צאלח אלמצרי – אבו אלסעיד
18/02/2010

אני יליד שכונת מנשיה בעיר יאפא (יפו). נולדתי בשנת 1927. ליד שכונת מנשיה היתה שכונה יותר קטנה ממנה בשם שכונת אלרשיד. רוב תושבי השכונה היו ממצרים והם עבדו כדייגים.

לאמא שלי קראו מרים. כשהיתה בהריון בחודש התשיעי התעקשה לנסוע לרמלה להשתתף באירוע הנביא צאלח. בזמן האירוע החלו צירי הלידה והסיעו אותה לאלליד (לוד), שם היה לנו בית נוסף ליד קבר הנביא שמעון, ושם נולדתי. אחרי יומיים חזרנו אל ביתנו במנשיה שעמד ליד שוק הכרמל, במקום בו נמצאת היום תחנת האוטובוסים של דן.

לאבא היה בית בד באלליד וכּרם בשם אבו טוק, שידוע היום בשם כּרם דהמש.
היו לו גם גמלים להעברת סחורה. אבי נפטר כשהייתי בגיל ששה חודשים ונקבר בבית הקברות עבּד אלנבּי, שעל חלק ממנו בנוי היום בית מלון הילטון. כשאני נשאל על אבא שלי, אני תמיד אומר שהוא מתארח בהילטון.

מצבנו הכלכלי היה טוב, היו לנו ששה חדרים, גרנו בארבעה והשכרנו שניים ליהודים. לאחת מהם קראו  חסנה  ולבחור נוסף קראו בן ציון. אבא שלו גירש אותו מביתו והוא בא לגור איתנו. בן ציון זה הכיר לי את תנועת הצעירים הקומוניסטים. בשנת 1937 הצטרפתי אליהם ומאז ועד היום אני חבר במפלגה.

התחלתי לעבוד כשהייתי בן חמש. הייתי אופה לשכנים ומקבל בתמורה פיתה שלמה על כל אפיה. המאפייה היתה קרובה לביתנו, ברחוב אלעאלם, וקראו לה אז מאפיית אלכּרז (מאפיית הדובדבן).
אני למדתי באלכּותּאבּ במנשיה (חדר- שיטת לימוד עתיקה), אצל השיח' אמין פאלח ושם סיימתי את קריאת הקוראן פעמיים. במנשיה היו ארבעה בתי ספר, אחד ממול למסגד חסן בק בכיוון הים, והאחרים מצפון למסגד.
מנשיה היתה שכונה משגשגת, חיה ומפותחת, ובתוכה היו הרבה עסקים ושווקים. השכונה חיה ביום ובלילה, היתה שכונה ללא הפסקה. ולא כמו החיים שלנו היום ביאפא, חיים בדרגה שלישית או רביעית ואין לנו אפשרות להתקדם ולהתפתח.

במנשיה היתה גבעה מפורסמת בשם "גבעת בּידס", ליד בית מלון דן פנורמה היום. שם היה ארמון השייך למשפחת אבו עבּאס בּידס. אחרי שהוא סיים את בניית הארמון,  הזמין את הנציב העליון לפתיחה, אך אבו עבּאס נפטר לפני שנכנס לגור בבית. האמת, אנחנו שמחנו עם מותו, כי הוא היה בוגד. התנועה הלאומית כתבה שהוא עבד נגד עם נגד או עם????הבריטים ונגד התורכים, ובתמורה קיבל מהם את הגבעה שעליו בנה את ארמונו.

בגיל עשר, הרגשתי את עצמי גבר שמוטלת עליו הרבה אחריות כלפי הבית וכלפי אימו. אחרי שנים בודדות, פתחנו אני ואחי שני איטליזים בשוק הכרמל.

תחנות ומסע הפליטות של אבו אלסעיד

במהלך המלחמה על מנשיה גירשו אותי ואת משפחתי מהבית. התחלנו ללכת לכיוון יאפא ואחרי שהלכנו כחמישים מטר ראינו את ביתנו עולה באש.
בתוך חסן בק התאספו רוב הלוחמים הערבים והיו יורים לעבר הירקון והכרמל. ההתנגדות הערבית היתה חלשה לעומת המספר הגדול של הלוחמים היהודים והנשק שהיה להם. באותה תקופה התנדבתי בועד הלאומי והייתי בין  הלוחמים שניסו להגן על מנשיה.
המנהיגים הערבית אמרו שנצא לתקופה של שבועיים ונחזור לתל אביב לכבוש אותה. חלק מהם בחרו מראש בתים בתל אביב לגור בהם אחרי שחרורה. אבל ההפך קרה והמנהיגים הערבים בגדו בנו.

באחד משיריו של המשורר החיפאי סלמא הוא אומר:

באחד משיריו של המשורר אבו סלמא מחיפה, הוא אומר:

הוי מלכי ערב, הלואי ולא הייתם קיימים
אבו טלאל*, בגבעות עמּאן חולם על הגבולות
שב, אינך ראוי למרומים ולתהילה, התענג בישיבתך
הוי מדינת הפסלים, עדיפה עליך מדינת קופים**

* המלך עבדאללה, מלך ירדן ב1948
** מטפורה לכיעור וחוסר תועלת

אחרי נפילתה של יאפא הלכנו לעזה דרך הנמל ביאפא. עלינו משם על סירה סורית שאיבדה את דרכה בים. באותו יום הים היה סוער. כשהגענו לגבול מצרים ראינו אוניה שהיתה שייכת לנסיכה פאוזייה. העלו אותנו מהים אל האוניה שלהם.
כשירדנו מהאוניה העבירו אותנו מיד לביר סעיד במצרים ומשם למחנה אלקנטרה. באותה תקופה ביקר אותנו שם אחמד אלשוקרי, מנהיג ערבי שהחליף בזמנו את אלחאג' אמין אחוסיני. הוא ביקש מאיתנו להצטרף ללוחמים למען שחרור פלסטין והחזרת האדמות שנגנבו ממנה. לי ולחברים שלי היתה זו הזדמנות טובה לצאת מהמחנה העצוב שגרנו בו.
יצאנו קרוב ל-50 לוחמים, לקחו אותנו למחנה אימון למשך חודש, משם עברנו לעזה ומעזה הועברנו לכפר בין ג'ברין. שם נשארנו כחודש והעבירו אותנו לבית ג'אלה. בבית ג'אלה חילקו אותנו על כפרים הסמוכים כדי לאמן את הלוחמים שם. אני הועברתי לכפר מדרום לבית לחם.
אחרי שחזרתי לבית ג'אלה לא מצאתי את הלוחמים שהיו איתי, וחזרתי ברגל לעזה.
אחרי כמה ימים, ישבתי יחד עם כמה מהחברים שלי בבית קפה בעזה. הגיעו לשם שלושה חיילים סודאנים ועצרו אותי. לקחו אותי לחוקר מצרי בשם וחיד בק. הוא שאל אותי אם אני מכיר את פֻאאד נצאר. אמרתי לו שכן וכי הוא מנהיג הרי אלח'ליל (חברון). הוא אמר  שפֻאאד ברח מהכלא והם מחפשים אותו. אמרתי לו שאיני יודע איפה הוא נמצא. החוקר לא האמין לי ולקח אותי לכלא יחד עם כמה חברים ושם נשארתי כמה חדשים. לאחר מכן הועברנו לכלא אבו עקילה (לא אבו עגילה?) בסיני. לשם הגיעו חיילים ישראלים וביניהם כמה קומוניסטים.כשנודע להם שאנחנו קומוניסטים לקחו אותנו בחזרה לארץ ואמרו לנו שהכוחות הישראלים התחילו לגרש את הערבים מפלסטין.

הם לקחו אותנו לבאר שבע ושמו אותנו במסגד. למחרת גילינו  שלא קיבלנו את כל הבגדים והחפצים שלנו. אמרו לנו שהבגדים שלנו נשארו בכלא עוג'א אלחפיר (אזור נטוש בגבול בין מצריים וישראל). הגענו לשם וראינו קרוב לחמישים גופות של החיילים המצרים מסריחים והבטן שלהם נפוחה.  כשראינו את זה אמרנו להם בבקשה תחזירו אותנו לבאר שבע, אנחנו לא רוצים שום דבר.
חזרנו למסגד ונשארנו שם שלושה שבועות. לאחר מכן גרנו בבית בבאר שבע בלי שומרים ובתנאי שלא נצא מהאזור. אחרי חמישה שבועות העבירו אותנו קרוב לאזור רחובות ושם נשארנו ארבע שבועות. משם הועברנו לכלא בהרצליה לחודשיים ולכלא צרפנד לששה חודשים ושבעה ימים. בסוף שוחררנו והורחקנו לעיר נצרת, שם גרתי שנה שלמה בביתו של צאלח אלח'ורי בשכונת אלנמסאוי.
באותה תקופה התחלנו להסתנן ליאפא ואלליד ורמלה כדי לעבוד בפרדסים שהופקעו לחברה חקלאית ישראלית. שמו של האחראי על הפרדסים היה צאלח אלג'ארושי משכונת אלג'ואריש. לאחר מכן חזרתי לגור ביאפא ועבדתי עוד פעם כקצב וכמה שנים אחר כך בגידול בקר.
באמצע שנות הששים קיבלתי מכתב באמצעות הצלב האדום משני האחים שלי עלי ועיסא. הם סיפרו בו שאמי שגרה במחנה הפליטים אלמע'אזי ליד ח'אן יונס נפטרה. כאב לי מאוד לאבד אותה במיוחד כי לא ראיתי אותה מאז הגירוש ב-1948, אני זוכר שנשארתי בבית שבוע שלם מרוב העצב.

אנחנו סבלנו הרבה והתעייפנו. מי היה יכול להאמין כי האנשים שגרנו איתם שנים, יכלו להרוג ולגרש אותנו!?



שכונת אלרשיד - מוזיאון האצ"ל



בית במַנְשִיָה שהפך למסגריה



ما تبقى من بيوت المنشيّة / מה שנשאר מבתי אלמַנְשִיָה



مسجد حسن بك في حيّ المنشية / מסגד חסן בק במַנְשִיָה



مسجد حسن بك / מסגד חסן בק



שטח שכונת מַנְשִיָה - כיום בתי מלון ופארקים



תחנת הרכבת במַנְשִיָה



حيّ المنشية / שכונת מַנְשִיָה

מראיינת: רנין ג'יריס
מקום הראיון: שכונת מנשייה

זוכרות ברשת