ורדה עלי אלסאלח
08/12/2011
ורדה עלי אלסאלח (1938)

 - שמי ורדה בת סלימאן מחמד ממשפחת עלי אלסאלח. אני בת 73.

- מה תאריך הלידה שלך?

- שכחתי.

- בת כמה היית כשיצאת ממעלול [ב 1948]?  

- הייתי בערך בת 11.

- איפה נולדת?

נולדתי במעלול. בבית.

ספרי לנו על משפחתך. על עבודת ההורים שלך.

אמא שלי עבדה בבית. לשתה בצק, אפתה ובישלה. האחיות שלי היו נערות. היינו 6 בנות ובן אחד. האח היחיד הלך פעם לטפל בפרות שלנו, רכב על הסוס ונפל, הסוס נתקע בחוטי הטלפון על דרך חיפה, נפל ונהרג. כן מת. היה בן 19. הקבר שלו בתחילת הדרך בכניסה למעלול. 

הקבר הבנוי? עם מצבה?

כן. גבוה ורשום עליו שמו ותאריך המוות. יעני, השבח לאל. במעלול היו גם נוצרים וגם מסלמים. לא תוכלי לדעת מיהו נוצרי ומיהו מסלם. לבשנו ואכלנו אותם דברים. הבית שלנו היה סמוך לבית של משפחת סאלם, זה שמת לא מזמן. הסבתא שלו זקנה והדודה שלו הייתה עיוורת. אמא שלי הייתה שולחת אותי "לסבתא" אם סאלם להביא את הבצק שלהם כדי לאפות אותו אצלנו. היא היתה אופה בשבילם והייתי מעבירה להם את הלחם. אמא שלי הייתה גם מכינה בשבילם חצילים צלויים. הם היו שכנים שלנו.  חצר הבית שלהם מאחורי הבית שלנו. אמא שלי היתה אשה טובה. כן, היא מעילוט. מי שהיה צריך עזרה אמא שלי הייתה מיד הולכת. אשה חולה, אשה עומדת ללדת או אם קרה מישהו הייתה רצה לעזור. במעלול, השושבין של החתן היהת מיד מהדת השניה. חתן מסלם השושבין שלו היה נוצרי, חתן נוצרי השושבין שלו היה מסלם. הכלה הנוצריה הייתה מוזמנת לישון בבית של מסלמים  לילה לפני החתונה וחר כך היו לוקחים אותה לבית החתן. כן כן. אשתו של סלים אליאס ז"ל, אם עפיף, אם מכירים, היא מטרעאן, הביאו אותה למעלול, הביאו אותה קודם לבית של הדוד שלי ורק למחרת לקחו אותה לכנסיה ולמסיבה. כולם היו חברים וטובים אחד עם השני. חבל עלינו. אנחנו לא נלחמנו לא ביהודים ולא בערבים. 

את זוכרת את כל הדברים האלה.

 כן. הייתה גדולה. נכון שאני הכי צעירה בין האחיות שלי, אבל הייתי בגיל שיכולה לזכור. הייתי הולכת למעיין להביא מים, הייתי רוכבת על הסוס מהבית עד המעיין. הבית שלנו ליד המסגד במעלול. אני זוכרת כל דבר.  

את זוכרת את הבית שלכם?  

הבית היה שני חדרים עם חצר ממול. והיה בית גדול אחר בפנים, זה היה חלק ישן מאוד, היה בו בוידם, שם שמרנו את הזיתים והשמן. וליד הבית היו ח'ואבּי [ ח'אבּיה ביחיד].

מה זה ח'ואבי?

ח'אביה זה מחסן בנוי מבוץ, שם שמרנו חומוס, פול, עדשים, חיטה, שעורה. זה ח'אביה. אבא שלי היה פלאח. חרש, זרע וקצר. עליהם השלום. הבית של אחותי היה ליד הבית שלנו. רק קיר הפריד ביננו. אחותי יצאה ממעלול עם בעלה, שהוא בן דודה שלי, יצאו לעמאן. היא נפטרה שם בגיל 25. היו לה שני בנים ושתי בנות. זאת אחותי נסרה ז"ל.

את יכולה לתאר את מעלול?

אנחנו גרנו בשכונה התחתית. בשכונה העילית גרו משפחת הדוד שלי יונס ומשפחת ערסאן אלד'יב וקרובי המשפחה שלו. בשכונה הדרומית גרו משפחת אלחלאג'ה ומשפחת ערסאן אלסלים. היינו הולכים למעיין, והיו כאלה שיש להם בורות מים ליד הבית. הדוד שלי יוסף מחמד היה המח'תאר, היה לו מדאפה [בית פתוח לאורחים], היה מכין קפה והאנשים היו מתארחים אצלו. אם היה מגיע אורח או עובר אורח היה נכנס למדאפה ונתנו לו לאכול ולישון בה. היו בה מזרנים לאורחים. המדאפה היתה בצד הדרך העולה למסגד, שם הבית של הדוד שלי. הבית של אבא שלי מהצד השני. שם היו גם הבתים סבחי אלח'דר וסאמי אלסעיד ופואז אלסעיד. כולם היו בשכונה אחת. 

מה היה תפקיד המח'תאר אז?

כמו זה של המועצה היום. המח'תאר של המסלמים היה הדוד יסוף ז"ל, והמח'תאר של הנוצרים היה עווד אליאס ז"ל. הכנסייה הייתה למעלה. כשיש חתונה כולנו נכנסים לתוך הכנסיה ומשתתפים בחתונה. הנוצרים היו באים לחתונות שלנו ואנחנו לחתונות שלהם. לא היה הבדל בין נוצרי למסלם. אין מתחים כמו היום.  

איזה ערים וכפרים היו ליד מעלול לפני הנכבה?

 נצרת. היינו הולכים לנצרת. יוצאים מהבית, עוברים ליד המסגד, דרך הגורן, עוברים ליד כפר החורש וממשיכים לנצרת. הייתה קרובה. שם מכרנו דברים כמו לבן, וקנינו דברים מהעיר, היינו קונים תפוזים מליד המעיין וחוזרים למעלול. יאפת אלנאסרה היה קרוב. אלמג'ידל ממול מעבר לכביש ומצפון היה עילוט. הייתה לי דודה בעילוט, הייתי הולכת אליה ונשארת שם שבוע. הייתי הולכת גם לאלמג'ידל, היו שם טחנות קמח, אחת למשפחת ואכּד, ואחד למשפחת ד'יב אלסאלח. המיקום של מעלול היה יפה והייתה לנו אדמה טובה שעיבדנו. היו עצי רימון ותאנים. היום האדמה הזאת נמצאת בתוך הגדר של הצבא. ליד המעיין יש אדמות של אבא שלי. אני זוכרת את עץ השזיף שוכב על האדמה מכובד הפרי, היה מלא. עזבנו אותו כך. חשבנו שנצא לשבוע. חבל. עדיף למות שם שבוע ולא לצאת.  טוב.. נו .. גורל. 

לאבא שלי היה חבר מנהלל. שמו יהודה, אבו יוסף. אבא שלי היה מבקר אצלו והוא היה מבקר אצלנו. הוא דיבר ערבית. שמו אבו יוסף. היו רק כך חברים לא יותר. 

מה עם בתי ספר? איך הייתה הילדות שלך?

היה בית לבנים. הבנות לא למדו. אבל אבא שלי, בגלל שלא היו לו בנים הוא שלח שתיים מהאחיות שלי לבית הספר, ע'זאלה אם ד'יאב ומסעדה אם עאדל. שתיהן יודעות לקרוא ולכתוב. השיח' לימד אותן בבית הספר עם הבנים. אני לא למדתי. הייתי יום אחד בבית הספר כי באותו יום לא רצו להשאיר אותי לבד בבית. אני עבדתי באדמה. שתלנו עגבניות והייתי הולכת להשקות אותן ולטפל בהן.  אני זוכרת שגידלנו בבית שלנו גדי. יום אחד אבא שלי והדוד שלי באו כדי לשחוט אותו. התחלתי לבכות ולצעוק אל תשחטו את הגדי שלי. אחרי ששחטו אותו אני ואחותי ע'זאלה לא אכלנו מהבשר שלו. 

זרענו חיטה בעמק שבכפר, זאת האדמה המישורית שליד הכביש הראשי. הנשים עבדו באדמה, זרעו וקצרו, טיפלו בעדר, חלבו, עשו לבן חמוץ ומכרו אותו בחיפא.  היינו לוקחות את החלב, יורדות לכביש, אני הייתי הולכת עם אמא שלי, ונוסעות באוטובוס של אלעפיפי. האוטובוס היה עוצר במעלול ליד המסגד. כל מי שרצתה לנסוע לחיפא היתה עולה לאוטובוס.    

את זוכרת דברים מהמתח לפני הנכבה?

היינו הולכים לעמק, עמק אבּן עאמר [עמק יזרעאל], לקצור את החיטה והשעורה, מביאים אותה לגורן במעלול. הגורן מול המסגר. כל האזור הזה היה גורן. כל אנשי הכפר היו מביאים את החיטה לגורן, דשים ומכינים אותה. היינו טוחנים את החיטה באלמג'ידל.   בשנים האחרונות שם, אנשי אלמג'ידל, היו הולכים לאדמות שלהם בעונת הקציר והיו רבים עם היהודים, היו יורים זה על זה. אנשי אלמג'ידל לא הצליחו לקצור את השדות שלהם. כשאנחנו הגענו לטחון אצלם את החיטה הם היו כועסים ואומרים שאתם, אנשי מעלול, קצרתם ואספתם את החיטה ואנחנו לא.  הם היו רבים עם היהודים באדמת ג'נג'אר. אנחנו הלכנו לאדמות שלנו וחזרנו כל יום אבל היהודים לא דיברו אתנו ואנחנו לא דיברנו אתם. אנשי כפר החורש, אלקעקור שמה, היו הולכים לנהלל וליישובים למטה והיו עוברים ליד הכניסה של מעלול, ליד המעיין. הדרך עדיין קיימת. אף אחד לא היה מדבר אתם או מפריע להם. 

כאשר התחילו האירועים והעימותים, הדבר הראשון ששמעתי עליו היה בחיפא. אז הפסקנו ללכת דרך כפר החורש ועברנו דרך  יאפה [יפיע] לנצרת.  

היהודים היו עוברים ליד אלמג'ידל בדרך לכפר החורש, אנשי אלמג'ידל פוצצו את הכביש, זה שמגיע לנצרת כדי שהיהודים לא יעברו משם. אבל אנחנו לא הפרענו להם אם היו עוברים ליד מעלול. אחרי שהעימותים התחזקו פחדנו. שלחו אלינו מאלמג'ידל קצת אנשים  מצבא ההגנה הערבי. אנשים אמרו יש מלחמה, בואו נתרחק מהמלחמה איזה שבוע. לאן נלך שבוע. חלק הלכו לנצרת, חלק לעילוט, חלק לאלרינה. אנחנו הלכנו לעילוט. נשארנו שבוע ואחר כך עברנו לכפר אלרינה וישנו במטעי הזיתים, העמדנו אוהל וגרנו בו. זה היה דמדאן, אני זוכרת, אז ראינו מטוס מפציץ את ספוריה. שמענו בהתחלה את הרעש שלה, חלק אמר מטוס של יהודים וחלק לא. הפציצה את ספוריה, אנשי ספוריה ברחו ועזבו את הבתים שלהם, מסכנים לא הספיקו לשבור את הצום של אותו יום. ראינו אותם כך וגם אנחנו ברחנו. לאן נלך? הלכנו לעראבה.  

איך הגעתם? איך עברתם ממקום למקום?

ברגל או על הבהמות. הגענו לעראבה. שמענו ירי והפגזות באלמע'אר. שם בגורן. אמרנו לעצמנו הירי הזה לפנינו, לאן נלך? חזרנו לנצרת. הבקר והצאן שלנו נשאר לרעות באלרינה ואנחנו גרנו בעליית אלרינה, אצל משפחת אלשמטלה ואבו פואד. משפחה נוצרית. שכרנו חדש בחמש לירות לחודש. זה היה הרבה. נשארנו שם חודש ואחר כך עברנו לשכונה המזרחית בנצרת כי אמרו לנו שיש שם חדר להשכרה בלירה לחודש. גרנו אצל משפחת אלשמוט ששה חודשים. הייתה לנו פרה, היא הייתה אצל אחותי בכפר כנא. הפרה עמדה ללדת. אחותי לא יכולה לטפל בה ואנחנו לא יכולים להביא אותה לבית בנצרת כי היו בו מדרגות . לכן חיפשנו בית אחר ומצאנו בית ביאפה [יפיע] אצל הכומר ח'ליל, בסנט יעקוב. שכרנו בית בשלוש לירות לשנה. לא זוכרת כמה גרנו שם, אבל זוכרת שהתחלנו לעבוד באדמה. החיטה שהייתה אתנו התקלקלה. זו חיטה שאבא שלי זרע באדמה הוקם עליה היישוב יהודי נילית. 

תוך כמה זמן היו כל המעברים האלה?

תוך שנה, שנתיים. 

מתי הרגשת בשינוי האוירה? מתי הרגשת שיש כיבוש, מלחמה?

יום אחד, פארס אחיה של אם רימון, היה בדרכו חזרה לכפר מחיפא. יהודים ארבו לו בדרך והרגו אותו. הם ארבו לאוטובוס וירו עליו ואז פארס נהרג. הם רצו לנקום לאירוע הנמל החיפא שבו נהרגו פועלים יהודים. פארס היה אחד השכנים שלנו, היו לו ילדים, אשתו היא סלימה אלשתיוי.  

פעם, הגיעו אנשים לכפר מכיוון דרום, אלה היו נשים שלא הכרנו, הן הפחידו אותנו. אמרו שבדיר יאסין היהודים נכנסו והרגו אנשים, פוצצו נשים, דקרו נשים בסכינים ורצחו אותן, חיסלו עשר שתים עשרה משפחות. האנשיפ פחדו. מי שיש לו בנות נערות פחד. עד אז אנחנו לא הותקפנו, לא ראיתי חיילים או טנקים או מטוסים. אנשים פחדו והלכו. אם היית מסתכל מאלבטוף [נטופה], לפני עראבה, היית רואה אנשים כמו עדר כבשים. כל האנשים נמלטים. באותה תקופה היהודים עמדו על ההר ליד תמרת. אחד מהם החליק על ההר, והרימונים שהיו בחגורה שלו התפוצצו והוא נהרג. אז התחילו היהודים לירות לעבר מעלול. תופיק עווד, האח של נאיפה, נהרג. סלימה סלימאן נהרגה. עוד שני חיילים מצבא ההגנה נהרגו כשהם יושבים בצד הרחוב בתוך הכפר. אחרי שהיהודים התקיפו את הכפר, הדוד שלי סלים, נהרג בפתח הבית שלו, כאשר רצה לברוח מהכפר. חמתי, שיח'ה עבד אלהאדי, קיבלה כדור בחלק העליון של הרגל, איבדה הרבה דם ומתה, קברו אותה בתוך הבית במעלול.  כי אנשי הכפר לא יכלו להגיע לבית הקברות בגלל הירי, לכן קברו אותה בתוך הבית.  האנשים שנשארו בכפר אחרונים יצאו בבהלה, חלקם יצאו יחפים. אנחנו שיצאנו קודם לקחנו אתנו את הדברים מהבית. היהודים נכנסו לכפר והיו בו רק כמה אנשים. אספו אותם בכנסיה ואחר כך גירשו אותם והרסו את הבתים שלנו. השאירו רק את שתי הכנסיות והמסגד. 

מה עם בתי הקברות?

בתי הקברות קיימים. אבל בית הקברות של הנוצרים נמצא בתוך מחנה הצבא. ח'זנה אם אדוארד רצתה לעלות לקבר של אבא שלה, שמת כשהיא ילדה, אבל לא נתנו לה. האזור שנמצא בו המחנה של הצבא קראנו לה אלפרינה. מסביב לה היה צבר. היום יש נשק וטילים שם. 

מתי חזרת לראות את מעלול אחרי 1948؟.

בהתחלה היה אסור להגיע לשם. רק ביום העצמאות הישראלי יכולנו לבקר בכפר. היה מותר. לא יודע למה. אמא שלי הלכה בכל יום עצמאות לבקר את הקבר של האח שלי. אנחנו עדיין מבקרים בקרב כמו שהבטחנו לה. אנשי הכפר הצליחו לשפץ את אחת הכנסיות. רצינו לשפץ את המסגד, אנשים אספו תרומות והתחילו לעבוד, אבל היהודים הפסיקו אותם. איך הם עושים דבר כזה? זה רכוש של הווקף. אחרי ששיפצנו את הכנסיה, אנשים התחילו לקיים טקסי טבילה שם, אני נפגשתי עם אם חנא, היא סבחיה בת אבו כּרים, אמרה שהאח שלה מתכוון לעשות את טקס הטבילה בכנסיה של מעלול. מה יקרה אם ניכנס למסגד ונתפלל?    

באחד מימי העצמאות נכנסתי לתוך המסגד וניקיתי את הלכלוך של הבקר. הפרות נכנסות לתוך המסגד. ניקיתי והתפלתי. 

מה יקרה בעתיד? מה עם שיבה למעלול?

רוצים להחזיר אותי למעלול? אני מתחננת, מתחננת שתיקחו אותי למעלול. אתם יודעים מה. אלוהים הכל יכול. מי יתן והאמת תצא ונקבל את הזכויות שלנו. אין זכות שהולכת לאיבוד כל עוד אנשיה מתמידים לדרוש אותה. אנחנו רוצים את האדמות שלנו, שיתנו לנו אותן, ואנחנו נחליט מה לעשות בה. אנחנו לא יצאנו מפלסטין כלל. אנחנו עדיין פה. אפשר ללכת ברגל מיאפת אלנאסרה למעלול בפחות משעה. 



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



كنيسة الكاثوليك في معلول / הכניסיה הקתולית במעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול



جولة في قرية معلول / סיור בכפר הפלסטיני מעלול

ורדה עלי אלסאלח (73)

הראיון נערך בביתה הנוכחי ביאפת אלנאסרה (יפיע)

מראיינים: וִסאם עלי אלסאלח ונטלי חאיִכּ

8.12.2011

 

זוכרות ברשת