קרן צרפתי
12/11/2005
סיור לסידנא עלי (2005)

את מוחמד פגשתי פעם ראשונה בטייבה. איש נעים הליכות ושקט, איש נבון וצנוע. הוא סיפר לי על הכפר שלו, כפר סידנא עלי, מקום שהיה חלק גם מילדותי שלי. אני גדלתי בהרצליה, ועם החברים ותנועת הצופים הייתי הולכת לבקר בחוף סידנא עלי ובאזור המסגד. אף פעם לא הבנתי שבעצם כל האזור עד קום המדינה היה כפר ערבי. אף אחד לא לימד אותי או הסביר. המסגד נמצא על הצוק מעל הים, במרכז הרצליה פיתוח, מנותק ולא שייך הוא תמיד נראה לי כשריד היסטורי ישן ישן. 

והנה אני פוגשת את מוחמד שנולד בכפר אל-חרם סידנא עלי וגדל שם עד גיל 12. הוא מספר על המקומות של ילדותו, על המסגד, על הבתים, על המשטרה הבריטית הסמוכה. אני יושבת לידו וחשה בכאב הגדול שלו. הוא מספר איך הוא לא מבין מאיפה צצה כל השנאה הזו, הרי הכפר היה ביחסים טובים על השכנים היהודים. אני יושבת לידו ומקשיבה ופשוט לא מאמינה שלא ידעתי עד עכשיו כלום על האנשים והכפר שנמצא במרחק 10 דקות מבית הורי.

אנחנו יוצאים לסיור בכפר שהיה ועכשיו מאוכלס בתושבים יהודים. אני מסתכלת ופתאום שמה לב שהמקום נראה כמו כפר ערבי. הבתים פזורים על כל השטח, לא רחוקים אחד מהשני אבל גם לא צמודים. כל בית מוקף בשטח אדמה קטן. לפתע ברור כל כך מה היה כאן לפני 55 שנה. אנחנו מסתובבים ביחד עם מוחמד ושומעים איפה היה מה ומי גר איפה. כמה שכנים סקרנים יוצאים ומתעניינים, אחד מהם, חיים, מגיב בפחד וחשדנות "מה, אני יבוא לטייבה ויוציא אותך מהבית? למה ברחתם? למה ברחתם? מה אנחנו לא כמו הערבים, לא היינו הורגים אתכם. לחמנו, אנחנו יודעים מה זה ערבים". שכן אחר, יותר סובלני אלינו מסביר שהוא מבין את הכאב של הצד השני.

ומוחמד, מקשיב ומהנהן, גם כשחיים אומר לו בפירוש "שערבי זה ערבי" הוא מסביר לו שרק בא לסיור ושאין לו שום כוונה להוציא מישהו מהבית. אני עומדת שם ונדהמת מאורך הרוח שלו ומיכולת הקבלה שלו. אחר כך כשאני שואלת אותו איך הרגיש, ברור לי שזו לא היתה הפעם הראשונה שהוא מקבל כזה יחס ואני משתתקת.

המקום מקסים. קבוצת בתים ישנים ועזובים על רכס הים. המסגד ברקע, גדול ומרשים. אני ממשיכה להקשיב לסיפור של מוחמד, שמצטער שברחו כי אולי לא היה קורה כלום, ומצד שני מסביר כמה פחדו לקחת את הסיכון לאור הסיפורים על ההריגות בכפרים אחרים. אני מקשיבה ומיתוס נשבר אחרי מיתוס. לא עוד קבוצת ערבים לוחמניים ומסוכנים, כי אם כפר של חקלאים שרצו לחיות בשלום וברחו מפחד. לא עוד סכנה ביטחונית, כי אם אנשים שחיו בשלום וחברות טובה עם היהודים בסביבה.       

כמי שגדלה בבית ציוני, ונחשפה לסיפור היהודי, לפחדים מאנטישמיות, לצל השואה, לחשיבות מדינת ישראל כמדינה יהודית, היתה זו חוויה חשובה והכרחית לשמוע את הסיפור של הצד השני, את הקול הערבי. הוספת הקול השני לתמונה והקשבה אמיתית לו, הבהירה לי עד כמה הסכסוך מורכב ועד כמה הוא מורכב משני סיפורים שונים ומנוגדים. אני שואלת את עצמי איך אפשר ליישב בין שני הסיפורים, איך אפשר לענות לצרכים של שני הצדדים והתשובה לא ברורה לי בכלל. ועדיין, כצעד התחלתי בשבילי, ההבנה שמה שבשבילנו היה "מלחמת העצמאות" או "מלחמת השחרור" היה באותו זמן גם יום של אסון גדול וכואב, היא הבנה כואבת אך הכרחית לתהליך של פיוס, הבנה ושלום. בנוסף, היכרות אישית ואמיתית עם הצד השני היא הכרחית לא פחות. מדיניות ההפרדה שננקטה לאורך השנים במדינת ישראל הפרידה בין שני העמים, בין אנשים, ויצרה בחברה הישראלית סטריאוטיפים מעוותים ופחדים המקושרים לפלשתינאים תושבי השטחים הכבושים ולערביי ישראל. הפגישה עם מוחמד ועומר, אנשים שוחרי שלום שרוצים לחיות איתנו היהודים בשלום, למרות העבר הכואב, היתה מרגשת ומלאת פיוס וקבלה. את המפגשים ביני למוחמד ועומר עזבתי עם תקווה, תקווה שבאמצעות הקשבה ומפגש אמיתי נוכל להביא ריפוי לפצעים הכואבים ואולי, אולי להתחיל בדרך חדשה.



Sidna Ali AlHaram Tour 2005 (12)



Sidna Ali AlHaram Tour 2005 (1)



Sidna Ali AlHaram Tour 2005 (24)



Sidna Ali AlHaram Tour 2005 (14)



Sidna Ali AlHaram Tour 2005 (22)

זוכרות ברשת