מחמוד מחאמיד
01/10/2004
סיור לכפר אללג'ון, 2004

אני נולדתי בא-לג'ון ב-1931. אנחנו שתי בנות ושלשה אחים. כאן (באום אל-פחם) נולד אחד, ושניים בא-לג'ון. למדתי שם וגם באתי לכאן, לאום אל-פחם, לכיתות גבוהות יותר, היו 6 כיתות. אני למדתי 4 שנים בא-לג'ון, ושנתיים באום אל-פחם. אח"כ בא המצב הזה, שגורשנו. כשלמדתי פה באום אל-פחם הייתי ישן אצל דוד שלי, וכל שבוע הייתי חוזר לא-לג'ון.

היו בא-לג'ון 4 משפחות. כל משפחה קיבלה בדיוק רבע מהאדמות שהיו שייכות לפני כן לאום אל-פחם. הגבולות היו בערך עד 4 ק"מ מעפולה, עד ערה, כולל ענין, רומאנה, כפרין, משמר העמק, מוקטע (הקישון). העם שלנו היה ברובו עם של פלאחים - איכרים. היינו מעבדים אדמות. האיכר היהודי היה מקבל תמיכה וסיוע, הערבי לא היה לו שום תומך. לכן תמיד היינו חיים ככה, אבל לא רע. הפלאח החזק היה לו קצת יותר טוב, יש לו קצת פרות, עזים ואדמות. החיים שלו היו טובים, לא רע. הפלאח היותר חלש חי בקושי. אם היום הפלאח היהודי גם לא מקבל קצבה, הוא לא יוכל לחיות.

א-לג'ון הייתה צריכה להתפתח לעיר. כלומר, היה תכנון כזה בזמן האנגלים. עשו אפילו פרויקט לחבר את הכפר למים. בהתאם לתכנית שהיתה לפתח את א-לג'ון, בתודעה של האנשים היה שאום אל-פחם תתרוקן, כי א-לג'ון זה מקום יותר נחשב, זה דרך חיפה-ג'נין, מקום יותר משגשג. כאן באום אל-פחם היו אולי 2000 איש, היו יורדים למושֵירפֶה, לא-לג'ון, לזַלַפֶה. ב-48 הכל הלך.

את הנכבה לא עשו רק היהודים, אלא גם האנגלים. בטח היה משהו מתוכנן כאן. את הנכבה הזו תכננו במדויק, ולפי זה הלכו. אנחנו בכפר איבדנו אמון במנהיגים הערבים, כי הם בגדו בנו. אצלנו כל אחד רצה להגן כמה שהוא יכול. לא היה צבא, לא היה סדר. היו קצת עיראקים, כמה בודדים וזהו. קודם היו צריכים לבוא הגנרלים של הצבא של קאוַקג'י, צבא ההצלה הערבי: אסמאעיל באשה, וגם טהבק אל האשמי. אבל הם לא באו בסוף. הם היו סוריים. אח"כ חשבתי: למה בא קאוקג'י, ולא באו השניים האלה? בטח לכל אחד יש העקרונות שלו. הכל מתוכנן. שני המפקדים הסורים העליונים קלטו שיש בתכנית של המלחמה הזו קנוניה, ומשהו שלא הולך לשחרר את פלסטין, והעדיפו לא לבוא לכאן להלחם. קאוקג'י היה מן בוגד כזה, גם הוא קלט מה התכנית, כנראה גם קיבל משהו, ופעל לפיה. התכנית הזו בעצם לא היתה מלחמה להגנה על פלסטין. זו הייתה נסיגה לפי סדר מהדרום עד הצפון והחוצה. אמרו שהלוחמים רוצים לשחרר את פלסטינה, לא יודעים כלום המסכנים... אז קאוקג'י עם התותחים הפגיז את משמר העמק. אמרו לו בואו ח'לס, רוצים לשחרר את כל פלסטין. אז דפק כמה תותחים בלילה, ובסוף הלילה הצבא נסוג. בבוקר - אין צבא קאוקג'י. אז אנשים אמרו: "הוי מה קרה? זה ככה מלחמה? כמה פגזים מתותחים, ואיננו בבוקר? ח'לס פלסטינה?" אמרו: "טוב, אח"כ יבואו הצבאות הערביים הרשמיים, וישחררו את פלסטין". אבל אי האמון של הפלסטינים התחיל. ידעו שפלסטינה אבודה, ח'לס. אח"כ, היהודים כבשו את א-לג'ון. בהתחלה השתלטו על תחנת המשטרה של מגידו (איפה שהעתיקות של מגידו), ועל העמק. עדיין לא הגיעו לכפר. היו איזה 5-6 שוטרים בתחנת המשטרה, אז בקלות השתלטו עליה. אלה היו שוטרים ערבים שעבדו תחת האנגלים. האנגלים הפקירו את תחנת המשטרה.

אבא שלי היה מאמין שכן צריכים לבוא הצבאות, ושצריך להלחם. הדוד שלי, שהייתי עובד איתו בחקלאות, היה אדם פיקח: "מה אתה חושב כמו אביך? שישחררו את פלסטינה? פלסטינה מכורה! אתה גם כן הולך לחזית מחמוד? אתם רוצים להשאיר אותי לבד? פלסטינה מכורה מחמוד! מה אתם משוגעים אתם? מה אתם ככה חושבים, שאתם תחזרו? אל תלך! אני אשאר לבד מכל המשפחה!". והיו האבא והדוד יחד, כאילו בבית אחד, והיינו אוכלים ביחד. הדוד היה פיקח באמת, הוא ידע שזה היה מכור. מגידו היתה כבר כבושה. ואז באו העירקים מהצבא הרשמי העיראקי, כמה עשרות, וגייסו גם כמה עשרות פה, אבל מה, האמון הזה... כבר ידעו האנשים אין, איפה הצבא? צריך להיות אלפים, לא ככה סתם, צריך להיות טנקים. התחילו התותחים. אני הייתי גם כן בחזית, לא היה אכפת לי, בחור צעיר. אבא שלי לא נתן לי את הרובה. אמר: "אני רוצה ללכת, למות. זה טוב לי". באמת היה גיבור. אבל הדוד היה פיקח. מה שאמר – היה בדיוק. איפה הפגזים של העיראקים נופלים? נופלים על לוחמים שלנו! אף פגז לא נפל על הבונקרים שלהם, של היהודים. ראינו שגם כשאמרנו לתותחנים לכוון את הפגזים 50 מטר שמאלה, ימינה, קדימה, אחורה, בכל זאת הפגזים נפלו עלינו. אבא שלי בחזית ידע שיש משהו מסריח. הם לא באים לשחרר. למה? הפגזים נופלים עלינו ולא עליהם.  הבחורים הצעירים, בני הדודים מכל המשפחות, עכשיו אחרי התותחים רצו להתקיף, ללכת לבונקרים. אבא שלי אמר להם: "בחורים, אתם יודעים שאני רוצה למות ולא אכפת לי, אבל זה חבל על כל אחד שילך עכשיו. התותחים לא פגעו בשום בונקר ובשום כלום. איפה נלך? נלך שיהרגו אתכם?". הלכו, נהרגו כמה אחדים ונפצעו כמה אחדים, וחזרו אמרו ח'לס, עכשיו אין...
ואחרי כמה זמן, אנשים של א-לג'ון עזבו לזלפה. אבל מה, האנשים האלה שהלכו לצד מזרח, עליהם לא היו יריות. שילכו, העיקר שילכו... היהודים הצליחו לכבוש חלק מהכפר, שכונת אגבריה, וכל השאר ניהלו את החיים שלהם, אפשרו להם. אנחנו יצאנו משם לזלפה, וגם לטייבה (לא במשולש), זאת שעל גבול רומאנה. אח"כ באנו לכאן לאום אל-פחם. שנה אחת חיינו בחוץ, איפה שהיו הזיתים שלנו. לא היו בתים שם. והיתה עוד תקווה שנחזור לא-לג'ון. את הכפר הרסו ב-1949. אני הייתי עוד הולך עם בחורים לכפר, איפה שהיה לנו חיטה, והיינו לוקחים ומביאים מהבתים שלנו את הדברים לכאן, בהסתננות.

התברר שאיפה הבתים שלנו, שהיו מחאג'נה, ג'בארין, מחאמיד - לא הפקיעו אותם. המדינה רוצה שיפקיעו את זה. אנחנו התנגדנו, ועכשיו יש משפט. ארגון עדאלה עומד איתנו בזה. שכונת אגבריה חתמו שמכרו, חלק קיבלו פיצוי. יש הרבה שלא יודעים.

אני עדיין חוזר לבקר בא-לג'ון. הסבתא שלי שם בבית קברות. ולחזור לשם? בטח. תראה, היום אנחנו נאבקים, אבל מה אומרים? עד שיהיה שלום. הבחורים אומרים שרוצים את האדמות שלנו בתור אזרחים במדינת ישראל, מגיע לנו הזכויות שלנו. חלק אומרים זה קשור בשלום. אם יהיה שלום, אז נלך לבתי המשפט. עכשיו בתי משפט לא שווה כלום. נחכה לשלום, אח"כ נדרוש את הזכויות שלנו.

ראיינו: עדנאן מחאמיד ואיתן ברונשטיין

זוכרות ברשת