תופיק מחמד חוראני ואחותו סמייה
01/03/2007
סמייה חוראני (1937), מתוך סיור זוכרות לכפר ב- 2007

סמייה: אנחנו גדלנו במשפחה בת שלוש אחיות וארבעה אחים. אחרי שאמי נפטרה אבא שלי התחתן. נהיינו 20 אחים ואחיות.

תופיק: חטין היה בנוי בצורת משולש. רחובותיו היו ישרים. היו בו ארבעה רחובות, ממזרח למערב ולמרכז הכפר. הרחובות לא היו מזופתים, אפילו לא הכביש המוביל לכפר. אך חלק מהרחובות היה מרוצף באבני בזלת שחורים.
לכפר שלנו קראו חטין כנראה על שם  החיטה הרבה שאנשי הכפר גדלו במשך ההיסטוריה. שמעתי שבתקופת הכנענים היה כפר עם שם דומה לשם חטין. עד כדי שהיהודים שלידנו קראו לכפר שלהם בשם כפר חיטים, בנו אותו בשנת 1936. קנו אדמה מחטין ובנו את הכפר. יחסינו איתם היו חזקים. אמרו לנו שבינינו לבינכם לא רוצים מלחמה. נשארנו חברים עד הרגע האחרון.
לידנו הייתה גם מושבת עין אל-כַּתַבְּ, היום שמה "מצפָּה". היא נבנתה על אדמות מחטין שמכר אותן ליהודים פאודל לבנוני שמו מסבאח רמדאן בשנת 1908. מסבאח זה מכר אלפי דונמים ליהודים. כשרצה למכור ליהודים את 3000 הדונמים האחרונים שהיו לו, איכרי חטין התנגדו והגישו תביעה במחלקת הבוררות שהגיעה לבית משפט בלונדון. מסבאח היה אחד מבין פאודלים רבים כמו סרסק וביידון מימי המדינה העתמאנית. הוא היה אומר לאנשים שאם תתנו לי את האדמה שלכם לא אתן שיקחו אותכם לצבא, וכך היו קונים את האדמות.
לחטין היו כ- 23 אלף דונם. אנשים מכפרים שכנים עבדו אצלנו. היו 16 אלף דונם מושקים זרענו בהם ירקות. כל הכפרים מסביב הגיעו לחטין כדי לקחת ירקות ומים. לא היה להם מים בשפע. לחטין היו הכי הרבה בעלי חיים ובהמות כי אדמתו היתה פוריה עם הרבה מים.

סמייה: הכי הרבה זרענו חיטה ובקיץ חומוס, עדשים וכרשינה. העניים אספו קטניות מאדמות של אחרים.
הנשים עשו את עבודת הבית, הן גם זרעו וקצרו, הביאו מים מהמעיין ועבדו את האדמה. חלקן היו חלבניות שהגיעו עד טבּריא כדי למכור חלב. טבּריא הייתה תחנת מסחר.
תופיק: בטבריא היה איש ידוע שמו הנחמני, הוא היה אחראי במנהל המקרקעין, קנה אדמות מהערבים. הוא ממייסדי המדינה ועשה נסיונות לקנות את אדמות חטין.

מעיינות חטין 
סמייה: היה מעיין סמוך לקבר אל- נַבּי שעיבּ, זה היה המעיין הראשי. היה עוד אחד בוואדי אל-לימון. בחטין היו בסתנים ופרדסים מושקים, מטעי לימון, רימונים, משמש ואפרסק. כל אחד השקה את הבסתנים שלו בזמן ידוע ולפי גודל אדמתו. חלק השקו ביום וחלק בלילה. היה בכפר וועד אחראי על ההשקאה. הקסטל של חטין היה קטן. האנשים לא השתמשו בו הרבה. הוא מבוע מלאכותי קטן שמקבל מים מהמעיין העליון על ידי צינור כדי לקרב את המים לשכונה התחתית.
תופיק: המעיינות הללו הספיקו לרוב האדמות המושקות, המים זרמו בתעלות בטון שהלכו בתוך הכפר והקיפו אותו ממזרח, מערב וצפון. מי שרצה מים לעבודה או לבנייה לקח מהמים הזורמים ליד פתח ביתו. גם הילדים שכשכו בתעלה. אך מים לשתייה לקחנו רק מהמעיין.


משפחות
תופיק: בחטין היו הרבה משפחות: עזאם, רבּאח, שבאיטה, אל-סעדייה, חוראני, אל-דחַאיְרה ומשפחה קטנה קראו לה אבו – סווֵיד. המשפחה הגדולה ביותר היתה משפחת עזאם ואחריה משפחת רבּאח. בגלל זה היו שני מח'תארים לכפר. אחד ממשפחת עזאם, שמו אחמד אבו ראדי, ואחד ממשפחת רבּאח שמו אחמד אל-קאסם. מספר תושבי חטין סמוך ליציאה היה כאלף וחמש מאות.
לכל משפחה היה בית הארחה. כשהייתי קטן, בילדותי נהגתי ללכת עם אבא שלי לבית ההארחה, המבוגרים היו מבקשים ממני לקרוא בפניהם ספרים. פעם אודות אל-זיר [מנהיג אחד השבטים בחצי האי ערב,חי באמצע המאה הששית לספירה, גיבור מלחמה ומאורעות שנמשכו ארבעים שנים בין שבטו לשבט אחר בעקבות הריגת נאקה זרה בשטח מרעה של שבטו. עם השנים חוברו סיפורי גבורה רבים ויוחסו אליו, וכן הומצאו "זירים" חדשים מפרי דמיונם של מספרי הסיפורים. ה"זיר" הראשון היה משורר ידוע  חיבר הרבה שירה בהספדו את אחיו שרציחתו היתה עילה לאותה מלחמה. ] ופעם אודות ענתר [הוא ענתרה בן שדאד, משורר ידוע מהמאה הששית, חי בחצי האי ערב, נודע גם כאביר אמיץ. התפרסם בזכות סיפור אהבה נכזבת לבת דודו עבּלה, עד כדי שנקרא על שמה: ענתר עבּלה, חיבר שירי אהבה לכבודהּ, הרבה אגדות ומעשיות יוחסו לענתר וסופרו במשך שנים רבות  בהתכנסויות ציבוריות ומקומות בידור].

בית הספר   
תופיק: אני למדתי עד כתה ז' בחטין ואחר כך המשכתי בטבּריּא. בבית הספר היו שבע שכבות. בהתחלה הוא היה בחדרים שכורים, ואחר כך בנו בית ספר. היה לנו מנהל אחד מנאבלס [שכם] ואחריו מנהל מספד [צפת], היה מורה מלובּיא, מורה מחטין ומורה מטבריא. המורים שכרו בתים בחטין.
לפני שיצאנו את חטין בתקופה קצרה היתה החלטה לסלול ולזפת את הכביש בין חטין לטבריא, אורכו היה 5 קילומטר. אף חתמו על חוזה עם קבלן מחיפה שמו חסן שבלאק, בעל חברת שבלאק ועבד אל-פתאח. אני זוכר שבבית הספר נתנו לנו שאלות בחשבון קשורות בכביש הזה, כמו לחשב את אורכו או את כמות הזפת או את העלויות שלו.
הייתי תלמיד טוב מאוד. אני זוכר כמה בתים מההמנון:
"שומרי הארץ עליכם שלום
נפשות גאות שסירבו להשפלה.
מרבץ הערביות בית קדוש
כס הכוכבים מתחם מוגן מעושק
אנו ,בני הארץ,חיילי האל
שונאים השפלה ודוחים דיכוי"

סמייה: בחטין היו שתי מיילדות – זהרה אבו ח'ליל ואל-חאג'ה זהור. חלק מהנשים ילדו בבית החולים בטבריא, שם היה בית חולים מסיוני, היחיד באזור, אפילו מאזור עכּא הגיעו אליו. הרופאים בבית החולים היו גם ערבים וגם וזרים.
תופיק: המסגד היחיד של חטין,או שנבנה על ידי סלאח אל-דין או שנבנה לזכרו. המואזן [הקורא לתפילה] היה מחמד אחמד נעים מכפר זיתא שליד טולכרם. הוא גם לימד את הילדים לפני שעלו לכיתה א'. היום קוראים לזה גן חובה. שכרו היה מִּדְּ או שניים מהתושבים. [מד: יחידת מדידה שווה כ 15 ליטר]. בכפר יש את קבר הנביא שעיבּ [יתרו] הקדוש אצל הדרוזים, היתה בכפר משפחה שקראו לה משפחת אל-קַיִּם [הממונה הנאמן] שתחזקה ושירתה את "אל-נבי שעיב". אני לא יודע מה המקור שלהם, אולי מספד [צפת], הם ניקו את המקום וכבסו את השטיחים. בחודש אפריל מגיעים למקום מאות דרוזים מכל מקום וגם מהר הדרוזים [בלבנון]. תושבי חטין אירחו אצלם את הדרוזים. היום קבר אל-נבּי שעיב בנוי ברובו על אדמות חטין.  


נלחמים באנגלים
האנגלים היו מקיפים את הכפר ולוקחים את האנשים לבתי מעצר בטבריא. הם עצרו את אבא שלי שלושה חודשים בכדורי ליד אל-שג'רה. יותר משלושים חטינים היו עצורים שם. האשימו אותם בשיתוף פעולה עם המורדים. אנשי חטין לקחו חלק בכל המרידות ואירחו מורדים. במרד הראשון הם תקפו את טבריא, הצבא הבריטי הרג חלק מהם. ששה הרוגים היו מחטין. נכנסו לכפר והרגו אותם, חלקם ליד הבסתנים ושניים מהם נהרגו בתוך הבתים. האנגלים הרסו שני בתים בכפר וטענו כי המורדים היו בבתים האלה, בית אל-חאג' קאסם ובית ח'ליל ג'פאלה. אבא שלי בנה להם את הבתים ללא תמורה. האנגלים הענישו על ידי שריפת הגורן, ושבירת חביות השמן ושריפת המזרנים. כל זה בטענה שאנשי חטין השתתפו במרד. שמעתי שחטין ביצעה טבח בטבריא בשנת 1929. היהודים בטבריא היו יותר מהערבים וראש העיר היה יהודי.

נלחמים ביהודים
ההתנגדות [1948] בחטין היתה חזקה, למרות שנשק הלוחמים, שקנו בסוריה היה מקולקל וישן. הצעירים עשו שמירה על גבולות הכפר מצד מזרח ועל הכביש הראשי מכיוון טבריא.
היהודים תקפו את לוביא, איפה שהיום צומת גולני, תקפו אותו משני כיוונים, נכנסו אליו מצד דרום והרגו 16 מהשומרים, כשהכלים המשורינים  הגיעו למבואות לוביא, הגיעה גם התגבורת ללוביא מכל הכפרים. אנשי חטין ירדו דרך העמק אל הכביש הראשי שבין טבריא ואל-נאסרה [נצרת] וחסמו את הכביש, השריוניות נסוגו. אנשי חטין הצליחו לפגוע בכלי אחד ולשרוף אותו. לפני ששרפו אותו מצאו בתוכו איש אחד עם מקלע. תפסו אותו, הרגו אותו ולקחו את המקלע. זה היה קרב קרני חטין. בקרב הזה נפל אחיו של הזמר-משורר החטיני הידוע. אנשי הכפר קברו אותו בבית הקברות שליד אל-נבּי שעיבּ. אחר כך היהודים התארגנו מחדש ליד צומת פוריה, חיל רגלים התקדם עד קילומטר וחצי מקרני חטין והתבצרו שם לפני המתקפה על חטין. אנשי הכפר נלחמו בהם, יהודי אחד נהרג והשאר נסוגו. בחטין היו כשלושים חיילים מצבא ההגנה והתבצרו בקרני חטין כי המקום הזה היה אסטרטגי ומוגן. אך כאשר נפלו אל-נאסרה [נצרת], ספוריה והאזור הדרומי, פחדנו. הלוחמים והצבא הערבי נסוגו, תושבי הכפר פחדו ויצאו ממנו.
תושבי חטין ולוביא יצאו באותו זמן, יצאנו ללא מלחמה, כל האנשים כולם עזבו יחד. 
מחטין נפלו במלחמה כמה אנשים. אחמד אל-פיאד ומחמוד יוסף אל-עת'מאן. הם נהרגו בטבריא. עלי מסטפא עבד אל-האדי ומחמד יוסף אל-חטיני נהרגו בקרב קרני חטין, אשתו של אל-חטיני ילדה ליד אל-ראמה בדרכה ללבנון על דרך אל-בקיעה [פקיעין] – סחמאתא. השכן שלנו מחמד ח'אלד אל-אמאם נפגע בכתפו כאשר חזר לחטין כדי להביא חפצים מביתו, קיבל טיפול החלים בלבנון, כשחזר הוא נפל בטבח עילבון.

סמייה: ישנו לילה אחד במטע הזיתים צפונית לכפר. למחרת חזרתי עם אחותי לחטין כדי לאפות לחם בטבון. אז הייתי בת 11 ואחותי בת 13. כשהגענו ליד המסגד התחילו לירות עלינו מלמעלה מכיוון קרני חטין. אני זוכרת שהיו ארבעה פרשים לבושים בגדים לבנים. האנשים מהכפר קראו לנו לחזור. בהתחלה לא ענינו, אבל כאשר כדור פגע בכלי וחדר לתוך הבצק פחדנו וחזרנו.
אחר כך הלכנו לוואדי סלאמה [נחל צלמון]. נשארנו מתחת לעצי הזית. האנשים היו הולכים בלילה לחטין ומביאים אוכל וחפצים מבתיהם וחוזרים. מאוחר יותר אבא שלי שכר בית בעילבון. גרנו בו מאז ועד היום.
תופיק: אני עברתי ללבנון. גרתי בעין אל-חלווה ארבע שנים. אחר כך חזרתי ב"איחוד משפחות". גם לפני כן נהגתי לבקר את קרוביי ללא אישור ובלי אזרחות. תפסו אותי פעמיים. פעם הרחיקו אותי לג'נין ופעם ללבנון. כינו אותנו מסתננים. נהגתי ללכת ברגל לילה שלם ולחזור מעילבון דרך עין אל-אסד דרך שטח [הלא מאוכלס] בית ג'ן אל הר אל-ג'רמק ומשם לברעם ואחר כך חעין אל-חלווה [בלבנון]. הרבה אנשים נהרגו בדרך. הצבא [הישראלי] חיכה לאנשים בדרך.
משפחת אחמד מחמד אבו ראדי, עזבו את חטין והלכו לאל-ג'ש [גוש חלב]. איתם הלכה אשת בן דודו ובניה, אחד עשר נפשות. כשהגיעו לאל-ג'ש גרו בבית הספר. יהודים נכנסו לבית הספר, תפסו שלושה צעירים, ירו בשניים והרגו אותם ושלישי נפצע ברגלו אך ברח. כאשר ראה אבא שלהם את הנעשה הביא רובה והתחיל לירות על היהודים, אחר כך היהודים רצחו את כל המשפחה, ילדים ונשים. 11 נהרגו. מי שנשאר זה הצעיר שנפצע וברח ללבנון. אבל כשניסה לחזור [להסתנן] נהרג גם הוא.

סמייה: אחרי שהעניינים נרגעו, ב- 49 , חלק מתושבי חטין חזרו לכפר כדי לעבוד באדמה. חלקם גרו בבתים שם. משפחתי גרה בבית בן דודתי ועבדו אצל איש יהודי זקן מטבריא שיש לו אדמות בחטין. הוא גר בבית אל-חאג' קאסם, מאוחר יותר הוא נשדד ונהרג על ידי היהודים התימנים.
בראשית שנות החמשים, הצבא הישראלי הגיע למקום וראה בכפר הרבה אנשים מחטין והרבה פועלים אתם, עובדים את האדמה. הצבא חשש שתושבי הכפר ישובו. הביאו משאיות, העמיסו את האנשים וזרקו אותם בשטח בין עילבון ודיר חנא. הם גם הרסו את בתי חטין ע"י דחפורים.

תופיק מחמד תופיק חוראני (1933) כיום גר בכפר עילבּון
סמייה מחמד תופיק חוראני (1937) כיום גרה בכפר עראבּה
ראיינה: רנין ג'רייס
  

זוכרות ברשת