עדויות מסֻחמַאתַא
01/11/2005
סוחמאתא לפני שנהרסה (1950) - הארכיון הציוני המרכזי

הכפר סוחמתא ממוקם על שתי גבעות, בלב הגליל העליון, נישא מדרום לעבר עמק, וממערב על מעיינות ואדי ח'רב... הכפר, המפורסם בפרי הצבר שבו משקיף על כרמי זית ותאנים, צופה על גבעות, ואדיות ופסגות ועל חורשות אלונים ועצי אלה. לידו עובר כביש המחבר את הכפר עם צפת, נהריה, עכו, וכפרים נוספים...  גובלת בכפר ממערב תרשיחא, כפר סמיע ובקיעה מדרום, בית ג'ן מדרום מזרח, חורפיש וסבלאן במזרח, ודיר אלקאסי ופסוטא מצפון.

מדוע נקרא שמו סוחמאתא

ההסטוריון הפלסטיני מוסטפא אלדבאע', כותב בספרו "בלאדנו פלסטין" (פלסטין ארצנו) שמקור השם סוחמאתא הוא במילה האשורית "סמאחא" שמשמעותה אור הזריחה.  השיח' סמעאן, אבו עפיף (1912 – 1999)  מספר גרסה אחרת:
"מקום הכפר הישן היה נמצא צפונה לכפר הנוכחי.  שמו היה קרחאתא, כנראה שם ביזנטי, ויתה בו כנסייה עתיקה, בת יותר מ-1500 שנה.  בכפר חי אדם מכובד בשם מתא (מתתיהו)... מתא חלה במחלה קשה, וכל מאמצי המרפאים עלו בתוהו.  בסופו של דבר הם העבירו אותו לגבעה לצד הכפר, שהאוויר בה היה נקי, והמיים צלולים והצמחיה יפה מאוד... ואחרי תקופה קצרה הוא החלים.. והאנשים החלו לאמר "מתא הבריא (צח) מתא הבריא..." במשך הזמן הצ' הפכה לס', ושתי המילים התחברו והשם הפך ל"סוחמאתא"

אנו בני דתו של קיסר

בשנת 1948 חיו בכפר כ-1200 תושבים, רובם בני העדה המוסלמית.  סוחמאתא היתה ידועה באוירת האחווה וההתעלות על הסכסוכים העדתיים והדתיים... בתקופה ההיא היו בכפר 3 מוכ'תארים, אך המילה האחרונה בכל נושא היתה בידי המוכ'תאר קיסר סמעאן, בן העדה הנוצרית.  הוא זכה לאמון האנשים והיה מליץ היושר שלהם בכל ענייניהם ובעיותיהם מול הרשויות, ואפילו פנה ותיווך בענייני בני הכפר בבית הדין השרעי, דבר שגרם לקאדי של עכו לפנות אל השיח'ים של סוחמאתא ולהעיר באוזניהם על תופעה משונה זו... ותגובתם של אותם שיח'ים היתה פשוטה ומרגשת:  "אנו בני דתו של קיסר"... הדבר רגש את הקאדי, שהבטיח לבני הכפר לתת עדיפות לעתירות שיוגשו בחתימתו של קיסר סמעאן.

החקלאות בכפר

לפני שנת 1948 היה הכפר סוחמאתא מפורסם בכרמי הזית שלו, שהשתרעו על יותר מ-2110 דונם.  הירק הכסוף של כרמי הזית, ושל חורשות האלון, האלה והעוזרד הוסיפו ליופיו ולפארו של הכפר.
אודות חיי החקלאים מספרת לטפיה מבדא סמעאן (בת 75)
"היינו פלאחים, זרענו טבק, חיטה, עדשים, שעורה, חלבה, פול, חומוס, שומשום, תאנים, צבר וענבים... בתקופת זריעת הטבק, זרענו שומשום באדמות שלא התאימו לטבק... כשהסתיימה עונת הטבק, היינו קוטפים את התאנים, בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר היינו קוטפים תאנים, צבר וענבים.
לחלק מהאנשים היתה אדמה ולחלק לא... כשזרענו בצל, תפוחי אדמה ופול היינו מציעים למחוסרי האדמה לאזור לנו ובתמורה להשתמש בחלק מאדמתנו... שכנתנו, למשל, היתה באה ועוזרת לנו בעיבוד האדמה, ומקבלת חלק מהיבול.  הנשים והגברים עבדו ביחד באדמה, היינו מביאים צידה ואוכלים ביחד, בשדה, בזמן העבודה.
תושבי הכפר לא היו מוכרים את היבולים מלבד הטבק... כשהסתיימה עונת הטבק, בחורף, היינו מיבשים ומפוררים את הטבק ואורזים אותו בחבילות, לכל אחד היו 20 או 30 חבילות בהתאם ליבול.  כשעזבנו את סוחמאתא השארנו בבית 600 שקי טבק עדיין לא מעובדים".
אודות עבודתן הקשה של הנשים, ספרה נג'יה אסעד סלימאן (בת 74)
"הנשים עבדו, בשלו, זרעו, חטבו עצים ושאבו מיים מהבאר.  כשהנשים היו יורדות לשדה, היו נושאות מיים בידיהן ואת עריסות העץ של ילדיהן על ראשיהן, כשבתוכן התינוק והצידה... הנשים עבדו קשה מאוד"
בסוחמאתא היו שתי שכונות כשביניהן הפרידו ברכות המיים וכיכר הכפר בה נחגגו החתונות.  במרכז השכונה המערבית (התחתית) נמצאו מסגד, כנסייה ובית ספר בן 4 כיתות שהוקם ע"י השלטון העת'מאני בשנת 1886. בשכונה המזרחית (העלית) נמצא מבצר צלבני ובית הספר החקלאי שהיה מוקף בחצר משק גדולה בת 10 דונם (ששימשה לגידול עופות וכוורנות), שהוקם בתקופת המנדט הבריטי.

הצבא הבריטי בסוחמאתא

תושבי סוחמאתא לא נצלו מהתעללויות צבא המנדט הבריטי, במיוחד לאור השתתפותם בהתקוממות כנגד שלטונות המנדט אשר תמכו בתנועה הציונית.  אודות הסבל שסבלו תושבי הכפר מהצבא הבריטי, ספרה נג'יה אסעד סלימאן:
"כשהיו בעיות, האנגלים היו מקבצים את הגברים ליד הברכה ואת הנשים במסגד... חלק חטפו מכות רצח, ולחלק שיחק המזל ולא הרביצו להם... הם אסרו הרבה גברים, פעם אסרו את אחי דאהר.  המרכז של האנגלים היה בתרשיחא, קרוב אלינו... אני זוכרת שבחורף בא חייל אנגלי וישב על הפתח בגג דרכו יצא העשן...העשן התחיל להתפשט בבית... אמי באה, הכניסה מוט ברזל בפתח ודקרה אותו... הוא פרץ בצרחות וברח...
בימי המרד החיילים היו נכנסים לבתים ושורפים את הרהיטים והיבול... פעם באו לכפר בחורף, אספו את הגברים והתחילו לזרוק אותם לברכה... כשזרקו לברכה את רשיד אלמתולי הוא התחיל לצעוק "הצילו, אני הולך למות"...  ירדו ובאו בני הכפר והוציאו אותו מהמיים"

הפחד מהגרוש

אודות הבעתה בעיני בני סוחמאתא ספרה לנו אם עפיף (בת 83)
"באפריל... חודשים לפני כיבוש סוחמאתא... החלו האנשים לחוש בפחד ובסכנה... כל פעם שראו דברים מסביב לכפר היו מפחדים ואומרים "באה ההגנה"... פעם אחת הלכו בנות עם הפרדה שלהן לאסוף טבק... ירד גשם והן כיסו את ראשון בשקים... ראו אותן וחשבו שההגנה באה... היה איש אחד בכפר ששירת בצבא הירדני והלך לראות מה קורה... הבנות, היו מבוהלות לגמרי... בתקופה ההיא האנשים פחדו כי שמענו על הטבח בדיר יאסין ועל ההרג במקומות רבים...
תושבי סוחמאתא היו מפטרלים כל לילה כדי לשמור על הכפר... לא היה נשק... כלומר, היה מעט מאוד נשק, נשק מקולקל וישן... האנשים נותרו במצב של פחד ודאגה עד לאוקטובר... האנשים דאגו יותר ויותר... לקחו את כברי וג'דין ולא נותרה אלא מעליא... האנשים עבדו כשהם דואגים... פעם אמי היתה שואבת מים מהבאר שליד הגורן (לנו לא היתה באר), עבר איש על סוסה ובקש ממנה מים להשקות את הסוסה, וקצת תבן... הוא לקח מהחיטה, ואמי אמרה לו "קח מהתבן" אמר לה: ואללה, דודה אתם לא תאכלו מהתבואה הזאת, אתם מתאמצים ואחרים יאכלו..." וכך קרה! החיטה נותרה בגורן, ארזנו את החיטה והטבק, והכל נשאר בבית"

כבשו את סוחמאתא מבלי שנרגיש...

המטוסים החלו בהפצצת סוחמאתא מהאויר ב-28 לאוקטובר 1948, וב-29 לאוקטובר כבשו כוחות ההגנה, בפיקודו של יצחק רמון, את הכפר.  אם עפיף מספרת אודות אותם ימים:
"ביום ההפצצה, המטוס הסתובב מעל הכפר... האנשים החלו לרוץ אל הגנים וכרמי הזיתים... דודי יוסף אבו עואד (אחי אבי) נפצע.. דודה של אמי נהרג.. הוא ישב מתחת לעץ התאנה.. כשראינו כל זאת, אספנו את הבגדים והאנשים התחילו לרוץ ולהתחבא בין הזיתים.. שמעתי את הפצצות מסביבנו, ובעלי אבו עפיף היה אומר לי "אל תפחדי.. זה צבא ההצלה!" כבשו את סוחמאתא מבלי שהרגשנו... הצעירים שאתנו קמו ואמרו, בואו נלך.. תושבי הכפר כולם הלכו.. היתה אשה אחת, אמו של מחמד, נהרגה ליד דיר אלקאסי... תפסו אותה לפני שחצתה את הכביש וירו בה.."

הוצא להורג בפני האב ותושבי הכפר

מספר קורבנות הטבח בסוחמאתא היה 16 חללים בזמן הכיבוש.  אודות אחד ממקרי הרצח סיפר לנו וג'יה מבדא טנוס סמעאן (בן 70)
"עד היום אני זוכר את מותו של בחור בשם מוחמד עבד אלרחמן חסין קדורה.  האצבע שלו היתה פצועה וחבושה.  באו היהודים ועצרו אותו, והאשימו אותו שהוא השתתף בהתנגדות.  הם צלבו אותו בפני אביו ותושבי הכפר וירו בו, כדי שהאנשים יבהלו ועזבו.
היהודים הרגו עוד קבוצה של תושבים, ביניהם מוסטפא עלי, שהיה חוזר מהמרעה עם עדר הפרות שלו.  הם הרגו את חסן אלמוסא לפני ביתו, בשכונה המזרחית, ואת עבד אלוהאב סלמון ועטאללה מוסא, ואת אשתו של נעים מוסא"
נג'יה אסעד סלימאן הוסיפה:
"בכפר שלנו עברו הרבה פליטים... מאלכוויכאת.. אלע'אבסיה ועמקא וברווה באו בערך 40 משפחות.  חלק ישנו בעליית הגג וחלק על האדמה איתנו... חלק ישנו בבתים הריקים בסוחמאתא, שתושביהם עזבו ללבנון...
הרגשנו בסכנה כשנפלה תרשיחא... אם תרשיחא לא היתה נכבשת תושבי סוחמאתא לא היו עוזבים.. האנשים היו אומרים "אוי לנו... תושבי תרשיחא עזבו.."
הלכנו ללבנון כשישננו בדרך באדמה ראינו מרחוק איך מפוצצים את הבתים... אבי היה חולה ולא יכול היה ללכת.. הוא נשכב מתחת לעץ זית ואמר לנו "לכו אתם"... אחרי כמה זמן הסתננו בחזרה ולקחנו אותו, הבאנו אותו לבעלבכ ושם הוא מת... האנשים עזבו כמו משוגעים... סוחבים את הילדים על הגב ועל הכתפיים... מנסים לסחוב כמה שיותר דברים.. הרי הבתים היו מלאים... בדרך האנשים התחילו לזרוק את חפציהם בדרך... הדרך ללבנון ארוכה... המטוסים רדפו אחרינו עד לבנון, מפציצים אותנו... ישננו 11 יום בגינה בכפר לבנוני קטן בשם דבל.. אחר כך עזבנו את דבל וגרנו באזור בשם עין קבל, גרנו שם בערך 8 ימים... אחרי כן הלכנו לששה ימים לבנת ג'ביל... הילדים בקושי הלכו... מסכנים, לאף אחד לא היה כוח לסחוב אותם על הידיים... הלבנונים לא קבלו אותנו יפה, ולא רצו שנשאר שם... הלכנו אחר כך לצור ונשארנו בצור... אחר כך הביאו אוטובסים ולקחו אותנו לבעלבכ.. זה רחוק מאוד... גרנו בבעלבכ 3 שנים בחוסר כל... אח"כ חזרנו לארצנו באמצעות הצלב האדום... חזרנו דרך ראש הנקרה"

הגרוש השני ומותה של זכיה חמאדה

למרות ההפצצות, ומתוך הקשר העז לאדמת הכפר, ניסו הנותרים בארץ מתושבי סוחמאתא לחזור לבתיהם, אך הצבא מנע מהם זאתם גרו מתחת לעצים, במערות ובכפרים השכנים... עד תחילת שנת 1949.  עוד הגרוש ספרה לנו אם עפיף:
" בערך 40 איש נותרו בסוחמאתא... זקנים וגם צעירים... הם עבדו בקטיף הזיתים, קבלו 12 גרוש ליום כשהם קוטפים את הזיתים שלהם... נשארו בערך עד חג המולד... בלילה ההוא הצבא הקיף את הכפר, היהודים הביאו 2 משאיות פתוחות... ירד גשם זלעפות... העלו אותם על המשאיות וגרשו אותם... בין המגורשים היתה זכיה מוחמד עלי חמאדה שהיתה חולה.  בדרך חשה זכיה בצמא ובקשה מיים. אמי אספה את מי הגשם בידיה והשקתה אותה.. אחרי כמה דקות היא בקשה שידליקו נר כי היא לא רואה כלום.. אמי הניחה את ידה על פניה, וגלתה שהן קרות כמו קרח, כך מתה זכיה.. המשאיות הגיעו לברעם, הורידו אותם ואמרו לאנשים "יאללה, לכו ללבנון", ירו עליהם והאנשים רצים.. אמי ועוד שתי נשים סרבו ללכת לפני שיקברו את זכיה מחמד עלי חמאדה שמתה בדרך.. רצו לקבור אותה אך לא מצאו לא מכוש ולא חרמש ולא שום כלי.. ראו ערימת זרדים.. כיסו אותה בזרדים, שמו אותה באמצע הערימה, וערמו את הזרדים מסביב לגופה... קברו אותה כך  והלכו לרמיש (כפר בלבנון)"
בבתי הכפר שוכנו יהודים עד לסיום בנית בתיהם בהתנחלויות שהוקמו על אדמות הכפר.  אחרי שלוש שנים נהרס הכפר כליל, במטרה למנוע מתושביו את השיבה אליו.  על אדמת סוחמאתא הוקמו התנחלויות חוסן וצוריאל, אדמות הכפר המזרחיות סופחו למעלות, וכן נבנה בשטח הכפר אגם מלאכותי.

עקורים במולדתם

כ-7% מבני הכפר, ממשפחות סמעאן, מוסא, קדורה, סלימאן, עבד אלוהאב, אלג'שי, מחמוד ואחמד הינם עקורים במולדתם. מספרם היום כ-600 איש ב-140 משפחות גרעיניות, וחיים בפסוטה, תרשיחא, אלבקיעה, כפר סמיע, אלראמה, אלמכר, שעב, אלמזרעה, עכו, חיפה ושפרעם. מעקורים אלו, כמו משאר העקורים הפלסטיניים במדינת ישראל, נמנעה השיבה אל כפריהם ורכושם. כשחיו, עד שנת 1966, תחת הממשל הצבאי, אפילו לבקר בשטחי הכפר נמנע מהם... עקורי סוחמתא, כשאר בני עמם, סובלים ממדיניות ההפליה הגזענית המופנית כלפי האוכלוסייה הערבית בארץ, ובכל זאת הצליחו רבים מבני סוחמתא להגיע ללימודים אקדמיים, וביניהם עשרות אקדמאים בתחומים שונים ובעלי מקצועות חופשיים.
תושבי סוחמאתא מטפחים בהתנדבות, באופן קבוע, את בתי הקברות והמקומות הקדושים בכפר. וזאת במצב בו השלטונות מאפשרים את חילולם ע"י השימוש במקומות אלו כשטחי מרעה, ומספר מתושבי צוריאל ומעלות חיללו את בתי הקברות וגנבו מהם אבני מצבה והשתמשו בהם לקישוט חצרות בתיהם.
תושבי סוחמתא העקורים במולדתם דבקים בכל מאודם בזכותם לשוב לכפרם, ולהפגש עם קרוביהם ושכניהם שבפזורה על אדמת המולדת היקרה. עקורי סוחמתא החיים במולדתם מקדמים מאבק צודק זה באמצעות עמותת בני סוחמאתא שהוקמה בשנת 1996.

תושבי סוחמאתא בפזורה

מלחמת 1948 הפכה את תושבי סוחמתא לפליטים במולדתם ומחוצה לה. רובם של הפליטים חיים בלבנון במחנות הפליטים בורג' אלבראג'נה, תל אלזעתר, דביה, עין אלחלוה, אלנבטיה, אלבס, אלרשידיה, וכמה מהמשפחות חיות בערי וכפרי לבנון השונים, קבוצה גדולה נוספת של פליטי סוחמתא הגיעו לסוריה, והם מתגוררים במחנה הפליטים אלירמוך, כפר סוסה, ג'ובר, אלטבאלה, ואלזאהריה, משפחות נוספות מפוזרות בכל קצווי העולם, במדינות ערב ומדינות אירופה.
בין הפליטים ניתן למצוא אנשים מפורסמים כגון אחמד אלימאני (אבו מאהר), שהיה אחד הצעירים הפעילים ונאבק בשורות עמו עוד לפני 1948.  אחמד אלימאני השתתף במאבקים הלאומיים והמעמדיים והפוליטיים בפלסטין... ולדברי סמעאן קיסר סמעאן (אבו עפיף) אחמד אלימאני השקיע מאמצים גדולים למנוע את עזיבת תושבי סוחמאתא, דבר שהביא את הצבא הישראלי לקשור אותו לעץ זית ולאיים להרגו".  ואחרי הנכבה הפך לאחד ממנהיגי החזית העממית לשחרור פלסטין ומהדמויות הבולטות של תנועת השחרור הפלסטינית.

יצאנו לגלות, וימי גלותנו ארכו

תושבי סוחמאתא גורשו בכוח מכפרם בשנת 1948, אך לא שכחו ולו אבן אחת מאבניה.  הם מבקרים אותה, זוכרים אותה, מחדירים אותה אל שכלם ומחשבותיהם, ולא יוותרו על חלום השיבה אליה להחיאת אדמתה ושמיה, והשבת תהילתה.
לטפיה מבדא סמעאן שרה אודות געגועיה לכפר:

יצאנו לגלות וימי גלותנו ארכו
בכו עלינו, ידידנו, בכו
בכל מקום את סיפורנו ספרו
גם בעת הריקוד אותנו זכרו
עלא דלעונה ועלא דלעונה
שלום לגולה, מולדתנו האהובה
אני בגולה בלבי עצב כמוס
אני בגולה וביתי הרוס
מסרו שלום לבני דודי
מולדתי יקרה לי מכל



قيصر سمعان / קייסר סמעאן



خزنة سمعان - ام عفيف / ח'זנה סמעאן - אם עפיף (1923)



لطفية مبدا سمعان / לטפייה מבדא סמעאן



نجية اسعد سليمان / נג'יה אסעד סלימאן



وجية سمعان وشقيقه جميل/ וג'יה סמעאן ואחיו ג'מיל



جولة في سحماتا / סיור בסוחמאתא



جولة في سحماتا / סיור בסוחמאתא



جولة في سحماتا / סיור בסוחמאתא



جولة في سحماتا / סיור בסוחמאתא



سحماتا / סוחמאתא



جولة في سحماتا / סיור בסוחמאתא



سحماتا / סוחמאתא



سحماتا / סוחמאתא

ראיינה: רנין ג'ריס
תרגום: איריס בר

זוכרות ברשת