החאג' מוחמד מחמוד אבו עשיבה
04/2006
פליט מבאר אלסבע (באר שבע), וכיום גר באחד הכפרים הלא מוכרים בנגב

את כל באר שבע בנו אחרי שנת 1900. לא היו בה תושבים בדואים רבים. כשבאו האנגלים נתנו לכל אחד דונם אדמה, ביניהם למשפחות אבו עבדון, אל-חאג' עבדאללה אבו אל-ע'סין, אל-עטאונה, חמדי אל-סאנו, סלמאן אבו רביעה, אל-חאג' פרחאן אבו יחיא, ג'בר אבו סריעאן, אלחאג' סלימאן אבו ע'ליון, אבו אל-עליאן, אלחאג' אבראהים אל-סאנע, אלחאג' נאסר אבו אל-ח'יל ואחרים. תושבי הנגב חיו ממרעה וחקלאות. היינו זורעים חיטה, שעורה, עדשים, פול... הנשים היו עובדות בשדות יותר מהגברים. מי שלא היתה לו אדמה היה חוכר אדמה מאחרים, מעבד אותה ולוקח חלק מהיבול.

היה בעיר בנק בשם "בנק אלשווא" ומלונות גדולים, כמו למשל מלון אל-חאג' יוסף אל-חמו, אל-שיח' שמס ועוד אחרים. היו הרבה טחנות (ביניהן טחנות אל-הליס, אל-חאג' עבד אל-קדרה, אל-חאג' אבו אל-עבד ואחרים), הרבה נגריות (כמו נגרית בן השיח' חסן אל-סיסו, ובן השיח' פואד), וגם מוסכים. כלומר תושבי באר שבע לא היו צריכים לצאת ממנה, היה בה הכל. בכל יום רביעי היה בעיר שוק. היו מגיעים אליו סוחרים מאום-רשרש, מחברון, מעזה, ממצרים. היינו מייצאים בשר למצרים ולחברון, ומוכרים את סוגי הבד הטובים ביותר בחנויות...

בבאר שבע היה גם בית חולים, והיה בו אחד בשם סאבר אבו אל-ח'יר, שעבד כאח בימי האנגלים.  סאבר היה מרפא את הערבים, והרופאים האחרים היו מרפאים את היהודים. הרופאים בבית החולים היו מעזה, ירושלים ונצרת. אני זוכר שהיתה רופאה בשם עבלה, ורופא בשם סלימאן הנוצרי, ורבים אחרים. היו גם אחיות, רובן נוצריות מראמאללה וירושלים. מהן אני זוכר את עזיזה ועדלה. הרופאים היו גרים בבאר שבע והאחיות היו ישנות במעונות בבית החולים.

שני מסגדים היו בבאר שבע. האחד היה המסגד הגדול שבנו התורכים, והיה מכונה המסגד התורכי. אני חושב שהוא נבנה בשנת 1906. המסגד השני נתרם ונבנה ע"י חאג' עיסא בסיסו. אני לא זוכר בדיוק מתי הוא נבנה, אני חושב שלפני 1936. באשר לכנסיות, היתה כנסיה ראשית שנבנתה ע"י יעקוב בולוס אבו ג'ורג', וגם כנסיה אמריקאית.

בבאר שבע היו בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים. מי שרצה ללמוד תיכון הלך לעזה, ומי שרצה להמשיך ללימודים גבוהים הלך לאוניברסיטת אל-אזהר במצרים. אבל לא כל ההורים היו שולחים את ילדיהם להמשך הלימודים בעזה או במצרים, כל אחד לפי מצבו הכלכלי. היו שני בתי ספר ממשלתיים, בית ספר לבנים ובית ספר לבנות, היו לומדים בהם תלמידים מחוץ לבאר שבע, ממקומות כמו אום-רשרש, ומשבטים שכנים כדוגמת שבט אל-תיאהא שעל גבול מצרים, אל-עזאזמה, אל-טראבין, אל-ט'לאם. אבל גם היו בתי ספר פרטיים שהלומדים בהם שילמו שכר לימוד. היו ארבעה או חמישה בתי ספר כאלה, שהשתייכו לשיח' עלי בסיסו ולשיח' ג'מיל אל-תרכ ששמם "אל-כתאב". למדו בהם מקצועות  הומנים וריאלים, ולימדו בהם עשרות מורים. 

היו בעיר הרבה נוצרים. הם היו עשירים, והיתה להם הרבה עבודה. אני זוכר את משפחת בתרו אל-טרזי. האיש הזה היה בעליהן של אדמות רבות. אשתו מתה אחרי שילדה לו שני בנים, ואח"כ התחתן עם אום אסעד, אשה מצרית מאלכסנדריה, שילדה לו גם היא שני בנים. למשפחת אל-טרזי היתה תחנת דלק והיו אדמות רבות. אדם נוסף בשם ח'ליל אל-טרזי היה פקיד ממשלתי, ואחיו בסיל היה עובד מכס. לעטאללה אל-טרזי ואחיו היו חנויות למכירת חיטה, שעורה ותירס.  משפחה אחרת היתה משפחתו של ודיע אל-חשוה, שהיה בעלים של תחנת דלק. אחיו סמעאן אל-חשוה היה שוטר, יעקוב בולוס  (אבו ג'ורג') היה סוחר בעל חנות, ובנו ג'ורג' היה חייט או גהץ.  בביתם היה נמצא פעמון הכנסיה, שהיו מצלצלים בו בכל יום ראשון ובחגים.  למשפחת אבו ח'ליל היתה חנות מספוא ושעורה. ח'ליל עבד כשוטר, ובתו אנג'יל היתה מורה. משפחת אל-תרכּ היו בחלקם מורים בבתי ספר, וחלק מהם בעלי מכוניות. מוח'תאר הנוצרים היה אבו סעאד.  למוסלמים היה מוח'תאר אחר בשם אל-חאג' עלי ג'ראדה.

ב-1936 היה מרד של הערבים נגד האנגלים. המורדים הערבים תקפו את באר שבע במכוניות והשתלטו עליה.  היו בעיר שניים או שלושה קצינים אנגלים, בתחנת המשטרה הבריטית. שאר השוטרים והקצינים במחנה, בערך חמישים, היו ערבים פלסטינים תושבי העיר. ביניהם הסמלים שעבאן אבו עמר, עטייה אל-סיד אל-מע'רבי, דאווד אל-עג'יל אבו סלימאן, עבד סאריס עבד אל-עטאונה, אל-חאג' מסלם אל-ריאטי ולוטפי אל-עכאוי עואישי,  והקצינים שחאדה לאענאני, סעיד אל-עכא אבו סאלח, סאלם אבו קבילה עזאמי, שעבאן דוויכ, אבו אל-וליד, חסן תואפח ופח'רי אל-עתלי.

בשנת 1936 נכנסו המורדים לבאר שבע, וירו על האנגלים. אחד מהם ברח ואת השני תפסו ליד המרכז והרגו אותו. מפקד המורדים באותו הזמן היה עבד אל-חלים אל-שלף, ובין המורדים הבולטים היו אחמד אבו ג'לדה מטאמון ועוד אחד בשם אלשיח'. כולם היו מבוקשים ע"י האנגלים. המורדים לא רצו את האנגלים ואת השלטון שלהם. הם ישבו בבאר שבע חצי שנה. עשו אז שביתה, העיר היתה סגורה, לא היתה אף חנות פתוחה והיה בלגן ואנרכיה. התושבים לא יכלו לסבול את הבלגן ואת השביתה שנמשכה ששה חודשים בגלל המורדים. הם פנו לאדם בשם עארף אל-עארף, שהיו לו קשרים טובים עם האנגלים, ובקשו ממנו שהממשלה האנגלית תחזור ותפסיק את הבלגן. וכך חזר שלטון האנגלים לבאר שבע... בימי המרד היו תושבים בבאר שבע שעזרו למורדים.  בעיר ידעו איפה הם, אבל אף אחד לא הלשין עליהם או מסר אותם.

לפני המרד לא חיו בבאר שבע יהודים.  בשנת 1938 בערך הם התחילו לבוא, לקנות אדמות מהערבים ולגור.  אנשים רבים מכרו אדמה ליהודים. הם קנו את אדמות אבו אל-חמאם ובנו עליהן את התנחלות נבטים, וקנו את אדמות אלסר ובנו עליהן את בית אשל, וקנו את אדמות אל-חג' עלי שליד אבו סעיד. הקשרים בין היהודים והערבים לפני הכיבוש היו מצוינים. היו לי חברים יהודים, אפרים ודני ואחרים, והייתי מבקר אותם תמיד. הייתי עובד על גמלים, בתוך באר שבע ומחוצה לה. היינו מובילים חומרי בניין: חצץ, זיפזיף, אבנים וחול. הייתי מוביל אותם לואדי כדי לסלול את כביש הואדי ולהרחיבו.

בשנת 1948, אני זוכר שזה היה בחודש ספטמבר בתקופת הקציר, הלכנו אני והורי אל אדמתנו כדי לקצור אותה. האדמות שלנו היו מחוץ לבאר שבע, וכשהיינו שם נכנסו היהודים כדי לכבוש את באר שבע. האנשים חשו בסכנה והבינו שהיהודים הולכים לכבוש את העיר, והתחילו להבריח את ילדיהם מחוץ לה, למצרים ולחברון או לכפרים באזור. מצרים נכנסה לבאר שבע והציבה בה מושל צבאי בשם חלמי ג'מעה. החיילים הפלסטינים ששרתו בצבא האנגלי הצטרפו לצבא המצרי. בלילה נכנסו היהודים והחלו להפציץ את באר שבע ממטוסים, את הבתים ואת הרחובות. מטרתם היתה להפחיד את האנשים, כדי שיצאו מהעיר. לצבא המצרי לא היה מטוסים, אך היה להם נשק, מרכזים ומחנות. המלחמה התחילה בלילה בין הצבא המצרי והיהודים, ונמשכה בערך שבוע. ההפצצות היו בעיקר בלילה, הבית שלנו נהרס בהפצצה. ההתקפה היהודית הראשונה על באר שבע היתה ממערב. בהתחלה הצבא המצרי ומגיני העיר נצחו והבריחו את היהודים, והרגו מביניהם חיילים. כשהיהודים ברחו, הפלסטינים לקחו את מכוניותיהם ונשקם. שמעתי שבמכוניות שלהם היו בננות ותפוחים. במערכה הזאת נפלו השאהידים חלמי ג'מעה, מפקד הכוחות המצריים, שנלחם עם הצבא ונהרג, האשם חסן אל-תרכמאני, עבד אל-דוסה, האשם אל-שוא, סלימאן אבו עישה, דאווד סלימאן אל-עג'ילה, ואבי השהידים, החאג' מפרג' אבו חסא.

היהודים חזרו אחרי פחות משבוע, הפציצו את באר שבע פעם נוספת, וכבשו אותה. האנשים יצאו מבתיהם אחרי ההפצצות, והשאירו את חפציהם בדירות. אלה שהיו להם מכוניות או גמלים העמיסו את החפצים שלהם עליהם וברחו. חלק גדול ברח למצרים ועזה. מי שניסה לחזור ירו עליו. כשיצאו הערבים, היהודים נכנסו במהירות ולקחו את הבתים והעדרים. אחרי בערך חודש או חודשיים חלק מהמשפחות ניסו להשיג רשיונות כדי להכנס לעיר. המשפחה הראשונה שניסתה לחזור ולעבוד בשוק בבאר שבע היתה משפחת אל-טראבין. אני ביקרתי שוב בעיר שנה אחרי כיבושה. ביום בו נכנעה באר שבע, באו ראשי המשפחות והמוח'תארים. ערכו פגישה בבית הספר של הבנים, ובאו חיילים וקצינים יהודים כדי לסדר לגברים תעודות זהות. קראו למשפחות וצילמו אותם בשביל התעודות. אחרי בערך שבועיים חזרו היהודים ואיתם ארגז גדול מלא תעודות זהות.

היום אני דורש את אדמותי, אבל איש אינו מקשיב. לא היה לנו תיעוד ומסמכים הקשורים לאדמה כמו רישום בטאבו. בימי האנגלים והתורכים הקושאן נחשב לתיעוד מספיק בכדי להוכיח בעלות על הקרקע. רק למעטים היה רישום בטאבו.

באר שבע בשנת 1911

סיור לביר אלסבע (באר שבע)

סיור לביר אלסבע (באר שבע)

סיור לביר אלסבע (באר שבע)

סיור לביר אלסבע (באר שבע)

סיור לביר אלסבע (באר שבע)

המסגד הגדול בביר אלסבע (באר שבע)

סיור לביר אלסבע (באר שבע)

סיור לביר אלסבע (באר שבע)

סיור לביר אלסבע (באר שבע)

סיור לביר אלסבע (באר שבע)

זוכרות ברשת