פטום אלתרתיר
המשכנו ללכת והפגזים מאחורינו. הם פחדו שנחזור. ההפגזה הפסיקה רק כשהגענו לנחל נעלין. אמא ביקשה ממני ומבת דודה שלי לאסוף עלי תירס מהשדה. ראיתי ערימה של עלי תירס, לקחתי ממנה עלים ופתאום אני מוצאת תינוק קטן, אמו עזבה אותו ומסביבו אבנים
01/04/2005
ח'אן אלחלו בעיר לוד

שמי פטום. אני בתו של עבד אל-סלאם אל-תרתיר. נולדתי באל-לִד בשנת אלף תשע-מאות וארבעים. משפחתי מאל-לד. בן דודי הוא אסעד אל-תרתיר. כינו אותו אבי הפרשים. הוא נלחם באנגלים. אבא שלי עבד בבתי-בד, בבית-הבד של משפחת חסונה ובית-הבד של משפחת אל-סאלחי.
היהודים והערבים לא חיו בשלום לפני ארבעים ושמונה. לידנו היתה ההתיישבות בן-שמן, כל יומיים היו שמים מוקש על הגשר, הגשר בינינו לבין בן שמן. לא הרשו לאף ערבי לעבור. אני לא זוכרת את הילדוּת שלי, רק את הגֵרוש ואיך יצאנו ואיך אספנו לאמא ענפים של אורן שתאפה על פח ותאכיל אותנו.
בארבעים ושמונה הייתי בת שמונה. אמרו שהיהודים מתכוונים לבוא לכיוון שלנו. הלוחמים באל-לד היו הודפים אותם והם היו חוזרים שוב, אלה הודפים והם חוזרים שוב ושוב. אז התחילו מטוסים להפגיז אותנו ויצאנו לישון מתחת לעצי הזית, איפה שהיה כרם הזיתים. היום בנו שם קניון ומכללה.

העירייה גייסה את אבא שלי. פתאום לקחו אותו למלחמה. אנחנו גרנו במרכז אל-לד, מה שנהיה היום בית-דין צבאי. היהודים גירשו אותנו וזרקו עלינו נעליים. הם הרסו את הבתים של הערבים כדי שלא יוכלו לחזור. ליד הבית שלנו היה מקלט, משפחת עטייה הסתתרה בתוכו, הגיעו מטוסים והפציצו את המקלט וכל האנשים שהיו בו נהרגו. אחרי שהפציצו את המקלט יצאנו והלכנו לאחותי רסמיה, היא היתה אז נשואה רק שלושה חודשים אצל משפחת חסונה. ישַנו מתחת לעץ התאנה.

למחרת בבוקר אמי החליטה לחזור לבית שעזבנו כדי להביא חפצים. בבית היא האכילה את הכבשים, הפרות והתרנגולות, הכינה בשבילנו תבשיל חצילים. כשהתעוררתי ולא מצאתי את אמא פחדתי, לקחתי את אחיי הקטנים ורצתי לחפש אותה. אחותי קראה לי ולא עניתי לה. הגעתי לבית שלנו. אכלנו ופתאום אמא התחילה לצרוח בואו! בואו! המטוסים הגיעו! תברחו מהמטוסים! ברחנו אל הבית של דודי. בדרך ראינו את הגופות אחת על השנייה. ליד חאן אל-חלו היו הרבה הרוגים.
בשעות אחר הצהריים שמענו את האנשים אומרים, היהודים כבשו אותנו. אנחנו הובסנו. אחר כך הגענו לדוד שלי. אמרו לו שאבא שלי עבד אל-סלאם מת, נפל חלל. הדודה שלי בישלה במטבח כדי שנאכל. הדוד שלי ניגש וצעק עליה איך את מבשלת בזמן שעבד אל-סלאם מת. היא אמרה אני רוצה להאכיל את הילדים שלך ושל אחיך. הוא אמר לה שלעולם כבר לא יאכלו. בבית דודי גרנו עשרה ילדים בחדר אחד - בני דודי שבעה, אני ואחיי שלושה. אני הייתי אחראית על אחי הקטן והשני כל הזמן תפס את השמלה של אמא.

בשעות הערב הודיעו ברמקולים שאף אחד לא יישאר בביתו ושכולם ילכו למסגדים. אנחנו הלכנו למסגד הגדול. כשהגענו שמענו שמסגד דהמש הופצץ, ושהאנשים שהיו בתוכו נהרגו. אנשים התחילו לשאול איפה העירקים ולמה הם לא יורים, אבל העירקים אמרו שאין להם פקודות לירות. כל החיילים העירקים פשטו את המדים, לבשו בגדים רגילים וברחו.

נשארנו באל-לד בלי צבא ערבי ובלי לוחמים לא סדירים. נשארנו יומיים במסגד, וביום השלישי היהודים באו ולקחו את הצעירים למעצר. אז הם קראו ברמקולים לשאר האנשים, כולם לברפיליא! תלכו לברפיליא! אמי אמרה שצריך לצאת, שלא יאנסו את הנשים ויחללו את כבודנו. נעשה כמו הפתגם, שים את ראשך עם שאר הראשים וקרא לכורת הראשים. כולנו עזבנו את העיר. המוני האנשים היו כמו מים זורמים. בדרך החוצה מאל-לד היהודים עצרו את האנשים ולקחו את הזהב שהיה להם, לקחו בכוח, ומי שסירבה הרביצו לה. הדודים של אמי עזבו לכיוון רמלה דרך בּיר אל-זיבּק. לדוד של אמא היתה מכולת, הוא ייצר חמאה. הוא החביא את הכסף בשק של האוכף. רצו לקחת לו את הכסף והוא סירב. הרגו אותו עם סכין בגב.

אנחנו המשכנו ללכת והיהודים ירו כל הזמן לעברנו. אמא שלי נשאה קצת קמח על ראשה והחזיקה את אחי. אני החזקתי את אחי הקטן. הרגשתי צמאה וביקשתי מים. אמא אמרה לי שאין מים. התיישבתי, התותחים ירו, אמא אמרה עכשיו יהרגו אותך בתי, תראי איך הרגו את האנשים. כשילדים בגילי מתו בדרך עטפו אותם בחתיכת בד ואמרו עליהם אני מפקיד אותך בני בידי אלוהים, אני מפקידה אותך בתי בידי אלוהים. היו מקיפים את הגופה באבנים וממשיכים בדרכם. כך קברו אותם. לאנשים לא היה זמן לחפור ולקבור בתוך האדמה כשהתותחים בגבם.
רסמיה הייתה אז בת ארבע עשרה. בדרך החוצה מאל-לד עם בעלה היא נפגעה בגב מהירי, הרימו אותה ורצו, האמבולנס הגיע ולקח אותה אל נעלין. עד היום יש סימנים על הגב שלה. אחותי הגדולה ח'דיג'ה גם עזבה עם בעלה לכיוון עמאן, בדרך היא ילדה מתחת לעץ. התינוק מת. חלק מהאנשים לקחו איתם צאן. אמא בקשה שיחלבו וייתנו לה קצת חלב, היא אמרה שהיא מוכנה לשלם כמה שיבקשו. אמרו לה את לא רואה את הירי מאחורינו? את רוצה שנמות כדי שהבת שלך תשתה? המשיכו. הלכנו והלכנו והלכנו. נודע לנו שבוואדי שלפני נעלין יש באר. אמא הלכה והביאה לי מים. המים היו שחורים עם הרבה בוץ. אמא הספיגה חתיכת בד במים ושמה אותם על הפה שלי ואמרה לי תמצצי את המים מהבד. שתיתי. המים היו מלוחים. אולי בגלל זה אני חולת כליות.

המשכנו ללכת והפגזים מאחורינו. הם פחדו שנחזור. ההפגזה הפסיקה רק כשהגענו לנחל נעלין. אמא ביקשה ממני ומבת דודה שלי לאסוף עלי תירס מהשדה. ראיתי ערימה של עלי תירס, לקחתי ממנה עלים ופתאום אני מוצאת תינוק קטן, אמו עזבה אותו, מסביבו אבנים. קראתי לבת הדודה שלי שתראה את התינוק המת. היא פחדה והתחלנו לרוץ לכיוון אמא. סיפרתי לה מה שקרה. היא ביקשה שאחזור להביא אותו. אמרתי לה את רוצה להעמיס עלינו עוד ילד? אמא הלכה להביא אותו אבל מצאה אותו מת. היא חזרה והביאה איתה קצת עצים. היא הכינה לנו אוכל ואחר כך ישנו מתחת לעץ התאנה.  
ביום שאחרי, כלֵי תחבורה הגיעו למקום. אנשים צעקו, לכאן מי שרוצה לנסוע ליריחו, כאן לביר- זית, לדמשק, לעזה. אמי אמרה שהיא רוצה ללכת לביר-זית אצל אחיה שהלך לשם. הלכנו לביר-זית ופגשנו את הדוד שלי. מצאנו שטח ריק, פרשנו בד על הארץ וישנו עליו, השמים היו לנו שמיכה והארץ מזרן, לא היו לנו שמיכות ומזרנים. חילקו לכל אחד מעט קמח. נשארנו בביר-זית שלושה חודשים. סבלנו מרעב וממחסור. במעט הקמח שהיה לנו טבלנו שזיף או תאנה או גויאבה או תמר ואכלנו.
אמא אמרה ששמעה שבבית ספר לעיוורים ברמאללה מחלקים לחם ושמיכות, אמרה שהיא רוצה ללכת לרמאללה. היא ביקשה שילינג מאשתו של דודי כדי שתלך לרמאללה אבל לאשתו של דודי לא היה כסף. אמי הכינה שתי חבילות של אוכל ובגדים, את הראשונה קשרה וסחבה ביד, את השנייה נשאה על הראש. התחילה ללכת ולבכות, המשיכה ללכת ולבכות, עד שעבר רכב. אמי עצרה אותו וביקשה שיסיע אותה לרמאללה ושם היא תבקש מהאנשים כסף ותשלם לו. הוא אמר לשנינו יש רק את אלוהים, האוטו עמוס בשתי חביות בנזין, אם תסכימו לשבת בין החביות אז תעלו. בדרך עלו עוד נערים צעירים. כשהגענו ליד התחנת דלק הוא עצר וביקש מאיתנו לרדת כדי שיוריד את חביות הבנזין. אמי אמרה לי, בתי, תבקשי אוכל מהאנשים כדי שתאכלו. אמרתי לה, אמא, אני לא רוצה לקבץ נדבות.

הגענו לרמאללה, לכיכר אל-מנארה, לא ידענו לאן ללכת. אמא שאלה את האנשים על בית הספר לעיוורים. האנשים הדריכו אותה. תוך כדי הליכה עברנו ליד חורשה. היא התחילה לבכות כשאני ושלושת אחיי סביבה. ישנו מתחת לרגליה כשהיא בוכה. פתאום עבר דודהּ של אמא בדרך חזרה מתפילה במסגד. הוא אמר לה פאטמה, איפה היית פאטמה? היא אמרה בביר-זית, מתנו ממחסור, אין מה לאכול ואין מה לשתות. הוא לקח אותנו, ופרש בשבילנו בד על הרצפה. אשתו אמרה לאמא שלא תיתן לילדים לישון כי היא רוצה להכין ארוחת ערב. בבוקר הדוד של אמי לקח אותה לבית הספר לעיוורים. הוא רשם אותה ואז היא הביאה לחם. התחלנו לטבול את הלחם בתוך התה ולאכול, מזה חודשים לא ראינו את הלחם.

הדוד של אמי רשם אותה לעבודה בבית חולים אל-בּירה עם הרופאים. היתה משאירה את אחי הקטן אצלי והולכת לעבודה. אחרי חודש הגיעה הנחיה שיפזרו את כל הפליטים שבעיר. הצבא הגיע והודיע שאסור לאף אחד להישאר בחורשה. הדוד של אמי אמר לצבא שיתחשב, האמא של הילדים בעבודה, לאן ילכו. הצבא אמר שזה לא עניינו, לאף אחד אסור להישאר כאן. הם לקחו את הדוד שלי למעצר בירושלים. אמי חזרה ולא מצאה אף אחד חוץ מאיתנו. במקרה מישהי שהיתה לידנו לקחה אותנו והחביאה אותנו בלול של התרנגולות ליד הבית שלה. זה אומר ממצב גרוע לגרוע יותר. גרנו בבית שלה. אמא המשיכה לעבוד בבית החולים עד שהדוד שלי יצא מהכלא. אמא שילמה ערבות כדי לשחרר אותו, הביאה אותו לגור איתנו, אבל האישה אמרה שהיא לא נותנת לגברים להיכנס לביתה. היא אמרה, בעלי ובני באמריקה ואני פה לבד.
ככה עברנו למחנה הפליטים אל-אמערי. אמא היתה מתעוררת בחמש בבוקר, הולכת למכור פח מים בחצי גרוש. בימי השלג הגדול היינו ברמאללה. אחי הקטן ממני איבד את האצבעות ברגליים בגלל השלג. נשאר כמה ימים בבית החולים כדי שיעשו לו תפרים והבשר יצמח מחדש. השכן שלנו איבד את הרגליים בגלל השלג. בימים שחילקו מצרכים לפליטים אמא נתנה לי לעמוד בתור וכשתורי הגיע היא לקחה במקומי את הדברים הכבדים. זו היתה השפלה גדולה.

בשנת חמישים ואחת המסתננים היו נכנסים לרמאללה ולמחנות הפליטים והביאו איתם מכתבים לפליטים. פעם באו אלינו עם מכתב מאבא שלי שכתב שהוא חי והוא באל-לד ורוצה לעשות איחוד משפחות. אנחנו חשבנו שאבא שלי מת. ירו בו אחד עשר כדורים אבל הוא לא מת אלא קיבל שיתוק ביד וברגל. אחרי תקופה הוא יצא מבית החולים. הישראלים הכניסו אותו לתוך רכב ואמרו לו ניקח אותך לבּרפיליא ונזרוק אותך שם. הוא אמר להם, תזרקו אותי בפתח המסגד הגדול, אמרו לו אבל שם תמות, אמר תזרקו אותי ליד המסגד, אני רוצה למות שם. כשהגיע לשער המסגד ראו אותו אנשים שהיו שם, הביאו אותו לישון בחדרי המסגד. מאוחר יותר הוא התחיל להגיש בקשות כדי שנחזור. כשאבא שלח טפסים אמא התרוצצה בין מחנה הפליטים לירושלים עד שקיבלנו התר לחזור לאל-לד בחודש מאי שנת חמישים ואחת. אז הייתי בת עשר.
כשחזרנו לא מצאנו אנשים שהכרנו. הבתים היו הרוסים. שכנה שלנו, שמה סלוא, אמרה לי לבוא לשחק ולא לפחד. אמרתי לה שאני לא רוצה. אמא שלי אמרה לא לצאת. שלא יחטפו אותך היהודים, היא אמרה.
אני ומשפחתי התחלנו לעבוד. קטפנו צבר ותאנים. זרענו. לא היה ביטוח לאומי כמו היום. אבא שלי לא הסכים שאלך לבית הספר. היהודים גרו בחנויות ליד הח'אן. אז לא היו שיכונים. הם גרו גם בבתים של הערבים עד שבנו להם שיכונים. במקום הבית שלנו קיים היום שיכון ליהודים.
כשגדלתי ונהייתי בת שלוש-עשרה התחתנתי. בעלי עבּד אל-לטיף חסונה גם הוא היה פליט וחזר לאל-לד. הוא שבע שנים יותר מבוגר ממני. אמו החורגת הכירה את אסעד אל-תרתיר. היא באה וביקשה את ידי למענו. התחתנתי בשלושה-עשר בספטמבר חמישים-ושלוש . גרנו ליד המסגד.
אחרי שהתחתנתי המשכתי לעבוד במכירת צבר ותאנים שקטפתי. ילדתי תשע פעמים והפלתי פעמיים. יש לי חמש בנות וארבעה בנים. לבעלי הייתה משאית אבל הוא מכר אותה. אחר כך למד להיות נהג אוטובוס ויותר מאוחר היה נהג מונית. אך רוב חייו הוא בילה בכלא. הוא היה לוחם. עזר ללוחמים וגייס צעירים באל-לד. היה חבר באש"ף במצרים. אני חייתי את החיים שלי כשכל יום פושטים על הבית שלנו ועושים חיפושים. עייפתי הרבה. התרוצצתי איתו לבתי המשפט. הייתי נוסעת לחיפה בערב כדי לדבר עם עורך דין. כל מכתב שהוא כתב הייתי לוקחת אותו בעצמי למושל הצבאי ומוסרת אותו ביד. לא הסכמתי לשלוח בדואר. לא פחדתי מאיש, הייתי הולכת למושל הצבאי. פעם חייל אחד איים עלי עם הרובה, אמרתי לו שיתרחק ממני. כאן אני ישראלית, כמוני כמוך, אמרתי לו. אמר לי שאסור לי להיכנס למושל הצבאי. אמרתי לו שאני נכנסת. המושל בא ואמר לו שייתן לי להיכנס. את הכל עשיתי לבד. חייתי עם ילדיי ועם חמותי, האנשים פחדו להיכנס לביתנו כי בעלי היה אסיר בטחוני. בכלא הוא סבל המון. חשמלו אותו וזרקו אותו למים קרים. אחרי זה שחררו אותו. יום אחד נכנס לבית כדי לאכול, קיבל דום לב ומת.





مسجد دهمش في اللد / מסגד דהמש בלוד



خان الحلو / ח'אן אלחלו



مسجد دهمش / מסגד דהמש



الجامع الكبير وكنيسة الخضر / המסגד הגדול וכנסיית סנט ג'ורג'



جولة في اللد / סיור בעיר לוד (אלְלִד)



ما تبقى من بيوت اللد الفلسطينية / מה שנשאר מבתי אלליד הפלסטינית



مصنع الصابون في اللد/ מפעל ליצור סבון



ما تبقى من بيوت اللد الفلسطينية / מה שנשאר מבתי אלליד הפלסטינית



مبنى بلدية اللد / מבנה עיריית אללד הפלסטינית



اللد / אלליד (לוד)



جولة في مدينة اللد / סיור בלוד (אלְלִד)



مبنى بلدية اللد / מבנה עיריית אללד הפלסטינית



جولة في مدينة اللد / סיור בלוד (אלְלִד)



محطة القطار في اللد / תחנת רכבת לוד (1938)



محطة القطار في اللد / תחנת רכבת לוד (1938)



اللد / לוד (אלְלִד)



إحتلال مطار اللد / כיבוש שדה התעופה של לוד



اللد / לוד (אלְלִד)



محطة القطار في اللد / תחנת רכבת לוד (1938)

פאום אלתרתיר ילידת שנת 1940.
ריאיינו: רֻובּא חמדאן ועביר זינאתי במסגרת פרויקט העדויות של עמותת זוכרות באללד.
תמלול ועריכה בערבית: רנין ג'ירייס
תרגם לעברית: עמר אע'בּאריה

זוכרות ברשת