עלי חמודה
01/05/2003
עלי חמודה ליד השלט שהוצב על קיר ששרד מבית הספר של הכפר. במקום ביה"ס הוקם בית הקברות של מושב עופר.

עין ע'זאל היה מלפני מאתיים חמישים שנה, לפני פרידיס. באו מחבש לכיוון ביירות בכדי לחפש עבודה ונתקעו כאן, אז עלו להתיישב בהרים.  עד 1948 חיו בכפר קרוב ל 2726 איש. חיו פה טוב. בבתים מבטון. כל הגבעות מסביב היו בתים של הכפר, עד למטה.
פה למטה היה הבית שלי. 4 דונם היו לי. הבית היה 8 מטר על 8 מטר. הייתה משפחה גדולה והיו גם חמורים ותרנגולות בבית. היינו שבעה אחים, שלושה אחים ושבע אחיות. דוד שלי היה שם, ליד הבית שלי. במשפחה היו 11 דודים שלי, חיו כאן כולם אחד ליד השני. הדוד שלי היה ישן כאן בתוך הקבר של הסבא, שייח שחאדה. זה הבית של דוד שלי, הנה הברזלים של הבית ואלה המדרגות לקומה השניה. כאן הכניסה לבית של דוד שלי, שמו מחמד. זה הבית שלי. פה אני נולדתי. לבית היו שני מפלסים. פה היינו חיים שבעה אנשים ביחד. היה מחולק עם עצים. חלק ישנו למעלה וחלק למטה. הנה, זה בור שנשמר מאז, בעומק שלושה מטרים. היינו מכניסים לתוכו את הקמח ומוציאים אותו בקיץ. הקמח נשמר באדמה, היינו מכסים אותו עם עצים. היה מחזיק איזה ארבעה חודשים ועושים ממנו פיתות בטאבון. שם טחנו את החיטה והוציאו ממנה את הגרעינים, קוראים לזה בָּיָיאדֵר. שם ממול הייתה משפחת רַנְדוּר.
עין ע'זאל היה כפר גדול בהרבה מפרידיס, שבו חיו רק כ-400 איש. פרידיס גדלה מאז כי באו מדליית א-רוחה, מטנטורה, מעין ע'זאל, מאגזם ומטירת אלכרמל. הרוב בפרידיס פליטים היום. המקוריים אולי 30%.

כיום יש לי 5 בנות ובן. אשתי מטנטורה. ואשתו של אחי הגדול מפרידיס.

פה הקברים של האחים שלי, אתה רואה? ועכשיו מכניסים פה פרות. זה קבר, זה קבר... שם למעלה יש בית קברות 80 דונם. הלכתי איתם (ממושב עופר הסמוך) למשפט, הבאתי טאבו מירושלים וסגרנו את זה. הם רצו לעשות פה מזבלה בבית הקברות אז הבאנו משטרה והצלחנו לסגור את בית הקברות. כל שנה אנחנו מרססים את העשבים ולא נוגעים בו יותר. לא רחוק מבית הקברות היה בית ספר שאני למדתי בו. עשו אותו בית הקברות של עופר.

כל שנה אני רב עם יהודים דתיים שבאים לקבר שייח שחאדה וטוענים שזה קבר של צדיק יהודי. הם כותבים "רב אליהו", "רב עסיס". באים באוטובוסים, הרבה. כמעט לא רצו לתת לי להיכנס. אני שיפצתי את המקום. ואני מסביר להם שאין כאן כפר יהודי מזיכרון יעקב עד חיפה. משנת 48 נשאר הקבר שייח הזה. פה הוא קבור. אני משפץ וצובע כאן פעם שנה. הם חתכו עם דיסק את החלון וזה מקום קדוש של סבא שלי. אני מכבד את בית הקברות של היהודים. אני בא לכאן תמיד עם הילדים שלי. ב-1985 הטילו עלי ועל אחי קנס של 8,000 ₪ או עשרה ימי מעצר כדי שלא נשפץ כאן. הם מעדיפים שזה ייהרס. שאנשים לא ייזכרו בזה. היו באים לכאן מטייבה, קלנסוואה. אפילו מירדן, פליטי עין ע'זאל באים לבקר.

כיבוש הכפר

ב-1948 התחילו להפגיז את עין ע'זאל והתחבאנו כאן במערה סמוכה. אלה כלי המים שנותרו כאן מ-48. אני שאלתי את אמא שלי "מה קרה?" אמא אמרה לי שרוצים לקחת את האדמות שלנו. בתחילת המלחמה התחלנו להחביא אוכל ונכנסנו למערה להתחבא. חיינו בתוכה שלושה ימים. סגרנו את הפתח שלה עם דיקט. המערה כשני מטר על שני מטר. ישנו פה ארבעה ימים עם אוכל והכל, בלי לצאת בזמן שהפציצו. אף אחד לא יודע על המערה הזאת. חפרנו אותה בידיים. היה קדוּם, כמו גרזן, וחפרנו. לקח לנו יותר מחודשיים לחפור את זה. עשינו את זה כדי לשמור אוכל כאן. לא חשבנו להתחבא כי לא חשבנו שתהיה מלחמה. התחבאנו מספר ימים עד שראינו שאין אף אחד ושקט. פחדנו בלילה כי לא היה אף אחד, אז בבוקר עזבנו. ראינו אנשים בין הזיתים הולכים. בדרך, ראיתי אישה זקנה שזרקה את הילד שלה בתוך הסברס, אולי בן שבעה חודשים, מרוב הפחד. בחיי, מול העיניים שלי ראיתי את זה. עד היום אני זוכר את זה. זה היה בסבארין, לא יודע מאיפה היא, אבל ראיתי איך זרקה אותו וברחה. אמא שלי התחילה לבכות. אבל מה? הייתי יחף, לא היה לי שום דבר. כל יום היינו הולכים ובלילה ישנים מתחת לעץ. עד שהגענו לקָנִיר ואח"כ לפרידיס. היה לנו 1560 לירות סטרלינג ב-48 ואמא נתנה אותם כי איימו להרוג אותנו כדי שתתן את הנשק. החזירו לנו רק 25 לירות.

הפציצו את המרכז של עין ע'זאל, שהיו שם חנויות ובית קפה. הצעירים לקחו נשק ושמרו בלילה. היה רמאדאן. כל יום אחרי צהריים התחילו להפציץ אותנו, כשאנשים רוצים כבר לאכול. ואיזה נשק היו לנו? חנטריש. יורה אולי 6 מטר לגובה. כמה היו רובים פה להגנה? אולי 25 רובים. לא התכוננו בכלל למלחמה. באו כמה אַבַּדָאִים מאיגזים ומחיפה ואמרו "בואו נילחם" אבל מה היה להם? כלום.
הפציצו אותנו כל יום, איזה שבוע. למטה נהרגו איזה 15 איש שלנו. כולם צעירים. היה טנק בכניסה לכפר. אולי היהודים לקחו אותו מהבריטים. אולי הייתה הבנה ביניהם שייקחו את הטנק להילחם. אנשים שלנו עשו להם מלכודת. ירדו מסביב וירו לטנק בגלגלים והוא נתקע. הביאו אותו למעלה עם חמורים וסוסים. הרגו את שלושת היהודים ולקחו הטנק. אחרי שלושה ימים התחילו להפציץ חזק את עין ע'זאל בבוקר ובערב שלושה ימים. ואז התחילו לברוח מכאן כולם. אני ואמא שלי ושלושה אחים נשארנו עד הרגע האחרון ואבא ברח לפני זה. הוא היה עם השביבא, הצעירים. והם ברחו קודם כדי לא להיתפס עם הנשק. ברחנו והגענו עד בת שלמה שהיה כפר יהודי ובערבית קראו לו מיג'מל. עברנו בהר והייתי יחף בן תשע עד שהגענו לכפר קַנִיר, לא רחוק מכפר קרע ששם היו העיראקים. לא הייתה להם פקודה להיכנס יותר, הם עצרו שם בגבול. הייתי בקניר והתחילו לקרוא לאנשים ותפסו אותנו יהודים בכפר. חיפשו את הגברים הצעירים. הציעו לנו אוכל. היו מטנטורה וג'בע, נפגשנו מתחת עצי הזית. בקניר תפסו אותנו חיילים יהודים ונתנו לילדים משהו לאכול. היו לוקחים כל בן 17, שמים אותו בצד ומחסלים אותו. אם הייתי בן 17 הייתי מחוסל. קברו אותם שם במקום. אח"כ הביאו אותנו לפורדיס. לכל אחד אמרו, לאן אתה רוצה ללכת? לעבדאללה? למלך ירדן קראו אבו טַבַּאיֶיח, שאוהב לאכול. היו שהעדיפו ללכת לירדן ואנחנו נשארנו. אמא שלי נשארה כאן כי יש לה דודה בפרידיס אז הלכנו לשם. היה אחד מזיכרון יעקב שמדבר ערבית אז נתן לנו להישאר. שמו אותנו במסגד בפרידיס וישנו שם שלושה ימים. משפחות לקחו אנשים לבתים שלהם. דודה שלי נתנה לנו בית מתחת לבית שלה. היו בעיות וחשבו ללכת עוד פעם מכאן.

ב-1949 אבא שלי בא מעיראק עד באקה אל שרקייה ורצה שנלך איתו. אבל אז כבר נרשמנו עם תעודת זהות בישראל. אמא שלי לא רצתה לעזוב. חשבה שנחזור בעוד שבועיים לכפר. אבא שלי נשאר בעיראק. ב-1948 היה איזה הסכם בין הירדנים לישראל כדי לגרש מפה את הפליטים, כי הביאו הרבה משאיות לגבול.
יש לי פה 470 דונם והמדינה הציעה לי מעט מאד בחזרה. זה לא הגיוני. אם היו אומרים לי "קח 150 דונם לשלושה אחים שלך והיתר לאחרים", זה הגיוני. אני מוכן לחזור לכאן היום לחיות. רצו שנמכור את האדמות אבל זה לא שלום אמיתי. הציעו למכור או להחליף את האדמות. לתת דונם תמורת חמישים דונם. לא הסכמנו. בינתיים התחלתי לעבוד ואח שלי התחיל לעבוד ואמא התחילה לעבוד וקנינו בית עם אמא.
ביקרתי בירדן אצל הדודים שלי, באירביד. יש שם כפר שקוראים לו עין ע'זאל כי חיים שם כאלפיים איש מהכפר שלנו. הם לא יחזרו לפה אז עבדאללה אמר להם שאפשר לקרוא לכפר בשם של הכפר שלהם. גם 'טנטורה' יש בירדן וגם בעיראק. אנשי עין ע'זאל לא רוצים לחזור לפה. דוד שלי נולד פה, אבל חי בירדן ולא רוצה לחזור. יש לו בית בן שלוש קומות ושני מרצדס. יש לו 20 עובדים. הילדים שלו לומדים באמריקה. הוא מדבר רק מהאף. הוא לא מספר לילדים שלו כלום על עין ע'זאל. הוא אומר ששם הפרנסה שלו. אני מספר לבן שלי. אני אומר לו שצריך לספר לבנים שלו מאיפה הוא. באזור שם למטה יש זהב. אחד שחי היום בעיראק אמר שיש שם זהב. חיפשתי ולא מצאתי.
עצי הפרי כאן מלפני 48. לימון, סברס, תות, רימון, שקד ויש עצים חדשים שהקק"ל נוטעת. הפועלים שלהם ערבים ובעל הבית יהודי. אמרתי שלא יינטעו בבית הקברות כאן. אני לא מפחד מהעצים אלא מאנשים שיגידו שזה אדמה שלהם.



קבר אלשיח' שחאדה / قبر الشيخ شحادة



שרידי בתים בעין ע'זאל / أنقاض بيوت في قرية عين غزال



בית קברות עין ע'זאל / مقبرة عين غزال



قبر الشهيد يوسف محمد / קבר השאהיד יוסף מוחמד



עין ע'זאל / عين غزال



קבר אלשיח' שחאדה / قبر الشيخ شحادة



קבר אלשיח' שחאדה / قبر الشيخ شحادة



שרידי בתים בעין ע'זאל / أنقاض بيوت في قرية عين غزال



עין ע'זאל / عين غزال

ראיון ועריכה איתן ברונשטיין
מקום הראיון: עין ע'זאל
עלי חמודה גר כיום בכפר פרידיס

זוכרות ברשת