עדנאן מחאמיד
01/10/2004
תהלוכת השיבה לכפר אללג'ון, 2007

אני יליד א-לג'ון. בא-לג'ון חיו מעל 250 משפחות, בסביבות 1300 תושבים. היו לכפר 77,242 דונם אדמות בעמק יזרעאל, מַרְג' אִבְּן עָמְר. היו תושבים שגרו בא-לג'ון, והיו אנשים שהיו מעבדים את האדמה בא-לג'ון, ואח"כ היו חוזרים לכפר שלהם. טוענים שהערבים פה בארץ לא גרו בבנינים אלא באהלים. העובדות בשטח מראות שחיינו בבתים טובים, בנויים ומסודרים. הנה פה במפה זו שכונת אגברייה, זו שכונת מחאמיד, זו ג'בארין, וכאן מחאג'נה. פה אנחנו גרנו, בבית של אבא, בגבעה שקוראים לה דַ'הְרַת מחמוד (ד'הרה פירושו 'גבעה'). אתה מסתכל על התמונה פה, ואתה רואה בתים מסודרים, צפופים אמנם, אבל גרו אנשים פה, היתה אוכלוסיה פה. יש לנו שמות של כל האדמות, של כל החלקות ושל כל המקומות. 95% מהאנשים- האדמות עד היום עדיין רשומות על שמם בטאבו. יש אולי 5% שהסכימו למכור. אחוז קטן מאד.

היה לנו שוק, מכרו פה הכל. והיתה תחנת אוטובוסים: נסעו מפה לשכם, לג'נין, לחיפה וליפו, לכל חלקי הארץ. היה לנו פה בי"ס. היתה מרפאה, בית קברות ומסגד. והיה בא-לג'ון מעיין שנקרא עין חַגֶ'ה. לפני 1946 הביאו מנוע, ובנו מגדל מים. המנוע היה שואב את המים למגדל והיו נקודות בשביל פיזור המים לכל השכונות.

רוב האנשים חיו על חקלאות. גידלו חיטה, תירס, וגם ירקות. אני זוכר שבשנים האחרונות, אולי ב-46 או 47, הביאו אצלנו בולוק (זה כמו מחרשה, אבל סוחבים אותו סוסים) וטרקטור בשביל לעבד את האדמה, ועיבדו את כל העמק, מרג' אבן עמר. הביאו גם קומביין, מכונה שכל הזמן זורקת שקים של חיטה. אני עליתי עליו עם אבא. היו תוצאות מדהימות, זה היה משהו גדול. ואנשים אז היו אוהבים אחד את השני, מלוכדים. חיו בלי בעיות, בלי כאב ראש, שום דבר, כולם היו מבסוטים. אם היה אבל, אז כולם עשו אבל, כל הכפר. וכשהיתה שמחה - כולם השתתפו ובאו. היה נעים לחיות.

אני זוכר שלמדתי בכתה א'. אני זוכר את המורה שלי, שכבר נפטר - אחמד אל קטש. הייתי הולך כל הזמן עם האחים הקטנים שלי למעיין, והיינו הולכים עם אבא לשדות. ואני זוכר גם את המוכתאר של א-לג'ון, קראו לו סעד מחמד, והוא היה האבא של אשתי. אשתו הראשונה נפטרה, הוא התחתן עם מישהי חדשה, ואשתי היא הבת שלו. בשנת 1945 או 1946 הוא הזמין את המושל הבריטי לא-לג'ון, לבית שלו. היתה אז כוונה של שלטון המנדט להפוך את א-לג'ון לבירה של האזור, כמו נצרת היום. לכן, חשבו להביא לכפר חשמל, וכמעט סללו כבישים פה. המוכתאר הזמין את המושל בשביל לתמוך בתכנית. לפני שבא המושל, הביאו עצים ושתלו אותם באדמה, עשו ירוק, עשו שמח – בגלל שזה משהו גדול, בא בריטי... והוא בא לשם, ארחו אותו, שחטו לו כבשים. מכל האזור באו אליו מוזמנים.

דוד שלי ובן דודו לחמו ע"י א-לג'ון. יש מקום פה, שקוראים לו בית רז. אז היו יהודים באים להתקיף מכיוון משמר העמק. באו משם, והדוד שלי לחם כמה מטרים מהם, ונפצע. בן דוד שלו מת שם. זה היה 5-7 ימים לפני שעזבנו את הכפר. היה צבא עיראקי באזור, אבל הוא הגיע רק שבוע לפני שיצאנו מא-לג'ון. הם עשו שם דַבְּקָה, שרו ורקדו. עשו חפלה ענקית והתחילו לירות ולרקוד. ואחרי יום העיראקים אומרים שהם הולכים. אנשים שאלו: "למה אתם לא לוחמים?"  אמרו: "אין לנו הוראות להלחם, להשאר כאן". זו הייתה בגידה שלהם. אמרו להם: "דח'ילאכּ, תנו לנו נשק רק להאבק, תנו לנו משהו". והם אמרו: "לא".... אלה היו ההוראות של עבד אל-כרים קאסם. הוא היה השליט של עיראק, שעשה הפיכה. באותו זמן הוא היה כאן בכפר קאסם, כמפקד צבא. הוא היה לאומי, ונלחם קצת. נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק, היה סוכן של הבריטים, והמלך שם היה כמו סמרטוט, בובה. אז עשו כל מני תרגילים בשביל להבריח אותנו הפלסטינים. אמרו לאנשים "לברוח, כי אנחנו אין לנו כוח, ואתם אין לכם כוח." ועוד היה אחד עיראקי שהלך לג'נין, כי אז היהודים באו מעפולה לכבוש את ג'נין. אז הוא אמר: "ואללה, אללהו אכבר, מה זה? זה מסחרה. אין לי כבוד?" אז הוא שואל את האחראים מעליו מה לעשות, והם אומרים לו "תצא". אמר "לאן  לצאת?", אמרו לו "תעבור מעל הגשר" (כלומר לירדן). אז הוא אמר להם: "אני אמות פה בפלסטין אבל אני לא אצא". אז הוא התחיל להפציץ, וכל הצבא של היהודים שבא לכבוש, ברח. מתו אולי 50 או 70. הוא עצר אותם, וככה ג'נין נשארה חלק מהגדה...

ההגנה או האצ"ל, לא זוכר מי, ירו מהגבעות לבתים שלנו, וכל הכדורים עברו מעל הראש שלנו. הם כיתרו את א-לג'ון משני צדדים, והתחילו לירות ולהפגיז. לידנו היה כפר בשם אל-מַנְסי ובאותו זמן שחטו את האנשים שם. אז אנשים קראו "צאו מפה, יתקיפו את הישוב, ישחטו את האנשים"... אני זוכר שאבא שלי אמר: "אנחנו צריכים לפנות אתכם לזַלַפֶה" (שהיה כפר קרוב). אנחנו הינו ילדים קטנים. אבא שלי שם אותנו על הסוסים והתחלנו לצאת. היו יריות מעל הראש. אז הלכנו לזלפה. היה לנו חיטה והכל, אז אמרנו: נשב פה. והיו מאות אנשים, מאות. צעירים, ילדים, בנים בנות. לא חזרנו לא-לג'ון מאז.

לפני 3 שנים היתה איזו הגדרה, שא-לג'ון זה שטח לא מופקע. הלכנו ובררנו, וזה מה שאמרו לנו. עשינו אספה של 300 בן אדם, והחלטנו שאנחנו הולכים לבית משפט בשביל לתבוע בחזרה את האדמות. עשינו 2 ישיבות. אחי ג'מאל אחראי על הועד. אז עשו משפט. במשך 2 ישיבות אמרו לנו שאין  הפקעות. בישיבה לפני חודש, אמרו שיש החלטה של הפקעה משנת 1952. הראו את זה לשופט. אנחנו חושבים שזה בלגן בשביל לסדר אותנו. אם זה מופקע, אנחנו צריכים ללכת דרך המאבק.

 

Lajun Tour 2004 (2)

ראיינו: עדנאן מחאמיד ואיתן ברונשטיין

זוכרות ברשת