ברכּאת פ'יאד סלימאן – אבו עאטף
18/10/2010
ברכּאת פ'יאד סלימאן, אבו עא (יליד 1933)

בשנת 1948 הייתי בן 16. דרומית לכפר היו מטעי זיתים. שם היה צבא ההצלה הערבי. היה להם כוחות בכל האזור. כמה אנשים מעילבון התגייסו לצבא ההצלה. היו מקבלים שכר חודשי. בתקופה האחרונה היו רק אחד או שניים מהכפר בצבא ההצלה. הם היו כאן כמעט שנה. האזור מנצרת עד מַסְכַּנה, צומת גולני היום, היה בידי היהודים. ממַסְכַּנה מזרחה היה בידי היהודים. מקצה עמק אלבטוף [נטופה] ומערבה היה בידי הערבים. צבא ההצלה, בתיאום עם היהודים, נסוג בשקט ולא רצה שאנחנו נדע. זה היה באוקטובר. לפני זה היו מעט התכתשויות בין שני הצדדים. היו אחד מול השני משני עברי הכביש, צבא ההצלה היה בצד הזה של הכביש, היהודים היו מהכביש והלאה. יוסף אלשבלי, מעילבון, היה בצבא ההצלה, כאשר ידע שרוצים לסגת ביקש לבוא לכפר כדי להודיע למשפחתו, אבל המפקד שלו אסר עליו לבוא לכפר. אף ביקש ממנו ומחייל אחר מסעודיה, לעבור בין העמדות והתצפיות שלהם ולהודיע לחיילים על ההחלטה לסגת. בכל עמדה היו 4-5 חיילים. הודיעו לכל הקבוצות חוץ מאחת שהתמקמה מזרחית לכפר. יוסף אלשבלי היה האיש שידע על מיקום החיילים, אמר לחברו הסעודי שאין יותר עמדות והלכו מבלי להודיע לעמדה המזרחית. הוא עדיין חי, בן 82 וגר בבית פה לידי. בלילה צבא ההצלה נסוג בכיוון אלמע'אר ואלראמה. בינתיים קבוצת החיילים שלא ידעו על הנסיגה עדיין נלחמים. היהודים יצרו קשר עם צבא ההצלה ושאלו למה עוד לא פיניתם את האזור? אמרו להם שאנחנו יצאנו והגענו כבר לאלראמה. ואמרו גם שמי שנלחם בכם אלה אנשי עילבון. בימים ההם עילבון היה כפר קטן, אין בו נשק. היהודים נכנסו לכפר ביום שבת בבוקר עם הזריחה. הם הגיעו לכנסייה. הייתי שם בכנסייה כמעט כל הלילה. היהודים ירו בלילה פגז שנפל ליד בית ג'מאל עיד, וחלק מהבית נהרס. 

האנשים יעצו אחד לשני ללכת להתחבא בכנסייה כי המבנה שלה חזק, כי הקשתות של הכנסייה חזקות יותר מבית רגיל. התאספנו בתוך הכנסייה גברים, נשים וילדים. רק הקשישים מאוד נשארו בבתים. הבית שלנו קרוב מאוד לכנסייה. כאן בבית היו פרות, עזים, צאן, יונים ותרנגולות. הוציאו אותנו מהכנסייה ואספו אותנו באלחארה, חצר במרכז הכפר. שם היינו עושים את החתונות. כל האנשים ישבו כפופים והרימו ידיים. ישבתי כמו כולם, והאח שלי איתנו. התחילו לבחור צעירים. אחי היה בן 21-22. היה פקיד בירושלים אצל מושל המחוז הבריטי. הוא היה משכיל. הנה הוא (הוא מביא את התמונה שלו), קוראים לו מילאד [הולדת]. הם בחרו 14 צעירים, וציוו על שאר האנשים לצאת לכיוון אלמע'אר. היו כמה חיילים על הגגות, אולי 5-6. האח שלי היה לידי, אני הייתי קטן. מתוך ה – 14 שבחרו היה איש אחד זר, מחוראן (ירדן), איש שחור שעבד בכפר, שמו עאזַר. אנשים שהתנדבו בצבא ההצלה כמה ימים היו מבקשים מעאזר להחליף אותם בעבודתם, ומשלמים לו. אני באותה שנה הייתי עדיין בכיתה ז בבית הספר. לפני שבנו בכפר בית ספר למדתי בנצרת, יש לי אחות בנצרת, למדתי שם שנתיים עד שבנו כאן בית ספר בסביבות שנת 1943. אני הכרתי את כל ה-14 הצעירים שהיהודים הוציאו מביננו. נעים ע'נטוס זריק, האח שלי מילאד פ'יאד סלימאן, זכּי נח'לה, רג'א אללבּיבּי, חנא אבראהים ח'ורי, פ'ואד נופל מיכאיל, האח היחיד של זכּיּה ושל אשתו של חנא אלשבּלי, בדיע זריק, ג'ריס שבּלי אחיו של יוסף שבלי שהיה בצבא ההצלה, פ'דל אלעילבוני, מחמד ח'אלד אסעד מחטין, עבדאללה שופאני ומיכאיל. סמעאן אלשופאני נהרג ליד כפר ענאן [מול כפר חנניה]. הגענו לשם סביב השעה 10. הלכנו ברגל, הגענו לאלמע'אר וראינו שגם הוא נכבש, אנשים הניפו דגלים לבנים. הורו לנו להמשיך ללכת, הגענו עד לעץ האלון שבכפר ענאן, עץ ענק כל הכפר יש מתחתיו. בצהריים האנשים נהיו רעבים. נכנסנו לכפר ענאן לבקש אוכל אבל הם גירשו אותנו ואמרו תלכו מכאן בוגדים. סירבו לתת לנו אוכל. אחר הצהריים הגיע רכב צבאי מכיוון אלראמה, וממנו זרקו לחם על הכביש. האנשים התנפלו על הלחם. מהכיוון השני הגיע רכב צבאי אחר, מצד אלמע'אר לכיוון שלנו. החיילים ברכב הזה ראו אותנו מתנפלים על הרכב הראשון והתחילו לירות לעברנו.  

 מהירי הזה נהרג סמעאן אלשופאני. תופיק חנא נפצע.  אני הייתי עד על האירוע הזה. חזרנו לשבת ליד העץ. חייל אחד בא ואמר שהירי היה בטעות. הם ביקשו שנמשיך ללכת לכיוון פראדיה [פרוד]. נהיה חושך, ביקשנו מחסה ואוכל מתושבי פראדיה אבל גם הם סירבו לתת לנו. החיילים היהודיים אספו אותנו, העמידו את הגברים ליחוד ואת הנשים ליחוד, ולקחו את כגל הכסף שהיה אצל הגברים. אחר כך אמרו שהם רוצים עוד 50 לירות, ואמרו או שתביאו 50 לירות או שנהרוג עשרה צעירים. הגברים, בעיקר הזקנים, התחילו להתייעץ, אבל אין להם כסף. איש אחד מהם, שמו אבראהים אלחַוָּא, שהיה בעל מכולת, קרא לאשתו וביקש שתתן לו כסף, אמר לה אם יש לך 50 לירות נקנה בהן חיים של 10 גברים מעילבון. היא נתנה את הכסף לבעלה ונתנו אותו לחיילים. ישנו ברחובות של פראדיה, בחוץ. למחרת היהודים אספו את האנשים, לקחו 55 גברים, ועוד שני נערים, הם אדיב חנא יעפיף מיכאיל, את שני הנערים הם שלחו לבדם לכיוון לבנון, ונתנו להם כיכר לחם. שני הנערים הגיעו לכפר יארון בלבנון, שם יש לנו קרובי משפחה, הארכיבישוף סלוּם היה קרוב משפחה שלנו מיארון. את 55 הגברים לקחו למעצר באזור נהלל. הם נשארו במעצר אולי 6-7 חודשים. אחרי פראדיה אמרו לנו שנלך ללבנון. וגם גירשו את תושבי פראדיה. ליד סַפַד [צפת] נשארנו יומיים בין הזיתים. היהודים היו מביאים מיכל מים פעם כל 24 שעות, היו נותנים לנו לשתות במכסה המימיה שלהם. אחרי כן הורו לנו להמשיך, הגענו ללבנון בלילה, ישנּוּ בין העצים ובבוקר ידענו שאנחנו בכפר אלרְמֵיש. המשכנו מזרחה לכיוון יארון כדי ללכת לקרובי המשפחה שלנו. שם הכינו אוכל לכולנו. כשהיינו שם פרצה שמועה שהיהודים הגיעו ליארון, ברחנו. אחרי קצת זמן חזרנו כי לא היה כלום, היהודים לא באו. הלכנו לעין אִבִּל [כפר בדרום לבנון], שם קיבלו אותנו יפה, הצעירם שלהם היו מסתובבים בינינו ומגישים לנו אוכל. אחרי שבוע שלחו אותנו למחנה הפליטים מִיֶּה וּמִיֶּה.  אני עליתי לאוטובוס שהביאו, בדרך האוטובוס התהפך על הצד, הדלת שלו הייתה למעלה. הוצאנו דרך הדלת את כל האנשים והילדים מהאוטובוס.   

ישנו על הקש בגורן שהיו קרוב. קרוב משפחה שלנו מטַבַּרִיָּא, היה כבר בלבנון באלדאמוּר מאז כיבוש טַבַּרִיָּא, שמו פַ'רַג' אלעילבוני, שמע שאנשי עילבון, הוא חיפש ומצא אותנו, לקח אותנו לבית שלו, ישנו אצלו. גם בן דודה שלי, אחיו של הארכיבישוף בֻטרֻס מעַלִּם, שעבר ללבנון כשנה לפני הכיבוש, בא לקחת אותנו למנזר. הוא ביקש מהכומר של המנזר להביא אנשים מעילבון לישון במנזר. הכומר הסכים. נסענו איתו, עברנו את בירות ואת ג'וּיה, עיר על החוף, עד שהגענו לחריסָה, על הר גבוה, שם היה המנזר. גרנו שם כמעט 4 חודשים. המנזר שכר בשבילנו כמה בתים וגרנו בהם. היינו כמה משפחות. בחודש דצמבר אבא שלי חזר לעילבון. בחודש פברואר הוא בא ולקח את אמא שלי ואחותי, ואני נשארתי בחריסה לבד. עד עכשיו אף אחד לא אמר לי שהאח שלי נרצח, או מה קרה בכפר. הם השאירו אותי בחריסה כי פחדו שיקרה לי משהו אם אחזור לעילבון. אחרי כחודשיים וחצי, אחרי שהיו שראו שהיהודים לא ממשיכים להרוג אנשים בכפר, בא אבא שלי לחריסה ולקח אותי חזרה לעילבון. זה היה באמצע חודש אפריל. יום יומיים לפני הפסחא. בעילבון כמובן נפגשתי עם כולם ובאו אנשים לבקר אותי בבית. צעיר אחד, בגיל שלי, בא לראות אותי ואז גם אמר לי "אני משתתף בצערך". לא הבנתי למה הוא אומר זאת. רק אז סיפרו לי על שהאח שלי מילאד נרצח. סיפרו לי מה קרה עם שאר הצעירים.      

 התחלנו את החיים שלנו מחדש. לא היה לנו חמשה גרוש לקנות סכין גילוח. אבא שלי הלך לקרובים שלנו בסכנין וביקש עזרה. כשאבא שלי הגיע ראשון לבית שלנו הוא מצא אותו ריק מכל דבר. הכל הלך, הפרות והעזים והכל. האו"ם נתן לנו בשנה הראשונה הקצבה למזון. היהודים הציעו לנו לחתום על הסכם חכירה לאדמות שלנו, כל דונם בגרוש. סירבנו, כי הבנו אם היינו חותמים זה אומר שהיינו מודים שהאדמה אינה שלנו, רכוש נטוש שעבר למדינה, וכי אנחנו רק חוכרים אותה. בזכות זאת שהאנשים סירבו לחתום הם הצליחו להיאבק ולקבל את האדמה בחזרה".   



بركات فياض سلمان / ברכּאת פ'יאד סלימאן



كنيسة الروم الكاثوليك / הכנסיה הקתולית



احد بيوت القرية / אחד הבתים בכפר



ساحة الشهداء في قرية عيلبون / כיכר החללים בכפר עילבון



نصب تذكاري لضحايا عرب المواسي / אנטרדה לזכר קוברנות טבח שבט אלמואסי



نصب تذكاري لضحايا عرب المواسي / אנדרטה לזכר קורבנות טבח שבט אלמואסי



نصب تذكاري لذكرى ضحايا المجزرة / אנדרטה בעילבון לזכר קורבנות הטבח



لافته لأحياء ذكرى مجزة عيبلون / שלט לזכר הטבח בעילבון



شهداء مجزرة في عيلبون / קורבנות הטבח בעילבון


ראיינו: ראמז עיד ועמר אלע'בארי
עריכה ותרגום: עמר אלע'בארי.
הראיון נערך בביתו של בטרס מתא בכפר עילבון

זוכרות ברשת