עבדאללה זקות (2005-1928)
אסדוד ומג'דל
01/08/2003
סיור במג'דל ואסדוד עם עבדאללה זקות

נולדתי באיסדוד בשנת 1923. גרו במקום קרוב ל 4,000 איש. נולדתי למשפחה של פלאחים, חקלאים. היו לנו אדמות, כרמים, פרדסים. איסדוד הייתה מהכפרים הגדולים. קרוב ל- 60,000 דונם. התושבים חיו על חקלאות. בזמן מלחמת העולם השנייה עבדו במחנות של הצבא הבריטי. חיים פשוטים. אנשים לא היו רעבים. היו הרבה פרדסים וכרמי ענבים.

בגיל 9 התחלנו ללמוד. למדתי באיסדוד 5 שנים במג'דל 3 שנים ובעזה שנתיים. לאחר מכן נכנסתי להוראה כמורה בית ספר. הייתי מורה באיסדוד. עד שנת 1948 איסדוד הייתה בחלק הפלשתיני של פלשתין בתוכנית החלוקה. הצבא המצרי הגיע. הייתה מלחמה נגד הצבא המצרי. בסוף 1948 הצבא המצרי נסוג. נשארנו בכפר ועודדנו אנשים שיישארו, רצינו לחיות עם היהודים בדו קיום. באיסדוד היו כ-4,000 תושבים ונשארו יותר מ- 500.

הצבא הישראלי הגיע והטיל עוצר. לאחר מכן שלטונות הצבא הגיעו לחפש אווירונים שנפלו. למחרת אמרו לנו לצאת לכביש. לא חשבנו שייקחו אותנו לשבי. את הצעירים, מעל גיל 17, לקחו לשבי. את הזקנים והנשים גירשו למג'דל. ב – 1948 הפלשתינאים ברובם לא נלחמו, המצרים נלחמו. המצרים לא רצו שהפלשתינאים ילחמו. מי שהיה לו רובה לקחו ממנו. היו אנשים בודדים שהגנו על המקום. המפקדה המצרית הייתה במג'דל. לקחו אותי לשבי לגדרה. היו שם גם מצריים. מיינו אותנו. היו מאות מהצבא המצרי יחד איתנו. לאחר כמה ימים שלטונות הצבא פתחו את הדרך מעזה למג'דל. בסוף 48 לא נשאר רוב ערבי. גירשו אותם. אך כדי שלא יגידו שהם גירשו, אמרו שצבאות ערב קראו לאנשים וזה לא נכון. הם גירשו אותנו. אותי גירשו למג'דל. הייתי שם מורה. היה מושל צבאי בגדרה, צוקרמן, שניסה לעזור. אנשים התחילו לעבוד. בלילה היה עוצר. היינו גרים בגטו. יוצאים לעבודה עם שמירה וחוזרים עם שמירה. אנשים עבדו, התפרנסו. לאחר שלושה חודשים החליטו לגרש את התושבים. הצבא היה בא בלילה להפחיד. נתנו כסף, שוחד לאנשים שימכרו חפצים ויעברו לעזה. את אלה שלא רצו לעזוב לעזה, הביאו ללוד. חלק מהמשפחה שלי בעזה.

בתחילת שנת 50 צוקרמן כבר לא היה המושל. באו אחרים. החליטו לגרש בתחילת 50. לא יכלו פשוט לגרש. ישראל לא הייתה מוכרת באו"ם. אני הייתי מהאנשים שהתנגדו לגירוש. חשבנו שיהיה שלום, יחזרו אנשים ונחיה בכפרים שלנו. ראו שזה לא הולך. ישראל הייתה חדשה לא יכלה לעשות מה שתכננו. עשו בתחכום שהעולם יראה שלא הם ישר מגרשים, פעלו לא בדרך ישירה. לא נתנו לי ללמד בבית ספר. רציתי להישאר במג'דל. לא עזבתי. היינו קבוצה שהתנגדה לגירוש, בחורים צעירים משכילים. לא שיתפתי פעולה. הגלו אותי לעכו. לא התחילו אז עוד לגרש אנשים. לא יכלו, העולם ראה. בגטו במג'דל אנשים עבדו. הגיעו קבלנים יהודים לקחו פועלים לעבודה. גרו בגטו כ 3,000 אנשים. באמצע שנת 49 התחילו להגיע יהודים למג'דל. היהודים חיו מחוץ לגטו. עבדתי בקטיף עם יהודים. היו באים לגטו אנשי עמל לשתות קפה. באפריל 50 הגלו אותי לעכו.

היינו מתייצבים אצל המושל הצבאי של הגליל המערבי. לכל כמה כפרים בגליל היה מושל. כל בוקר היינו מתייצבים שם. לאחר מספר שבועות הגלו אותי לתרשיחא. המושל הסיע אותי מעכו לתרשיחא. שמו משה רייס. אמר שאנחנו עושים תעמולה נגד הממשלה. הגלו אותי כי אני מתנגד לגירוש ממג'דל. הגענו לתרשיחא. הייתי צריך להופיע פעמיים ביום למשטרה. לא בית, לא עבודה, לא שום דבר אסור לצאת מהכפר. תבוא למשטרה, תחתום. שאלתי איפה משפחת בשארה, חיפשתי מישהו שהתארח אצל המשפחה. כשרמלה נכבשה, התושבים נכנעו בתנאים של הצבא, אך בכל זאת לאחר כמה ימים גירשו את כל התושבים. היה אדם שנשאר ודרש את האדמות ואז הגלו אותו לתרשיחא, שמעתי שהוא אצל משפחת בשארה. גרתי שם. הייתי מתייצב במשטרה כל יום.

יום אחד שמעתי שיש אסיפה בפקיעין. רציתי להגיע לאסיפה, לדעת מה קורה עם אשתי והבת. אסור היה לי לצאת מתרשיחא. אשתי והבת שלי נשארו במג'דל. הגעתי לאסיפה בפקיעין. הגיעה משטרה לחפש אנשים לקחו אותי לבית של פלאחים. המשטרה לא מצאה אותי. למחרת חזרתי לתרשיחא. אמרו לי שהמשטרה חיפשה אותי. הקצין אמר לי היית בפקיעין, אמר לי לנקות את האורווה. סירבתי. נתן לי מכות. אמרתי לו שישלם על זה. הוא החזיר אותי לעכו. משם החזירו אותי לתרשיחא. הייתי במעצר בערב הגיעו אנשי צבא, התנצלו על המכות שקיבלתי, ואמרו בתנאי שלא אתלונן על כך לכנסת או לעורך דין, אני חופשי. חופשי להיות בתרשיחא. אם אגיש תלונה יעמידו אותי למשפט. הסכמתי. חזרתי למשפחת בשארה. רציתי לצאת לעבוד לצאת מהבית סוהר. הסכמתי לא להתלונן. מהמפלגה הקומוניסטית רצו שאתלונן. העבירו שאילתא לכנסת. העמידו אותי למשפט ושפטו אותי ל-4 חודשים לכלא ביפו. השתחררתי בספטמבר 50.

הגעתי למג'דל. הצבא שלט בעיר. ראיתי אנשים עם רהיטים ובגדים, היו אנשים שרצו לצאת לירדן. חלק מהאנשים רצו להישאר. למחרת לקחו אותי לעכו ולתרשיחא. לא התייצבתי למשטרה. עבדתי כמה זמן, בחודש נובמבר 50 הגיע מכתב שאשתי והבת בלוד. חזרתי לעכו לקחת רישיון לחזור. המושל רייס היה אחראי על כל הגליל. אמר שייתן לי בית, אחזור לעבוד. אמרתי לו שאני לא רוצה כל עוד הוא במדים של הצבא. נתן לי מכתב. חזרתי ללוד, ומשם לרמלה בפקודת המפלגה. לנהל את הסניף. לא רציתי להיות בבית סוהר בתרשיחא. בתרשיחא הייתי בבית סוהר לא יכולתי לצאת מהגבול של הכפר. ברמלה עבדתי בחקלאות ואחר כך בבית חרושת, עד שיצאתי לפנסיה. גידלנו שבעה ילדים.

לפני 1948 במג'דל היו אורגים, אריגה היה מקור פרנסה חשוב עבור תושבי מג'דל. בכל בית היה נול ואנשים היו מתפרנסים מזה. כל המשפחה הייתה עובדת. רמת החיים הייתה טובה. בזמן מלחמת העולם השנייה מג'דל התעשרה, נתנו להם להביא מהודו בדים לאריגה. כל המשפחה הייתה עובדת על הנול. היו גם אדמות ופרדסים. עיר גדולה ועשירה. מכל האזור היו באים לכאן, לשוק לטחנת קמח. בזמן הממשל הצבאי המשיכו לעבוד באריגה וחקלאות בשיתוף עם ההסתדרות. מור מההסתדרות לא נתן שיגרשו. הם עזרו. לא יכלו לגרש אנשים בלי ההסכמה.

ארועים קרובים

זוכרות ברשת