ג'מיל פאלח ואחיו ג'וודת
10/01/2007
ג'מיל פאלח ואחיו ג'וודת

פרנסה בכבוד:

השטח של אדמת אל-כפרין היה מעל ל-12 אלף דונם, אך לא לכל אחד הייתה אדמה. האנשים התפרנסו מחקלאות. זרענו חיטה ושעורה, ובחורף גידלנו ירקות: צנון, תרד ופטרוזיליה. היינו נוסעים באוטובוס לחיפה, האוטובוס היה עוצר ליד אל-כפרין והאנשים היו מכינים שקים מלאים בצמחי בר כמו עכּוּבּ, נענע וסוג של חרדל כדי למכור אותם שם.

בכפר היה הרבה צאן. בכל בית היו כ-60–70 ראשים. היו לוקחים אותם למרעה.

אנחנו ששה אחים, כולנו נולדנו באל-כפרין, לא הייתה לנו אדמה, לאבא שלי היו שני גמלים להובלות, כל יום הוא הלך לעספיא ולדאלית אל-כרמל להוביל טבק. הוא עסק בהובלות מאל-לג'ון לאל-כפרין.

בכפר היו שני מעיינות, עין אל-בלד ועין אל-חנאנה. הייתה רחבה שנקראה אבן החתן, קראו לה כך כי שם נהגו לחגוג את ליווי טקס החתונה "זפה". לאחד הנחלים שהיה ממערב למעיין, קראו נחל הכלות.

היו לנו חיים טובים. לא עבדנו בשביל יהודים או לא יהודים.

מנהגים:

כשיש חתונה למישהו בכפר, כל האנשים היו עוזרים, כל אחד היה מביא משהו (מתנה), החתונה נמשכה שלושה לילות של חגיגות. טקס הבאת הכלה מבית הוריה עשו על גמל וליוו אותה עם שירים ומחיאות כפיים. המתנה (מכסף) נעה בין 4-10 גרושים. אדם היה עומד ואנשים הלכו ונתנו לו את הגרושים, המטבע היה פלסטיני. הגרוש שווה יותר משקל של היום. המוהר? היו משלמים 15 או 20 לירות, תלוי בהסכם.

שמות משפחות:

משפחת אסעד אל-ח'דר, מסארווה, יוסף עכד אל-ג'וואד ומשפחת אחמד אל-חאג' יוסף. המשפחה הגדולה ביותר הייתה משפחת אסעד אל-ח'דר והיום הם נקראים אל-ע'ול. שם זה הגיע מעזה. אנחנו ממשפחת מסארוה (המצריים), כי במקור אנחנו ממצרים. כך שמעתי, למרות שסבא שלי הגיע לאל-כפרין מאם אל-פחם, אך אנשים המשיכו לומר שאנחנו ממצריים.

בית הספר:

בשנת 48 היו בין 800–1000 תושבים, כולם מוסלמים. בכפר היה מסגד אחד ובית ספר אחד יסודי עד כיתה ד'. אני למדתי עד כיתה ד'. סיימתי את כיתה ד' בגיל 16. עבדתי אצל איכר במשך ארבע שנים, עזרתי לו, הבאתי לו ארוחת בוקר והחלפתי אותו בחריש.

בבית הספר היה רק מורה אחד, חדר אחד, לכל שכבה נתן שעה. למשל בשעה שמונה הוא לימד את כיתה א' ובשעה תשע את כיתה ב', וכך הלאה. למדנו דת, היסטוריה, גיאוגרפיה וקוראן. מי שסיים ארבע שנים כאן היה ממשיך באם אל-פחם ואחר-כך עובר ללמוד בג'נין. בכיתה שלי היינו 12, רק שניים המשיכו את לימודיהם. אחד מהם הוא בנו של המח'תאר.

בנות לא למדו באותם ימים, הן עבדו באדמה והתחתנו מוקדם. בנות עבדו באדמה בזריעה ובקציר. חלק מהאנשים העסיקו בנות מהכפר בשכר בעבודות הגורן.

האנגלים:

האנגלים עצרו כל מי שהחזיק נשק, הם היו מגיעים לאל- כפרין עם טנק, היו מוציאים אותנו מבתינו כדי לעצור את המורדים ולחפש נשק.

אני זוכר בשנת 1940 או 1942, הגיע מידע לאנגלים שבאל-כפרין ישנם מורדים. אכן היו שני צעירים, לאחד קראו רשיד ולשני אבו דֻרָּה, כמדומני.

האנגלים אספו את הגברים ואת הנשים בנפרד, אחד המורדים לבש בגדי נשים והחביאו אותו בין הנשים, אבל השני, רשיד, סירב לעשות כמוהו וניסה לברוח, האנגלים ראו אותו והרגוהו בין הבוסתנים. אנחנו נהגנו לחשוב שהאנגלים הם יהודים.

אנחנו והיהודים:

כל יום נהגנו לגנוב מאדמות אל-ג'עארה ויוקנעם. היהודים לא היו אומרים אף מלה. בשנת 38 משפחת בֵּק מכרה את אדמותיה ליהודים, כך בנו היהודים את ההתיישבות שלהם. אנשי אם אל-דפוף ואנשי אל-ריחאניה ואנשי אל-דאליה מכרו את אדמותיהם גם. אבל אנשי אל-כפרין לא מכרו.

יש אנשים שיצרו קשרים עם יהודים, כמו הדוד שלי מצד אמי, היה קצב ושחט ליהודים (את הבהמות למאכל). חוץ מיחסי עבודה לא היו דברים נוספים בינינו. ובמקביל לא ראינו בהם אויבים או מתנחלים. לא הפריעו לנו.

1948: 

יצאנו את הכפר שלנו מתוך פחד וחולשה. אבן לא תעמוד בפני רובה. אנחנו הערבים בוגדניים. אבא שלי היה בעספיא ובדרך חזרה עבר בתוך אל-ג'עארה, שם נתנו לו מכתב כדי שימסור אותו למח'תאר של אל-כפרין. המח'תאר של אל-כפרין היה מעבּלין, הוא קנה "שלושת רבעי" האדמות של אל-כפרין ונהיה מח'תאר שלה. כיוון שהוא המח'תאר וכיוון שאין לו "גב" או משפחה, האנשים תמיד לחצו עליו. לפני המח'תאר מעבּלין, שמעתי, שמח'תאר הכפר היה ממשפחת אחמד אל-חאג' יוסף.

אבי בא למח'תאר ומסר לו את המכתב. נכתב בו: "לכבוד המח'תאר אבו נאיף אדיב אל-נג'מי, היו עמנו בשלום ואנחנו נשמור עליכם בעזרת השם. רק אם תדעו על מורדים או על מישהו שירצה לפגוע בהתיישבות תודיעו לנו. ואתם תישארו בבתיכם ובאדמותיכם."

בזמן שהוא מקריא את המכתב, נכח אצל המח'תאר איש בשם אסעד אל-ח'דר ממשפחת אל-ע'ול, זה כששמע את תוכן המכתב אמר שהמח'תאר משתף פעולה. המח'תאר שמע שמאשימים אותו בבגידה קם ואמר: "שאם אני חשוד בבגידה אני לא נשאר יום אחד יותר במקום הזה".

בתקופה הזאת אני עבדתי בחריש אצל המח'תאר אדיב אל-נג'מי. בבוקר הוא ניגש אלי ואמר: "קח לעצמך דונם אדמה משלי". שאלתי מה קרה? ואז הוא אמר לי: "אם מישהו ממשפחת אסעד אל-ח'דר אומר עליי שאני בוגד, אני לא נשאר יותר באל-כפרין". וכך הוא לקח את אשתו ואת ילדיו פח'רי, לטפי, פח'רייה ולטפייה והלך.

התושבים ראו את המח'תאר ומשפחתו בורחים, נבהלו והחלו גם הם לברוח, וכך לא נשאר אף אחד בכפר. בזמן הבריחה היהודים החלו לירות לעברנו, הם התכוונו להפחיד אותנו עוד יותר.

כשברחנו, אמי שכחה את אחותי הפעוטה בבית, היא נטלה כרית במקום הבת שלה. חזרנו לקראת ערב לכפר, לקחנו את אחותנו, ובדרכנו חזרה ממש בשעת השקיעה החלו להפציץ את אל-כפרין, אנחנו שומעים את רעש הפיצוצים וההפגזה.

אבי לחם לצד הסורים בבית ראס שליד אל-כפרין. הסורים הגיעו לאזור עוד לפני שברחנו. הקרבות היו מסביב לאל-כפרין אך בתוך אל-כפרין לא היו קרבות. הכפרים שסביבנו עזבו לפני שעזבנו, כמו אם אל-זינאת ואל-ריחאניה. כל הכפרים האלה עזבו מתוך פחד. שמעו מישהו אומר "היהודים באו, היהודים באו" וברחו בגלל הפחד.

הנטישה: 

אם המח'תאר היה נשאר ולא התרגש מדברי משפחת אל-ע'ול על המכתב, אז היינו נשארים באל-כפרין. כל הכפר יצא באותו יום. חלק הלכו לאל-לג'ון וחלק לעין אל-חג'ר וחלק לאם אל-פחם, אנחנו הלכנו למעאויה, אנשי מעאויה דחו אותנו ואמרו: "אתם מכרתם את מולדתכם ועוד באים לכפר שלנו", יצאנו ממעאויה. היינו חמש משפחות, הלכנו לאל-עראיש, אצל הבדווים והתיישבנו שם. הם קיבלו אותנו כי איש מאל-כפרין שהיה איתנו הוא נשוי עם אישה משם. נשארנו אצלם כמעט שנה. בחורף ישנו ברפת הפרות ובקיץ הצבנו אוהלים, כל משפחה גרה באוהל. שנה אחר כך באנו לאם אל-פחם. גרנו באזור מגדל המים. עבדנו בהובלות על הגמלים. בעיקר הובלת עפר מהמחפירות לבניית בתים. הובלה אחת או שתיים ביום ולקחנו כמובן על זה כסף למחייתנו. בשנת 1963 בנינו בית באם אל-פחם. עד היום מכנים אותנו פליטים.

בתקופת הממשל הצבאי, הוצאו הוראות לאסור באופן מוחלט שהיית פליטים בתוך אם אל-פחם. הצבא ביצע מעצרים וגירוש פליטים מכאן. אנחנו, בגלל שסבא שלנו במקור הוא מאם אל-פחם ולא מאל-כפרין הרשו לנו להישאר. המח'תארים של אם אל-פחם עזרו לנו כאשר העידו על כך בכתב בפני המושל הצבאי.

שאר האנשים גורשו לשכם ולג'נין. משום כך יש לנו קרובי משפחה שם, דודי מחמוד גר עד היום בשכם. פליטים מאל-כפרין יש גם בירדן.



جودة فالح (أبو خالد) / ג'וודת פאלח אבו ח'אלד



جميل فالح ابو خالد /  ג'מיל פאלח אבו ח'אלד

עדותם של ג'מיל פאלח אבו חאלד, יליד שנת 1928 ואחיו ג'וודת פאלח אבו ח'אלד, יליד שנת 1933, נולדו באל-כפרין, היום גרים באם אל-פחם.
הראיון נערך בביתו של ג'וודת. 
ראיינו: רנין ג'רייס ועמר אלע'בארי 

זוכרות ברשת