מוחמד אלמצרי
05/02/2004
עמר מסארוה מימין ומוחמד אלמצרי

בכפר היו בערך 250 איש, בערך. השטח של הכפר היה מאד גדול והתושבים גרו על חלק ממנו, ליד המסגד. מקום נפלא, הים. אנשים אצלנו היו זקנים, בקושי הולכים, בקושי חיים, לרוב לא היה ממה לחיות, היו עניים מאד, היו דגים, עובדים בשדות ועושים עבודות קטנות רק בשביל לאכול. המשפחה שלנו היתה יחסית אמידה, היה לנו רכוש, אדמות ופרדסים. היו שתי משפחות גדולות בעיר, המשפחה שלנו משפחת אלמצרי ומשפחת כרם, אלו המשפחות שהנהיגו את הכפר. אבל כשקרה הדבר הזה כולם ברחו. אני הייתי בערך בן 12 כשהכל קרה, אבל כבר לפני כן למדתי כשנתיים בפנימייה בלוד.

כאן היה הבית של אבא שלי, ממש ליד בית הקברות. כל זה היה בית הקברות ליד איפה שעכשיו העצים
וגם ממערב למסגד. המסגד היה מרכז הכפר, הוא שופץ לפני כמה שנים. בקיץ היו מגיעים אנשים מיפו, רמלה,לוד, באים למסגד. המסגד היה מיוחד לכולם, סידנא עלי נקבר כאן והקבר נמצא במרכז המסגד. היה גם בית ספר בתוך המסגד ואני למדתי פה קצת, היו מורים שבאו מבחוץ, אחד מהם מטייבה. הרבה מהבתים הקיימים היום הם בתים מקוריים ששופצו והורחבו. עד תחנת המשטרה הבריטית [היום מוסד לעבריינים צעירים-ק.צ] היו הבתים של הכפר.
אלו בתים חדשים, אבל פה היו בתים, היה בתים שמה... אלו בתים ישנים ששיפצו אותם. בנו גם מבלוקים וגם מאבני כורכר, היו בתים טובים, לא כאלו שבנויים מלבני בוץ. זה נדמה לי בית ישן, גם הבית הזה פה ישן, נדמה לי. הנה פה כל הבתים ישנים. הנה רואים את החיבור של הבית הישן להרחבה החדשה. אה, הנה עוד... פה אבא שלי נולד ואלו בתים של משפחת אלכרם. זה הבית של דוד שלי, עבד אלכרים עלי מצרי, ממש אותו בית.
אצלנו לא היה ריב או כלום, להפך היו יחסים מאד טובים עם היהודים מרשפון, הם אמרו לנו תישארו אל תברחו, אבל אבא שלי ודוד שלי פחדו, שמעו על בעיות בכפרים האחרים, על משפחה שנרצחה לא רחוק מהכפר. היו כל מיני סיפורים, היתה משפחה, 2 ק"מ מפה, כולם מהנדסים, כולם מורים, העמידו אותם וגמרו אותם. אצלנו נבהלו והחליטו לעזוב.

חלק עברו לשכם ולכפרים ליד שכם, חלק במחנה פליטים בטול כרם וחלק ברחו לרבת עמון. אנחנו, היה לנו מזל שיש לנו קרובים בטייבה שתמכו בנו, חיבקו אותנו וככה יכלנו להישאר בטייבה.. מזל שלנו...באמת...מזל. האמת, לא יודע מי הכניס את השנאה הזו, היחסים היו יוצאים מהכלל. הערבים היו עובדים אצל היהודים והיהודים היו באים לבקר. אני זוכר שביקרו הרבה אצל אבא שלי ואצל הדוד. לא יודע מה קרה.

סיפור כואב, אני עזבתי אדמות, את הבית כדי שלא איהרג. יכול להיות שעשינו טעות שעזבנו ואולי לא היה קורה כלום, אבל כואב, היה הרבה פחד בלב, אי אפשר היה להישאר שם במצב כזה. שמענו חיפה ברחו, יפו ברחו, אז מה אנחנו? כפר כזה קטן לא יברח?. לפעמים אני נוסע להסתכל כשאני עובר ואני נכנס אני כואב, באמת כואב לי.



محمد المصري / מוחמד אלמצרי



محمد المصري / מוחמד אלמצרי

זוכרות ברשת