נג'יב ס'אדק ג'בארין
01/10/2004
סיור לכפר אללג'ון, 2004

לאנשי אום אל-פחם היו 47,750 דונם בעמק. והיו שכנים יהודים בעפולה, וכשהיינו שם ועבדנו את האדמה שם, כל הזמן כיבדנו את השכנים היהודים בעפולה, הם היו המיעוט ואנחנו הרוב. שמרנו על הגבול של האדמה. כל אחד ידע בדיוק איפה הגבול שלו. הגבולות של האדמה שלנו הגיעו עד לשדה התעופה הצבאי ליד נהלל. היה שדה התעופה של עפולה שישב על חלק מהאדמות שלנו - האנגלים שכרו את האדמות האלה מאנשי א-לג'ון. העמק היה ירוק גם בקיץ וגם בחורף. אבא שלי נסע לחיפה, וקנה טרקטור עם מחרשה, אחת עם 2 יתדות ואחת עם 7, כל אחת למטרה אחרת, עם עגלה וקומביין לקציר. אבל כמובן הפסדנו הכל כי גורשנו משם. בקיץ היינו זורעים 8-10 דונם ירקות. מכרנו את הירקות בחיפה. זה היה כמו מכירה פומבית, היו מתמקחים על המחיר. הצלחנו למכור ב-130 אגורות את השק שלנו. מכרנו סוסים וקיבלנו כסף, וגם תירס מיוחד, תירס גרמני. היינו אלופים וראשונים בתירס. היבול של התירס היה כל-כך גבוה, שעמדו 2 האחים שלי משני צדדים, ובקושי ראו אחד את השני. היו תחרויות וקנאה ביבולים בין השכנים. למרות שאנחנו הפקנו יותר יבול, אהבנו וכיבדנו אחד את השני. היו לנו בא-לג'ון 16 קוי אוטובוס. לגנ'ין, לחיפה, לטול-כרם. חברת ההסעות היתה שייכת לכמה אנשים בכפר. הייתה גם משפחה נוצרית אחת בא-לג'ון.

היהודים של עפולה בגדו בנו ב-1948, למרות השכנות הטובה שהיתה, והצטרפו למלחמה. בעזרת האנגלים, כבשו את אדמת א-לג'ון. הם כל הזמן התכוונו לכבוש את א-לג'ון. התכנית הייתה לחסום את הדרך שלנו להגיע לאדמות שלנו. בהתחלה הם כבשו את תחנת המשטרה, ואת הגבעה שלידה, ועוד גבעה יותר גבוהה, ובעצם כיתרו מצפון את אדמות א-לג'ון. היו כ-150 איש שהתנדבו להלחם מאזור אום אל-פחם. לכל 3 אנשים היה ברן אחד, והיו גם מקלעים. אני זוכר שפעם עליתי על אחת הגבעות, שמה דרהמה. שם היה אחד מאנשינו הלוחמים, שישן במוצב שלו, ובאתי כדי לקחת את הרובה שלי (היו לי שני רובים). היהודים ראו אותנו שם על הגבעה, והפגיזו אותנו בתותחי "האון". אחד הפגזים נפל על האיש שישן שם, והוא נהרג במקום. אנחנו לא נהגנו לירות לעברם, אבל הם, כל פעם שהרגישו שמישהו שם קרוב שאפשר להפגיז אותו - הפגיזו אותו. חלק מהאנשים פחדו להגיע לאדמות שלהם, כי כל הזמן ירו לעברם.

כשכבשו את השכונה של אגברייה, כבשו בעצם את אחד הבתים של האיש החזק שם, חואז א-סאאף, איש עשיר מאד. אחרי שכבשו את הבית שלו, כל הסביבה ברחה. שאר המשפחות - מחאמיד וג'בארין נשארו באדמה שלהם, והמשיכו לעבד ולקצור את היבול. אבל היו מתוכם כמה אנשים, ששיתפו פעולה עם הצד היהודי, משת"פים. אנשים מתוכנו שרצו להראות שהם משתפים פעולה, שאלו את היהודים "למה הם נשארים פה?", והציעו להם: "תעשו משהו כדי לגרש אותם". אז הפגיזו אותנו היהודים בתותחי "האון", ושרפו לנו את היבול, את החיטה. אח"כ הרסו את הבתים. ב-1949 הרסו את הבית שלנו, השרידים שלו עדיין שם. היה לי תקווה שנשאר שם, אז השארתי שם את התבן של הבהמות. מדי פעם אני עוד חוזר לשם, ומדריך את האנשים. אשתי  אמרה, "אני מוכנה לחזור לשם באוהל". חביבי, אני אמות בא-לג'ון.


ראיינו: עדנאן מחאמיד ואיתן ברונשטיין

זוכרות ברשת