סיפורו של הכפר סבלאן
24/10/2008
אלחאד'ה דיא חסין פאעור (ילידת 1916) ויוסף פאעור, עקורים מכפר סבלאן וגרים כיום ברשיחא

צפונית מערבית לעיר צפת, בגובה 14 מטרים מעל לפני הים שכן כפר סבלאן או אלמזאר (מקום עליה לרגל), הקרוי על שמו של קבר הקדוש נבי סבלאן. הכפר צפה אל דרום לבנון ואל הרי הכרמל, חבוק בחיקם של כפר סאסא מן המזרח, הכפרים חרפיש ודיר אלקאסי מן הצפון, כפר סמחאתא מן המערב וחלק משרשרת הרי אלג'רמק (הר מירון) מן הדרום.

התיירים שביקרו בסבלאן, בשלהי המאה התשע עשרה, תיארו אותו ככפר בנוי אבן, הנמצא על ראש תל נישא. סבלאן בנוי בצורה מעגלית, על ראשה של גבעה. בשל מורדותיה התלולים לא יכלו תושבי הכפר להרחיב את הבניה , אלא מכיוון צפון מערב. בתיו נבנו בצפיפות, האחד ליד השני, ותושביו היו כולם מוסלמים.
כדי לשמוע את סיפור הכפר על פרטיו הקטנים, העצובים והשמחים וכדי לחזור לאחור אל מחוזות הגעגוע, נפגשנו עם יוסף פאעור, דיא פאעור ובנה מחמד אחמד פאעור בכפר תרשיחא.

תושבי אלמזאר

הכפר נוסד בזמן מסעות נפוליאון, ועל כך מספר לנו מוחמד אחמד פאעור (1937):
הסבא הראשון שלנו סלימאן אלבחירי, מצרי מאלכסנדריה, היה קצין בצבא המצרי.
הוא ברח לפלסטין כשנפוליאון הכריז מלחמה על מצרים, בגלל חלום חוזר ונשנה, שבו הוא מתבקש ללכת לפלסטין. בחלום הזה הופיעה תמונת הרי הגליל וכשבא לפלסטין בחיפוש אחריו הגיע להר סבלאן, וגר ליד המערה. כעבור תקופה הוא חזר למצרים לקחת את המשפחה. הם חיו בפלסטין ונולד לו ילד בשם עמר.
סלימאן הקדיש את עצמו לשירות הקבר הקדוש- המשפחה בנתה חדרים ליד המערה שישמשו את המבקרים, ועם הזמן התחילו לקרוא להם משפחות הכפר בשם משפחת אלמזאר (מקום עליה לרגל).
סבלאן התחלקה לשתי משפחות: משפחת עמר בן סלימאן אלחרירי ומשפחת ח'ליל. אנחנו במקור מזרע עמר, וסבא שלנו פאעור הגיע אחר כך. עד היום נמצא החדר של עמר ליד הקבר הקדוש, ומכנים אותו הצריף של עמר.
כעבור תקופה הגיע לסבלאן גבר ממשפחת ח'ליל. הוא גר בסבלאן והתחתן עם אחת מבנות סלימאן אלחרירי, וכך נוצרו שתי משפחות בכפר. אבל כחלוף תקופה נוספת, בשנות השלושים, עזבה משפחת ח'ליל כי לא היו להם שם לא פרנסה ולא אדמות. הם עברו לכפר ליד סעסע (כיום סאסא) בשם ע'באטיה, והם אלה שבנו את הכפר הזה. הם עבדו את האדמות של בעל אחוזות ממשפחת עבד אלמג'יד קדורה בצפת, וגרו עליהן.

סאבא-לאן

ב 1922 גרו בסבלאן  כששים ושמונה נפשות, ובשנת 1931 עלה מספרם לתשעים וארבע. ב 1945 גרו בו שבעים איש.
אני זוכר את הכפר בעל פה, בית בית, מספר לנו מחמד פאעור. בכפר היו בין עשרים וחמישה לשלושים בתים. כשיצאנו מסבלאן הייתי בן 11, ואני זוכר שבלילה הראשון של הגירוש לא יכולתי להירדם והתחלתי לספור את המשפחות של הכפר, אפילו את התינוק שנולד באותו הלילה ספרתי. יחד יצאו אתי תשעים וששה אנשים. אם נחבר את מספר משפחות ע'באטיה ומספר משפחות סבלאן ב 1948, נגיע בערך למאתיים איש.

ככשאלנו אותו על מקור שמו של הכפר סיפר לנו מחמד פאעור:
יש שלושה סיפורים על מקור השם סבלאן. הסיפור הראשון מספר על גבר בשם סאבא, שהיה גר באיזור ותמיד היה נכנס לבעיות עם הכפרים השכנים. כשהשתנה והתפייס עם השכנים אמרו עליו: סאבא לאן (לאן-התרכך בערבית), ועם חלוף הזמן הפך השם לסבלאן.
הסיפור השני מספר שסבלאן הוא אחד מבניו של יעקוב אבינו ומשם הגיעה המילה, ואילו הסיפור השלישי מספר שמקור השם הוא "סבילן", מילה שכנראה גזורה מ"סבלה" (בארמית) שמשמעותה שעורה, או מהמילה "סבל" שפירושה סולם.
זקני הכפר, בזמנו, היו נותנים לכפר כבוד וקוראים לו: "נביא האל סבלאן", אבל אנחנו מקצרים ואומרים נבי סבלאן.

עיזי אדוננו סבלאן

דיא חסין מחמד עמר-פאעור (1916), אמו של מוחמד ובתו של מוח'תאר הכפר באותם ימים, חייתה את הכפר לפרטי פרטיו והיא מעלה בפנינו סיפורים מתוך מחסן זכרונותיה:
נולדתי בסבלאן והתחתנתי שם פעמיים.  בפעם הראשונה התחתנתי עם בן דוד שלי, ועברנו לגור יחד בבית דודי שקיים עד היום. כשהוא חלה ומת, חיתנה אותי המשפחה שלי עם גיסי ושם נשארתי עד שברחנו.
בסבלאן היינו מאושרים, לא היה מעיין, והאנשים היו יורדים לואדי אלחביס כדי למלא מים ולהתרחץ. הוואדי היה רחוק והנשים היו יורדות אליו עם בהמות, מעמיסות על עצמן ארבעה פחי מים ועל הראש פח נוסף, כדי שהמים יספיקו להשקיית הבקר, לשתיה ולרחצה.
בסבלאן היו שתי בארות הקיימות עד היום: באר למבקרים, שנמצאת מתחת לבית הקברות במערב הכפר, ובאר שבה היינו ממלאים מים להשקות את הצאן, שנמצאת ליד שער הקבר הקדוש מתחת לבית משפחתי.
אני וחברות שלי היינו חוטבות עצים, מעמיסות אותם על הראש וזו שסחבה יותר טוב הייתה מנצחת. אבל הגברים –מסכנים: הם היו צריכים לחטוב עצים כשהם על הבהמות. (צוחקת)
יוסף מוחמד פאעור שגר היום בחרפיש (1928) מדגיש:
כל הנשים עבדו בחקלאות, זרעו טבק, קטפו את הזיתים, הענבים והתאנים, וחרשו את האדמה. הכפר שלנו היה מפורסם בטבק שלו וחברות היו מגיעות אל הכפר לקחת טבק מהפלאחים. אמנם לא היו בכפר שלנו חנויות, טחנות או בתי בד, אבל  הכפר לא היה עני והצליח לעמוד על הרגליים. היינו מעבדים את האדמה ומתפרנסים ממנה, ולרוב האנשים היו אדמות בכפר.

אודות הקבר הקדוש מספרת לנו דיא פאעור:
הקבר הקדוש של אדוננו סבלאן היה ליד הכפר. היינו מבקרים בו, שומרים עליו ומתפללים בו, והוא היה עוזר לנו עם הבעיות שלנו. למשל מי שלא הצליח להביא ילדים היה יורד למערה ונודר נדר, וכשנולדו לו ילדים היה מבקר במערה, ומקיף את קבר נבי סבלאן שבע פעמים.באחד הימים ירדה סבתי לואדי כדי לכבס את הבגדים שלה. היא שמה את הגיגית על האדמה, יצאה להביא עצי הסקה כדי לחמם ולכבס, וכשחזרה לא מצאה את הגיגית. היא התחילה לבכות, ושאלה את הרועה אם הוא ראה מישהו הולך עם גיגית . הוא אמר לה שיש מישהו שיושב ליד עץ הירנחיה ולידו הגיגית. ירדה סבתי, וראתה שהאיש התעוור והגיגית מונחת לצידו. אדוננו סבלאן, אלוהים ישמור על שלוות רוחו, נקם את נקמתה של סבתי וגרם לגנב להתעוור.

האנשים היו מביאים עיזים ותיישים, מקיפים איתם את קבר אדוננו סבלאן שבע פעמים, בעוד שער המקום הקדוש נשאר פתוח. התיש הטוב ביותר מביניהם, תיש התישים, היה  נכנס אל אדוננו סבלאן, מתרחק מהשאר ולא ממשיך עם העדר. היו אומרים: "התיש הזה  למקום הקדוש" ומשאירים אותו לאדוננו סבלאן. לאט לאט התרבו העיזים והתחילו לרעות לבדן בהרים ולרדת לואדי חביס ולכפר. מי שניסה לגנוב אותן או לשלוח יד לעברן - ידו הייתה מתייבשת.
באחד הימים נכנס מישהו למקום הקדוש וגנב את התיש המובחר, כשתפסו אותו, הביאו אותו למקום הקדוש שישבע שהוא הגנב. הוא נשבע שבועת שקר, ופתאום נעקרה עינו ופיו התעוות. אדוננו סבלאן היה עצבני.

המורדים הולכים והאנגלים באים

דיא ממשיכה לדלות משאריות זכרונותיה ומספרת לנו על האנגלים:
אני נולדתי בשנה שבה הגיעו האנגלים... מה אני יכולה  לספר לך על האנגלים- האנגלים שחטו אותנו. היו באים ושוברים את חביות השמן, מפזרים את הסמידה (קמח לבן) ואת העדשים, שמים אותם במרכז המרפסת ודורכים עליהם במגפי העור שלהם. הם היו אוספים את הנערים, כופתים אותם, ושמים אותם במקום אחד. אוספים את הנשים, כופתים אותם ושמים אותם במקום אחר. אני זוכרת אותם באים לבן שלי שהיו לו פנים שמנות ולבנות. הם הכניסו  לו את הרובה לבטן ואמרו:"אתה רוצה להיות קפטן", דחפו אותו וצחקו עליו.
המורדים מכל הארץ הסתובבו בהרים, ונכנסו לכפרים כדי לאכול ולשתות. אחרי שהם היו יוצאים האנגלים היו נכנסים ואומרים לנו: 'המורדים היו אצלכם'. מה יכולנו לעשות? היינו חייבים לארח את המורדים ולתת להם אוכל. יעני, יום אחד הם אכלו צהריים בחרפיש ולמחרת אצלנו, יום אחר כך בדיר אלקאסי ואחר כך בסוחמתא וכולי. אני זוכרת אחד מהם ששמו היה עבדאללה וכינו אותו "המשכים". פעם אחת הוא היה אצלי, בזמן שהייתי בהריון עם מחמד. הוא הגיע, אכל צהריים ואמר לי: "תהיי בריאה, אינשאללה כשאחזור אראה אותך עם ילד", אמרתי לו שאלוהים יעזור לך. הוא ירד לואדי חביס ויצא לאיזור שבין בקיעה ובית ג'אן, שם סגרו עליו האנגלים, הרגו אותו וקברו אותו בסעסע. מה אני אגיד לך... ככה היו החיים שלנו, המורדים הולכים והאנגלים באים וככה חיינו בסבלאן.
פעם אחת נכנסו האנגלים לכפר ומישהו מחרפיש ברח מהם. הוא לבש סנדלים קלות, העמיד פני אישה, וישב בין הנשים. קמה אחת מהן שרצתה להשתין, התפשטה והתיישבה לפני הנשים, בעוד הוא יושב ומתחבא ביניהן (צוחקת). האנגלים היו מענים את הגברים מאוד, ולפעמים היו מורידים להם את התחתונים, ומושיבים אותם על הצבר.     

בנוגע לרצח אחיו רדא פאעור מספר לנו יוסף מחמד פאעור:
האנגלים היו באים לכפר מתי שבא להם, מקיפים את הכפר, מחפשים מורדים ונשק: את מי שתפסו, הם היו משפילים בפני שאר הגברים.  
בסבלאן היינו ארבעה בנים וארבע בנות במשפחה- באחי רדא ירה הצבא האנגלי בתחילת 1939. אחי היה נשוי עם ילדים והיה הולך לבקר את המשפחה של אשתו בדיר אלקאסי. לאחיה של  אשתו היה אקדח חלוד מקולקל והוא נתן לו אותו, כדי שיתקן אותו אצל מישהו בבקיעה (בקיעין) . באותו יום בו חזר לסבלאן, הקיפו האנגלים את הכפר ותפסו אותו עם הרובה. הם לקחו אותו לחצר הכפר וקשרו אותו, כינסו את משפחות הכפר, וירו בו לעיני האנשים. הייתי אז ילד קטן בין האנשים וראיתי את אחי מת. הוא השאיר אחריו בת ואשה בחודש האחרון של ההריון. האנגלים גרמו לנו רק נזק. הם היו עוצרים את הגברים, כשמזג האוויר היה קר מאוד וחורפי, מביאים מים קפואים, ומטביעים להם את הראש בתוך המים.    

תחנות במסע ההגירה של דיא פאעור

הכפר סבלאן נכבש ב 30 באוקטובר 1948, במסגרת מבצע חירם. ברשומות ממלחמת 1948 נאמר כי בעת כניסתו לסעסע חבר גדוד מספר 1 של חטיבת גולני אל יחידות מחטיבת שבע, שהיתה אחראית על החלק השני של אותו מבצע. החיילים הישראלים נכנסו אל הכפר, בעוד הדגל הלבן מתנוסס מעל לכיפת הקבר הקדוש.
כששאלנו את סבתא דיא מה היא זוכרת מיום ההגירה ענתה לנו במהירות, כאילו לפתע קם זכרונה לתחיה:  
אני זוכרת הכול, האנשים התחילו להגיד: "היהודים כבשו את חיפה והגיעו לסעסע, היהודים כבשו את חיפה והגיעו לסעסע". הפליטים ברחו לכפר שלנו ותפסו מקום בין הגפנים ועצי הזית. הנשים תפסו את הילדים, וברחו אל החורש. הגברים הובסו בקרב, והזקנים נשארו בכפר. כשבאו היהודים אל אבי שהיה המוח'תאר, הוא הניף את הדגל הלבן מעל לגג הקבר הקדוש בין הכיפות והיהודים כשראו את הדגל הלבן, טפחו לו על השכם ואמרו: "אתה מוח'תאר טוב ותחיה פה כמו שחיית בתקופת האנגלים ואפילו יותר טוב. אבל איפה המשפחות של הכפר?", אמר להם, "המשפחות של הכפר יצאו לחורש כי הן מפחדות מהמטוסים ומהצבא". הם אמרו לו לצאת ולהכריז שהיהודים מקיפים את הכפר, ושכל מי שיחזור לפני השעה שש בבוקר ימות. אבא שלי יצא וקרא למשפחות הכפר שלא יחזרו לפני השעה שש בבוקר.  
כשהגיעה השעה שש בבוקר, הקמנו את עצמנו, חזרנו לכפר והאנשים שמחו. אחרי ארבעה או חמישה ימים שוב הגיע הצבא, והקיף את הכפר. בפעם הזאת היו אתם הרבה ערבים, כלומר- לא כולם היו יהודים. הם ביקשו מהנשים שישחטו עופות ויבשלו לחיילים. אני זוכרת ששחטנו איזה מאה עופות וקצת אחרי זה באו ואמרו לי שכפתו את בעלי, ורוצים לירות בו. רצתי וראיתי שהם כפתו אותו. הוא אמר לי: "רוצי תגידי לאמא שלי שתלך אל האני נציף מחרפיש, והוא ידבר עם הצבא שלא יהרגו אותי".
אמא של בעלי הלכה לחרפיש. בדרך הקדימו אותה החיילים ואמרו לה: "אישה, עדיף שתחזרי לאחור ולא נירה בך", היא ענתה להם: "אני לא רוצה לחזור, אני הולכת להביא  חמאה כדי לבשל לכם את העוף".  הם עזבו אותה והיא הלכה אל נציף, שהגיע, שחרר את בעלי, והם לא ירו בו.

מיד אחר כך הם הגיעו והעמידו את הגברים בשורה ואת הנשים בשורה, ואמרו שמי שימצא בכפר בעוד שעה יהרג. רצנו אני לכיוון אחד ובעלי לכיוון השני. אני וארבעת הילדים שלי ברחנו לכיוון ואדי אלחביס ומשם הגעתי לחרפיש, למשפחת אבו נמר שקיבלה את פני, אירחה אותי וקיבלה אותי אל תוכה. המשפחה שלי היגרה ללבנון, ולא ראיתי אותם עוד.
בעלי התחבא בחורש, וביום השני בא לחרפיש. הוא חשש לי ולילדים. הוא העלה אותנו על גמל, הניח עליו מזרון וקילו סמידה, שכר מישהו שיקח אותנו ללבנון, ואמר לי שאם הוא יראה שיפור במצב הוא יבוא לקחת אותי מלבנון, ואם הוא יראה שהמצב קשה, הוא יצטרף אלי לשם.

בזמן שהתחילה ממשלת ישראל לספור את התושבים ולעשות מפקדי אוכלוסין, הלך בעלי להחזיר אותי מלבנון. חזרנו דרך עמק סעסע ועברנו דרך אלצירה (דיר צא), אני זוכרת ששמתי קופסת סרדינים, מהקופסאות שחיינו עליהן בלבנון בכיס של הבן שלי מחמד, ושאנצאף הבת שלי עדיין ינקה. כשהתקרבנו לאלצירה בעלי אמר לי שאלך לפניו והוא ילך מאחורינו, כי יכול להיות שהצבא חונה באלצירה. היה בערך אמצע הלילה וקר מאוד. כשהגענו לפאתי אלצירה שמעתי קול שקשוק רובה. פחדתי וחזרתי לאחור, לפתע מצאתי את עצמי מול  שלושים חיילים. התחלתי לצרוח ולקרוא: "חרים, חרים, חרים..." (חרים בערבית זה נשים) והילדים התחילו לצעוק ולבכות. החיילים באו, סתמו להם את הפה בידיים והטו אוזן כדי לשמוע אם מישהו נמצא איתי. אחד מהם שאל אותי: "מי נמצא איתך?" אמרתי לו: "אין איתי אף אחד".  אז הוא שאל: "איך הגעת לפה לבד?" ועניתי לו: "בעלי בחרפיש והמשפחה שלי בלבנון, ואני רוצה להיות עם בעלי". אז הוא אמר לי: "לא, מי שבחרפיש בחרפיש ומי שברמיש ברמיש (כפר לבנוני על הגבול) ואם היית גבר היית מתה מזמן. תלכי בחזרה לרמיש". הם גררו את הילדים יחד אתי, הביאו אותנו אל הכביש, אמרו לי ללכת לרמיש והתחילו לירות לנו בין הרגליים. ירדנו. באזור היה מעיין ואני ישבתי על ראש סלע, הצמדתי את בתי לפטמה והנקתי אותה.  הבן שלי נח מתחת לג'דועה (סוג של עץ קטן), לקח סרדין וחפר בעץ, בעוד השלג יורד עלינו מלמעלה ללא הפסקה. הילדים והילדות באו אלי ואמרו: "אמא, אנחנו נמות?" ואני עניתי להם, "אלחמדאללה".
לפתע הופיע מישהו ממיעאר ושאל אותי מה אני עושה כאן. סיפרתי לו את הסיפור שלי, וכששאלתי אותו מה הוא עושה כאן, סיפר  שהם היו בערך שתים עשרה אנשים ממיעאר בדרכם חזרה לארץ, וכששמעו קולות של כדורים אמר לשאר שהוא לא מעוניין להמשיך, והחליט לחזור לרמיש.    
הוא אסף את הילדים, הניח אותם על גב הסוס, והוליך אותי כשאני מקדימה כי הוא פחד מגנבים , וכך חזרנו אני והילדים לרמיש. היינו עייפים מאוד ומצוננים והרגליים של הילדים התנפחו מרוב הקור וההליכה. נשארנו ברמיש שלושה או ארבעה ימים ואחר כך שלחה לנו משפחת דודי דרוזי אחד מחרפיש שיחזיר אותי. כשחזרנו אתו לא הגענו מכיוון  סעסע, אלא מכיוון דיר אלקאסי. בדרך פגשנו בערך עשרים מבריחים, שסחבו על הגב סחורות מלבנון והיו להם רובים.  פחדנו מאוד ולא שמתי לב שהדרוזי ברח אל החורש והשאיר אותי ואת הילדים לבדנו. המבריחים הבחינו בי ועצרו אותי, אבל אחר כך נתנו לי להמשיך ברגל לחרפיש.  

מה שנשאר מסבלאן...

לא נשאר מהכפר דבר זולת בית הקברות, הבאר וארבעה בתים, ביניהם בית המוח'תאר חסין עמר, אביה של דיא וכן הבית שבו התחתנה. היום עומדים הבתים הללו לשירות המבקרים בקבר הקדוש של נבי סבלאן. באשר לתושבי הכפר, מרבית המשפחות היגרו ללבנון, בעוד שארבע משפחות בלבד היגרו לכפרים הסמוכים. מספרם של הפליטים מסבלאן הנמצאים בפלסטין הכבושה מוערך היום בכמאתיים.
על זה מספרת לנו אלחאג'ה דיא:
אנחנו גלינו לחרפיש ואלוהים דאג לי ולילדים. עבדתי ביום ובלילה, גידלתי ששה ילדים לבד, לימדתי, חינכתי וחיתנתי אותם, כי בעלי ישב ארבע עשרה וחצי שנים בכלא. בחרפיש הייתי לשה, אופה, יוצאת בלילה ובבוקר. הייתי הולכת לג'עונה, לח'לסה (כפרים שנהרסו ב-1948. על חוברות ג'עונה הקימו את ראש פינה ועל חורבות ח'לסה את קריית שמונה) ולקיבוץ סאסא כדי לעבוד בשכר על האדמות שהיהודים הפקיעו, מרוויחה שתים וחצי לירות, וחוזרת אל הילדים.
פעם אחת ניסיתי לחזור לסבלאן כדי להביא קצת שמן ומוצרים מהבית שלנו. כשהגעתי לא מצאתי כלום בבית, לא סמידה ולא קמח. חביות השמן היו שבורות וזרוקות באורווה. הצבא והאחרים בזזו הכול. מצאתי שם רק את המגרסה, העמסתי אותה על הראש וחזרתי איתה לאלג'יש (גוש חלב) כדי שאוכל לגרוס איתה עדשים, חומוס ופול לילדים. עד היום המגרסה הזאת נמצאת אצלי.

יוסף אלפעור מוסיף:
לאחר הכיבוש השתלטו משפחות חרפיש על אדמות סבלאן בתמיכת הממשלה והחכירו את האדמות האלה לקבר הקדוש. הם היו עובדים את האדמה, חוסכים ומשתמשים ברווחים כדי לשקם ולבנות את הקבר הקדוש.
בשנות הששים נהרסו בתי הכפר, ובתמיכת ממשלת ישראל השיגה לעצמה העדה הדרוזית  בעלות על אדמת סבלאן ועל הקבר הקדוש. היום מנוצלות האדמות לפיתוח פרוייקטים המשרתים את העדה הדרוזית ואת המקום הקדוש.
רק הקבר הקדוש מוכר היום ומתייחסים אליו כאל מקום דרוזי, אבל בימי סבלאן לא היה המקום מיועד לעדה ספציפית. הוא היה מיועד לכל העדות, והיו מגיעים אליו אנשים מסוריה, לבנון, ירדן ומכל הארץ, אבל היום המצב התהפך...


מקורות:
-    ואליד אלח'לדי (1992). כדי שלא נשכח.
-    ג'מיל ערפאת.(2002). מזכרונות הלאום: הכפרים הפלסטינים העקורים בגליל


 



احمد نايف فاعور زوج الحاجة ضيا / אחמד נאיף פאעור, בעלה של אלחאג'ה דיא



محمد احمد فاعور / מוחמד אחמד פאעור



ما تبقى من بيوت النبي سبلان / מה שנשאר מבתי הכפר סבלאן



مقبرة قرية سبلان / בית הקברות של כפר סבלאן



بطاقة تموين تابعه لمحمد فاعور / כרטיס מזון- מוחמד פאעור



مقبرة قرية سبلان / בית הקברות של כפר סבלאן



دفتر نقط / פנקס נקודות



بئر تابعة لقرية سبلان / באר ששיכת לכפר סבלאן



وصل بالضريبة المحصلة / קבלה עבור מסים



وصل بالضريبة المحصلة / קבלה עבור מסים



مقام النبي سبلان / מקאם הנביא סבלאן



مدخل مقام النبي سبلان / דלת הכניסה למקאם



ما اخرجته ضيا فاعور من سبلان / חפצים שהוציאה דיא פאעור מסבלאן



ما اخرجته ضيا فاعور من سبلان / חפצים שהוציאה דיא פאעור מסבלאן



قرية حرفيش المجاورة لسبلان / בתים בכפר חורפיש הסמוך לכפר סבלאן



خارطة قرية سبلان / מפת כפר סבלאן



صالحه فاعور، لاجئة من لبنان / סאלחה פאעור, פליטה בלבנון

ראיינו: רנין ג'רייס ונבאל פאעור/הוארי (עיתונאית ופליטה מכפר סבלאן)

זוכרות ברשת