להעביר את הזמן ולשחק משחקים.  

-    איך היו היחסים בינכם לבן היהודים לפני הנכבה?

-    הם לא הזיקו לנו ואנחנו לא הזקנו להם. אבל לא הכמנו בעניין האדמות. פעם הם העבירו גדר ממעיין אלבַּסּ לתוך אדמה שיש ביננו סכסוך עליה. הלכנו והרסנו את הגדר ועקרנו את שתילי עצי האורן ששתלו שם. כשהתחילו העימותים, הם השתלטו על ההר וחנקו אותנו, ולא נשאר לנו שטח מרעה, ואנחנו כפר שהסתמך על הבקר והצאן והחקלאות. לפני כן, לאורך שנים היו ביננו תביעות הדדיות על האדמות.
-    ועד הכפר: היה בכפר ועד דומה למועצה המקומית היום. הוא טיפל בעניינים של הכפר ובסכסוכים בין האנשים. אם פרה של מישהו היתה נכנסת לרכוש של מישהו אחר ועושה נזק, הועד היה שולח שמאי שיעריך את הנזק ובעל הפרה היה משלם כמו שהשמאי קבע. הועד היה גם לכפר מתי ואיפה מוסקים זיתים בכל יום או איפה קוצרים חיטה. היה לועד איש קשר עם הכפר שהיה גם שומר, דרכו הועד העביר הודעות על ההחלטות שלו.
-    חקלאות: זרענו חיטה, שעורה ותירס. היו שזרעו אבטיח.  האדמה היתה מחולקת לשניים, אחד לגידולי חורף כמו חיטה ושעורה ואחד לגידולי קיץ כמו אבטיח וסמסם. היו עצי פרי רבים בכפר. תאנים, ענבים, שקדים, משמש ושזיף. אחרי שהיהודים השתלטו על אדמות הכפר שטח האדמה שלנו הפך לקטן. הגיע עד לרמת דוד. היה מאבק משפטי על האדמה. ועד הכפר ביקש מעורך דין לייצג אותו בסוגיית האדמות. אנחנו בעצם דרשנו רק זכות לחכור את האדמות בעמק ולעבד אותן, כי לא הייתה לנו בעלות עליהן.
 אדמות: עוה"ד הציע לתבוע זכות לרכוש את האדמות שעיבדנו במשך שנים. בבית המשפט הפסדנו. אז היהודים תבעו לקחת את האדמה עד כביש נצרת חיפה. כי לאדמות שמעל לכביש יש לנו טאבו. כל זה שאני מספר היה לפני העימותים ולפני הקמת ישראל. הנציב העליון הבריטי לא קיבל את המצב ואמר לקק"ל שמעלול הוא כפר חקלאי ולא יוכל להתקיים ללא אדמות. לכן הוא רכש 3000 דונם מהקק"ל והחכיר אותם לאנשי מעלול ל 99 שנים. ונתן ליהודים אדמה ליד ביסאן.  

- מה אתה זוכר מהימים האחרונים בכפר? איך נכבש הכפר?

-    כשהיהודים השתלטו על ההר, שלחו לנו כמה חיילים מצבא ההצלה הערבי. פעם ירו היהודים על הכפר מלמעלה והרגו את אשתו של עבאס אלעלי כשעמדה בכניסת הבית שלה. זה לא רחוק, אולי 500 מטר באויר. אז עכשיו גם פחדנו מהיריות ולא יצאנו לאדמות וגם אין לנו מרעה לעדרים. אפילו למעיין היה מסוכן ללכת. אלה היו הסיבות שאנשים הוציאו מהכפר את הילדים והנשים.  אנשי צבא ההצלה לא היו בכפר יותר מחודשיים. כשהגיעו לכפר המצב רק החמיר. ההתקפה על הכפר היתה רק יום אחד. לפני כן ההורים שלי אמרו לי לעזוב ללבנון עם אשתי ובתי. ארזתי דברים ונסעתי לנצרת. שם הייתי אמור לשכור גמל ללבנון. ברגע האחרון שיניתי את דעתי וחזרתי לכפר. אמרתי להורים או שנחיה יחד או שנמות יחד. אני לא משאיר אתכם לבד.
-    כאשר התחילו הבעיות ממש, בן דוד שלי, שהיה נהג האוטובוס שנסע ממעלול לנצרת, העמיס באוטובוס את כל הדברים מהבית שלנו והעביר אותם לנצרת. גם קצת חיטה שהספקנו לדוש בגורן לפני כן.
-     אני הייתי נשוי רק שנה. התחתנתי בחודש יוני 1947 ובחודש יולי 1948 העברנו את תחולת הבית לנצרת. למרות שלא הסכמתי לכך.

-    איזה הוראות קיבלתם כדי לצאת?

-    אף אחד לא אמר לנו לצאת. גם חיילי צבא ההצלה נורו על ידי היהודים שירו מההר. הם לא היו רבים אולי 10-20 חייל. ובמעלול לא היה נשק. אולי רובה ציד. אני בעצמי עשיתי שמירה עם מקל. היינו קבוצת צעירים, ישבנו ליד המסגד כדי לשמור על הכפר, ולא ידענו להשתמש בנשק. אחרי שהאשה הזאת נהרגה ואחרי שחיילי צבא ההצלה נפגעו, אנשים התחילו להבריח את הילדים והנשים. חלק מהאנשים הוציאו מהכפר את הפרות והצאון. חלק הלכו לכפר אלרינה וחלק לכפר כנא. בני סעיד אלורדה הגיעו עד לבנון וחזרו.  
-    אני יצאתי באותו יום שהעברנו את החיטה הדברים באוטובוס. יום אחד הם תקפו את הכפר. רק עשר דקות. לא היו כמעט אנשים שם. עד אותו יום נהרגו ארבעה אנשים מהכפר. שני אנשים, סלים סלימאן ותופיק עווד נהגרו בתוך הבית מפגז שירו היהודים לכיוון הכפר ונפל לידם. אחר כך נהרגה האשה ההיא בכניסת ביתה וסלים מחמד שנהרג בתוך הבית שלו. לגבי חיילי צבא ההצלה, מי שברח ברח ומי שלא ברח הרגו אותו.  

-    לאן אתם הלכתם?

-    הלכתי לנצרת. גרתי שם 11 שנה. בהתחלה גרתי עם בן דודי אצל אסעד דאוד, ליד אלמסקוביה בנצרת. שכרנו חדר אחד, שמנו את החיטה באמצח החדר, אני ישנתי מהצד הזה והוא מהצד השני. חשבנו שנישאר שבוע ונחזור למעלול. אבל כששמענו שהרסו את הכפר הבנו שאין חזרה. אחרי כחודשיים שכרתי חדר אצל מסטפא עטיה, וגרתי אצלו 11 שנה.  
-    חשוב לנו, אנחנו בני הדור השלישי אחרי הנכבה, לשמוע מה חושב על העתיד. מה את חושב על זכות השיבה והשיבה?
-    אני איש מבוגר ועברתי הרבה בחיים. שמעתי על מלחמות רבות בעולם. אבל לא שמעתי על מקרה דומה למה שקרה לנו הפלסטינים. הנה רוסיה והאמריקאים לדוגמה, כבשו את גרמניה והשתלטו עליה אבל אחר כך עזבו אותה. פה כל החוקים משתנים. זה לא מסתדר עם אף עקרון או דת. הם הפכו את האסור למותר ואת המותר לאסור. ומה שעולה על רוחם עושים.

-     האם נשוב מתישהו למעלול? מה היית מייעץ לנו?

-    לדעתי, כל עוד יש אנשים שממשיכים לדרוש את זכותם, אז אין ספק שיום אחד יגיעו למטרה. אל תפקירו את העניין. יותר מזה אני לא יכול להוסיף.



ג'אד סאבא סאלם ואשתו מסעדה / جاد سابا سالم وزجه مسعدة سالم



ג'אד סאבא סאלם / جاد سابا سالم (1926)



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جدارية معلول قبل النكبة / ציור קיר של מעלול לפני הנכבה



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול

_______________________________________________
ג'אד סאבא סאלם (85)
הראיון התקיים בביתו הנוכחי ביאפת אלנאסרה (יפיע)
מראיינים: נטלי חאיכּ, רואן בשאראת, וִסאם עלי אלסאלח.

זוכרות ברשת