איבראהים אבו-סנינה
30/01/2004

היו בכפר הזה 600 איש. עטא היה מעשירי פלסטין, עד היום יש לו מאות דונמים באזור רמת השרון. כיום הוא גר בקלקיליה. עטא היה פרדסן, ומכאן לקחו את המים להשקיה. במפקדת חיל האוויר כיום, ממזרח לסינמה סיטי, היה גר דוד שלי מצד אימא. קראו לו ג'מיל אל ג'אסר, הוא נשוי ליהודיה מהרצליה, והם גרים ברבת עמון. אישתו הפכה להיות אנטי יהודיה, לא אוהבת את היהודים. בוא נלך לבאר של המשפחה שלי ולפרדס שלנו. שיפצו וצבעו את מבנה הבאר רק לפני חודשיים שלושה.

 נולדתי ב-1943 ואני לא זוכר דבר מכאן. דוד שלי היה מוכתר הכפר, והוא בא משכם לראות את המקום ב-1967, אחרי כיבוש הגדה המערבית. שמו מוחמד חאג' יחיה אבו סנינה. הוא בא לבוש בתלבושת ערבית מסורתית, הגיע למקום והחל לבכות מהתרגשות. ראה שכאן הייתה באר, וכאן בור מים, והוא הגיע לבית בו חי עד 1948. ביקש רשות להיכנס, והייתה שם אישה שגרה, שלא ידעה מיהו, כמובן. העברית שלה הייתה חלשה כזו. אבל בכל זאת יכלה לומר לו "אתה צריך לעזור לנו לשפץ את הבית". היא לא ידעה שזה ביתו, הייתה תמימה.

 בארץ נותרו רק המשפחה שלי ושל דודה שלי. אנחנו גרים בגבול כפר סבא, ליד נווה ימין, לא רחוק מקלקיליה. למשפחתי היו הרבה קרקעות, באִג'ליל וגם במקום בו אנחנו גרים היום. כשזרקו אותנו מכאן נשארנו לגור במקום ההוא. הקמנו בתים שם ונשארנו במדינה. הכפר התפרנס מפרדסים, וגם גידלו תות שדה. מכרו ליפו הרבה. כיום האדמות שייכות לקיבוץ גליל ים ולמנהל מקרקעי ישראל. בכל כמה שנים הוחלפו הבעלויות על הקרקע. בהתחלה הייתה רשות הפיתוח, אח"כ ממ"י, על מנת שיהיה קשה לתבוע את הקרקעות בחזרה. בשנות החמישים לקחנו עו"ד יהודי בשם נגבי. הוא עשה מאמץ שנקבל משהו. כל מה שהמדינה הציעה היה 500 לירות לדונם ולא הסכמנו, כי מה זה 500 לירות לדונם כזו יקרה? מה שטעינו היה בכך שלא הסכמנו לחילופי שטחים, כי אז היינו יכולים להקים כפר גדול במקום נווה ימין. אף אחד מהכפר לא הסכים לקבל כסף או שטח חלופי עבור אדמתו. היו אין כבר מי שיתבע. זה חוב אבוד. היום כבר אי אפשר לקבל על זה כלום, גם אם היינו רוצים.

ב-1948 גרה, היכן שהיום נווה עמל בהרצליה, משפחה שקרו לה שוֹבַּכִּי. עד היום יש שם בתים שלהם. הם חיו לא ככפר שלם, אלא רק המשפחה. הערבים חיו ככה אז, מפוזרים, כי היה הרבה מקום. באו אליהם אנשי 'ההגנה' ואמרו להם להסתלק מהמקום. אמרו 'בסדר', נכנסו לפרדסים להתחבא ואח"כ שבו לבתיהם. למחרת באו שוב מ'ההגנה' ואמרו להם שוב להסתלק משם. הערבים הלכו אבל שוב חזרו. כמה ימים אחרי זה, העמידו אותם בכביש שמחבר בין הרצליה לרעננה, שהיה אז מכורכר, ושם בצומת הרגו שישה, בני דודים בני והאבא שלהם.  הערבים באזור גם שחקרו וגם נכנסו לפניקה מהסיפור הזה. ניפחו את העניין ואמרו שהרגו את כל המשפחה ההיא, 'הרגו את שוואבכה', כלומר הרגו את כל המשפחה. כיום אחד מהמשפחה הזאת מסובך בעניין ספינת הנשק קארין A. אחד מהם, שובכי, הוא הבן הצעיר של המשפחה שנהרגה כאן לא רחוק. היום הוא כלוא ברשות הפלסטינית. באג'ליל שמעו סיפור זה וברחו. מי שיכול היה, לקח משהו איתו והשאר פשוט ברחו מיד.

איפה שהרב-מכר היום והסינמה סיטי, הייתה גבעה גבוהה מאד מכורכר. לקחו ממנה כורכר לבניה. לי הייתה משאית להובלת חומרי בנין וב-1967 קניתי כאן כורכר מהאדמה שלנו ב-19.5 לירות. האיש שמכר כאן הכיר אבא שלי. הבית שלנו היה קיים על הגבעה הזו עד 1967. היה בית יפה בן שלוש קומות. שם גרו אבא שלי ודוד שלי. והנה זו באר המים שלנו שקיימת עד היום, ורק לאחרונה שיפצו וצבעו את המבנה שלה. כאן ליד באר המים היה הבית של המשפחה שלי. לכל חקלאי היה באר משלו. באג'ליל היו כ-15 בארות. הבאר הייתה בתוך מבנה, שנותר שלם מאז, כדי לשמור מפני לכלוך. עד היום הבאר הזו נותנת מים כאן במשאבה חדישה.

בשנות החמישים לא היו מכוניות, והייתי בא עם אבא שלי בעגלה לכאן מכפר סבא. אבא שלי היה בוכה, ואני לא הייתי מבין למה. שאלתי אותו למה הוא בוכה, והוא בכל פעם היה מספר לי סיפור שנכנס לו אבק לעין, ודברים כאלה. הוא לא היה מסביר לי על מה שקרה ב-48. היו לנו בפרדס כמה עצי מנדלנה, שזה משהו דומה לקלמנטינה, שגדלה היטב באדמה החולית כאן. היינו קוטפים והייתי ממלא בחולצה איזה עשרים, ואבא התחיל לאכול מהן. אוכל וזורק בהתלהבות הכל. אמר לי "תביא לי עוד שתיים לאכול", ואמרתי לו שאת אלה אני שומר לאמא. כשגדלתי, הבנתי למה הוא לא רצה לקחת לאמא, כדי לא להכאיב לה, שתתחיל לבכות. עץ האורן הזה כאן הוא מאז.

אבא סיפר לי אח"כ כשגדלתי על איך שנטשו, מי היה בעד ומי נגד, מי אשם ומי לא. אנחנו היינו משפחה מאד מוכרת כאן בהרצליה וברמת השרון, שגרים קרוב לכאן. עד היום, דור רביעי וחמישי, אנחנו חברים שלהם ושומרים על קשר. אמרו לאבא שלי "אל תצא, סברי, אל תצא מכאן. תבוא תישן אצלנו". אבא נתן את מפתחות הבית לאחד בשם משה רמתי, שהיה כאילו שומר כאן באזור. אחרי המלחמה הוא היה לאחד מגדולי צה"ל. משה רמתי הוא אחד העשירים באדמות כאן ברמת השרון. לא יודע איזו עסקה עשה, והצליח לרכוש לעצמו הרבה אדמות. איך זייף, לא זייף, אני לא יודע, אני קטן בזה. הרמתי הזה היה חבר טוב של המשפחה אז, ועבד ברשות הפיתוח. הוא היה קצין, ובשנות המדינה הראשונות היה מושל צבאי של המשולש. בזכותו אנחנו נשארנו גרים עד היום בארץ ליד נווה ימין. כי אז באו מצה"ל בג'יפים ענתיקות כאלה, ואמרו "אף אחד לא יישאר כאן". סילקו לא כפרים שלמים, אלא עשרים שלושים איש שמצאו שם, והיה קל לגרשם מזרחה. היו אומרים להם "יאללה רוח מין הון!, רוח מין הון!" (לך מכאן) לירדן או לעזה. אבל כפר שלם, נגיד אלף איש, לא יכלו לזרוק. כמו טירה, כמו ג'לג'וליה, לא יכלו לזרוק. ניסו אבל לא הצליחו.

יום אחד אבא שלי עבר בכביש בין ג'לג'וליה לנווה ימין, פתאום רואה ג'יפ צבאי עוצר לידו. מי זה היה? משה רמתי מרמת השרון. התחבקו ובכו שניהם ושאל אותו "סברי, איפה אתה גר", אמר לו "אני גר כאן בפרדס". באמת גרנו כמה ימים טובים בפרדסים, כי אבא אמר "אני אמות ולא אצא מפלסטין". הוא לא רצה ללכת לאף מקום, היה קצת יותר מודע מהאחרים. אמר "כאן לפחות יש לי בית, שם אין לי כלום". ונשאר וקיבל מכתב מרמתי שמאשר לו להישאר שם. כשבאו מהצבא וצעקו עליו "מה אתה עושה כאן?", הראה להם המכתב, ונתנו לו להישאר באדמות שלנו ליד נווה ימין. מסיפור שובכי ברחו סידנא עלי, אג'ליל, שייח מואניס, סוואלמה. כל האזור הזה בדקותיים לא תמצאי אף אחד פה. נשאר אחד בדואי שעבד אצלנו. אח"כ הוא אמר שזה שלו ולא יצא מכאן, אז קיבל כסף כפיצויים, שמעתי שני מיליון ש"ח קיבל.

למשפחת אבו סנינה היו הרבה פרדסים וגם גוייבות, ומכרו עד לבנון. היו מחירים טובים אז. אבא קנה אדמות ב-1942 או 1945. מתי שהיה לו כסף הוא קנה אדמות שם באזור נווה ימין. בטול כרם גם יש לנו קרקע. אז ב-48 עברנו לאדמות שלנו באזור נווה ימין. אנחנו היום מין כפר לא מוכר.  נחשבים תושבי כפר סבא, אבל רק במסים ולא בשום דבר. חשמל אני לא מקבל מכפר סבא, מים משלי פרטי, יש לנו בארות. לאבא היו שלוש בארות. כאן באג'ליל שתיים, ואחת קיימת עד היום שם, איפה שאנחנו גרים. ביוב – הפקר. הלוואי שיתנו לנו הכרה ככפר לבד. אנחנו 14 משפחות שם, משפחות אבו סברי ואבו סנינה. אנחנו בדיוק צמוד לכביש 6, ליד החומה קרוב לקלקיליה. אנחנו כשבעים נפשות שם. במקור, אבא וחמישה בנים. מכאן יצאנו אבא, אמא, סבתא, חמישה בנים ובת. מכאן יצאנו בעגלה. היה בית מאד יפה בזמנו. אנחנו מכירים משפחות מרמת השרון עד היום בקשר איתם: טלמור, בנימיני. לא זוכר את התאריך המדויק שעזבנו מכאן. באותו היום סידנא עלי, שייח מואניס ואג'ליל עזבו. וגם עזרה לכך המחשבה שתוך שבועיים יחזרו לכאן.



Ijlil Tour 2004 (10)



Ijlil Tour 2004 (15)



Ijlil Tour 2004 (12)



Ijlil Tour 2004 (13)



Ijlil Tour 2004 (14)



Ijlil Tour 2004 (11)



Ijlil Tour 2004 (4)



Ijlil Tour 2004 (3)



Ijlil Tour 2004



Ijlil Tour 2004 (1)

איבראהים אבו-סנינה (יליד 1943), בעת ביקור באִגְ'ליל שַמַאלִיָּה ב-30 בינואר 2004 ובעת סיור נוסף ב-28 בפברואר.

זוכרות ברשת