פיסל מסעוד סְליט
היום לא נשאר כלום מהכפר. הרסו את הבתים, ויש רק הריסות ואבנים. בית הקברות מוזנח. אני יכול לזהות רק קבר אחד, הקבר של סבא שלי מצד אמא, כי כשעדיין היינו בח'ביזה, עץ דפנה גדל על הקבר, ומאז אנחנו מזהים את הקבר לפי עץ הדפנה
04/05/2011
פייסל מסעוד סליט, פליט מכפר חֻ'בַּיזָה

"נולדתי בח'ביזה ב 1940. זה אומר שהייתי בן 7 ביום שהיגרנו. המשפחה שלי מורכבת משלושה אחים, שלוש אחיות, אבא ואמא. הכפר שלנו היה באזור אלרוחא, היו שם הרבה כפרים, חלק גורשו וחלק נשארו. בכפר שלנו היו כמה משפחות, בני משפחת סליט, המשפחה שלי, ביניהם הדודים שלי [מצד אבא] עבאס, ח'ליל, סאלח, מסטפא ומנסור. בני אלבאקאוּי כי הוא במקור מהכפר באקה, היו אבראהים וח'ליל ועלי אלבאקאוי. היו אנשים מיַעְבַּד כמו פארס אלנג'אר. משפחת ח'ליל אלחבּיטי מאם אלפחם. חסן אלבטיח' מבאקה אלשרקיה. המח'תאר האחרון של הכפר היה עבד אלקאדר אלחאג' חסן.

מים

השטח הבנוי של הכפר היה 11-12 דונם. האדמות שלנו היו קרוב לחמשת אלפים דונם. מספר הבתים 40-45 בתים. רובם היו בנויים מאבן ובוץ. מספר תושבי הכפר בין 300-350 נפשות. ליד הכפר היו הרבה מעיינות. באר מחמד היה להשקיית בעלי החיים, המים מהבאר הזאת היו מגיעים לאזור אלנזאזאת, בין ח'ביזה לאם אלשוף, וגם לאלעין אלע'רביה [המעיין המערבי] שהיה להשקיית הבוסתנים. בבאר אבו חג'וה ליד הקיבוץ היו מים לשתייה. היו הרבה מעיינות ליד הכפר, עין אלעסל, אלוּאדי אלשמאלי, עין אלעראיס ועין אלפחרור. היו אולי 10-11 מעיינות. אזור אלרוחא הוא אזור עשיר במים.

חקלאות

בכפר היו הרבה עצי זית, היו גם עצי רימון, עצי תאנה ושקדיות. שטח גדול מאדמות הכפר היה מיועד לקטניות כמו  תירס, חיטה, שעורה וחומוס. הנשים היו ממיינות את החיטה אחרי שהגברים היו קוצרים אותה, הנשים גם חלבו את הפרות, הכינו גבינות ועשו את כל עבודות הבית. הגברים עשו את החריש, הקציר וכל שאר הדברים. תושבי הכפר חיו מחקלאות וגידול בעלי חיים. בין תושבי הכפר לא היה מסחר, הם לא קנו ומכרו אחד לשני, הם עזרו אחד לשני. מי שהיה צריך משהו הוא פשוט לקח משכנו. לאבא שלי ולדודים שלי היו כ 100 ראשי צאן, 7-8 סוסים, 20-30 ראשי בקר. היו להם ארבעה בתים, והיה חדר אחד חדש שנבנה מבטון. זה אומר שהמצב של אבא שלי,מסעוד אבראהים והאחים שלו היה מצב מצוין. הצאן ובעלי החיים נשארו אצלנו אחרי שהיגרנו ועברנו לגור בכְּפירת [כפר קיים עד היום ליד יעבּד, מערבית לג'נין, בגדה המערבית], שם לא היה מקום לבקר ולצאן, אז אבא והאחים שלו מכרו אותם בטולכרם.    

שכנים יהודים

לפני הנכבה, אבא והדודים שלי קנו טרקטור כדי לחרוש בו את האדמה וגם גנראטור לשאיבת מים. בתקופה ההיא האנשים התחילו להתקדם. אבא השכיר את הטרקטור לאנשים ולפעמים פשוט נתן ללא תמורה. לידינו היה קיבוץ גלעד,זה קיבוץ קיים מ- 1945 ובשנות ה-70 שינו את השם שלו לאבן יצחק. היחסים עם אנשי הקיבוץ היו יחסי קרבה ודיברו איתנו ערבית. גם הם היו מבקשים לפעמים את הגנראטור ואת הטרקטור ואחרי שהיו מסיימים היו מחזירים. לפני שהיגרנו מהכפר הם הציעו לנו שישמרו את הגנראטור אצלם וכשנחזור ניקח אותו בחזרה. נתנו להם את הגנראטור ואמרנו להם שגם את הטרקטור שנמצא בינתיים בכפר קרע, הם יכולים לקחת משם ולהשאיר אותו אצלם. היחסים איתם היו טובים והם אמרו לנו " אל תלכו, אנחנו נגן עליכם". אבל אנחנו פחדנו, עזבנו כי חששנו לנשים ולילדים ולכבוד שלנו, במיוחד אחרי מה שקרה בדיר יאסין.  
לימודים
לא היה בית ספר בכפר. בשנת 1947 פתחו בית ספר משותף לנו ולכפר אם אלשוף. שם למדו ילדים מאצלנו עם ילדים מאם אלשוף. אני זוכר שהיה מורה מאג'זם או מעין ע'זאל. אבל אחרי כמה חודשים התחילה המלחמה ובית הספר נסגר. היו בבית הספר כ- 20 ילדים, אני ובני הדודים שלי למדנו בו. היינו רק בנים, כי זה בושה שבנות ילכו ללמוד. כתבנו על פחי הנפט, היינו חותכים את הפח לארבע חתיכות ועושים מהן לוחות וכותבים עליהם פסוקי קוראן. לפני שפתחו את בית הספר הזה, חלק מהילדים למדו אצל השיח' של הכפר.    

נכבה

הכפרים שהיו סביבנו בתקופת פלסטין הם, קניר, עארה, ערערה וכפר קרע מכיוון דרום. ממערב אם אלשוף, סבארין ואלסנדיאנה. מצפון דאלית אלרוחא, אלריחאניה, אם אלזינאת, דאלית אלכרמל וח'רבת אלכּלבה. ממזרח אלבטימאת, מעאויה ואלכפרין. רוב הכפרים גורשו. באזור אלרוחא ננטשו 32 כפרים. תושבי ח'ביזה התפזרו, חלק מהם נמצאים בגדה המערבית: יעבד, קפין, אלנזלה אלשרקיה, טולכרם ורם אללה, מחנה הפליטים ג'נין ומחנה הפליטים אלפארעה, חלק היגר לסוריה, חלק לירדן: אִרבּד, עמאן, אלכּרַיְמה, הבקעה, אלרסיפה ואלזרקאא. חלק בגרמניה. בקיצור, אנשי ח'ביזה הוגלו לכל הארצות. כיום, יש מעט קשר ביניהם. יש לי קשרים טובים עם אלה שגרים בגדה המערבית, כי הם קרובים.     

כיבוש

לפני שהכפר נפל, נסעו נציגים מכפרי אלרוחא לסוריה כדי להביא נשק. מח'ביזה נסע אבא שלי מסעוד אבראהים, מאלכפרין נסע שאכר אסעד אלע'ול, מאם אלשוף נסע כאמל אלחאג' מחמוד סבאח, והיו אחרים מסבארין, אלסנדיאנה, עארה, ערערה, כפר קרע, אם אלזינאת, טירת חיפא ועוד. מכל כפר נסע אחד, ונעדרו כשלשוה חודשים, הם היו בסוריה, לבנון, מצרים ועיראק. בעזרת מחמוד אלמאדי הם השיגו נשק. הוא היה חבר במועצה הערבית העליונה, והוא במקור מאג'זם אבל גר בסוריה. הם הביאו רובים איטלקים וכדורים. מחמוד אלמאדי, הזמין את אנשי המשלחת הזאת לארוחת ערב אצלו בבית, ושם אמר להם תגידו שלום לפלסטין. שאלו למה אתה אומר את זה? והוא ענה להם שקיימת קנוניה גדולה ועדיף לכם שתגיעו להסכמה עם היהודים ולא לעזוב את הכפר. אחרי שהם חזרו, הם קיימו ישיבה בטירת חיפא כדי להחליט מה לעשות, אבל הם לא הסכימו ואמרו שכל כפר יחליט לגבי עצמו מה שהוא רוצה. אנשי ח'ביזה קיימו ישיבה כדי להחליט מה לעשות, אבל גם הם לא הסכימו ואמרו שכל משפחה תחליט לבד מה לעשות. אז אבא והדודים שלי העבירו את הילדים והנשים לכפר ד'הרת אלמאלח, ליד יעבַּד. גרנו שם כמעט חודש. כל לילה היה מישהו מהגברים הגדולים ישן אצלנו. בח'ביזה נשארו רק הצעירים, עם זקני וזקנות הכפר, והעדרים.        
אני זוכר יום אחד, כאשר אחי ובן דודי היו שומרים באדמה, הרי הייתה לנו אדמה רחבה בין ח'ביזה ואם אלשוף, זרענו אותה חומוס והיינו מעסיקים פועלים שיעשבו אותה ויעבדו בה, והאחים שלי היו שומרים שם כל לילה. יום אחד בזמן שהם שומרים, שמעו קול של אישה בוכה, האח שלי התקרב לקראת הקול כדי לבדוק מה הסיפור ואמר לבן דוד שלי שילך אחריו וישמור על הגב שלו כי הוא חשש שזה מארב. כשהגיעו ליד אלעין אלע'רביה, הם ראו אישה בוכה, שאלו מה קרה?, אמרה שהיא ברחה מהכפר שלה עם כל התושבים, וכשהגיעו ליד עין אם אלשוף מישהו ירה לעברם, האנשים ברחו, אבל היא הפילה את הבן הקטן שלה ולא יודעת איפה הוא. המעיין של אם אלשוף היה ידוע כמלכודת, כי הסתובבו שם הרבה בריונים וירו על התושבים הנמלטים מהכפרים, התושבים היו נבהלים ובורחים מהר, והבריונים היו גונבים את החפצים שאלה היו משאירים מאחוריהם. בקיצור, האח ובן הדוד שלי חיפשו את הילד הקטן ליד המעיין ומצאו אותו, הם החזירו אותו לאמו וליוו אותה עד הכפר עארה.   
על הכפר שלנו, הייתה התקפת ירי אחת ולזמן קצר. אף אחד לא נפגע. יהודים באו והתחילו לירות עלינו. כ- 20 צעירים מהכפר השיבו אש. הם ירו ברובים שהביאו מסוריה, היו אולי 70 רובים. אבל הצעירים של הכפר לא היו מאומנים ולא כלום. באותו יום אני הייתי עדיין בבית בח'ביזה, ישבתי בחדר הבטון החדש ושמעתי את קולות הירי.   

הגליה ופליטות

אחרי שסיימו לירות עלינו,שמענו את הירי גם על אם אלשוף ואחר כך על סבארין ואלסנדיאנה. זה אומר שהם היו נכנסים לכל כפר, יורים ויוצאים. אנחנו נשארנו בכפר עד הקרב על כפר קרע. [כפר קרע נכבש במאי על ידי ההגנה, כיבושו נחשב אז כאחד המהלכים המכריעים באזור]. אחרי נפילת כפר קרע, עזבנו את הכפר, ועזבנו את ד'הר אלמאלח כי לא היה שם מספיק מים לצאן ועברנו לכפר כְּפירֵת [בגדה המערבית]. שם גר איש שאבא שלי הכיר, שמו נאג'י מסטפא, והוא נתן לנו חדרים לגור בהם. כשתושבי הכפר נטשו אותו הם התפזרו למקומות שונים. למשל הדוד שלי עבד אלקאדר הלך לאם אלפחם כי אשתו משם, גם אשתו של הדוד שלי עיסא מאם אלפחם, ממשפחת אלסוּאלחה מחמולת אלג'בארין אז הוא הלך אליהם. דוד מצד אמא הלך לבאקה אלע'רביה כי בתו נשואה שם. כך האנשים נפרדו והלכו למקומות שונים בארץ.   
כמה חודשים אחר כך, אבא שלי ביקר חברים שלו באם אלפחם, אז אם אלפחם עדיין לא היה בשליטת ישראל, שם הוא שמע שהערבים מתכוונים למסור לישראל את אזור המשולש. החברים שלו הציעו לו לעבור לגור באם אלפחם, ואלי אחר כך יוכל לשוב לח'ביזה. כשחזר אבא שלי לכפירת, אסף את האחים שלו וסיפר להם על הרעיון. הדוד שלי ח'ליל היה אדם קצת עצבני, הוא אמר: שמע מסעוד, אנחנו אף פעם לא סירבנו לשום דבר שביקשת. אבל הפעם אתה מבקש ממני לעבור לאם אלפחם, ואראה משם את אדמת אלרוחא ויהיה אסור לי לחזור אליה? זה בלתי אפשרי מבחינתי. רק אבא שלי, אמא שלי ואני עברנו לאם אלפחם. ולמחרת כבשו היהודים את אם אלפחם. היה שלטון צבאי, ומישהו אמר לנו שאנחנו פליטים ואין לנו מקום באם אלפחם, אבל בכל זאת נשארנו. באותה תקופה גרנו בשכונה של משפחת אע'באריה, לכן רשמנו בתעודת הזהות החדשה ששם המשפחה שלנו הוא אע'באריה, הדוד שלי עבד אלקאדר היה בשכונת משפחת מחאמיד ורשם את שם המשפחה שלו מחאמיד, עיסא אלחאג' חסן היה בשכונת ג'בארין ונרשם כבן משפחת ג'בארין, ומי שהיה בשכונת מחאג'נה נרשם כמחאג'נה, ומי שהיה בכפר מעאויה נרשם כתושב מעאויה.     
בתקופת המשטר הצבאי ביקשנו לעשות איחוד משפחות לאחים שלי שנשארו בג'נין אבל המדינה סירבה. כל אחד מהמשפחה שלי גר במקום אחר. אחד בירדן, אחד נפטר בג'נין, שניים בעמק הירדן בירדן, ואחות אחת גרה איתי באם אלפחם.  רק אני ואחות אחת גרנו באם אלפחם. חייתי כאדם בודד (בוכה). זה אומר שלא רק גורשתי, גם נשארתי כל החיים בודד. כשהייתי שומע ילדים מדברים על דוד או אח הייתי בוכה. קיבלנו כל תואר אפשרי, קראו לנו פליטים, עקורים, מגורשים, ועד היום אני שומע השמצות כאלה מאנשים סתם. אני חייתי באם אלפחם כמו בתוך המשפחה שלי, כל האנשים מכבדים אותי, ובכל זאת אני שומע לפעמים שמכנים אותי פליט. אחרי מלחמת 67 נפגשתי בפעם הראשונה עם קרובי המשפחה שלי שבגדה. שמחנו שקרתה לנו נכּסה כי היא גרמה לנו להיפגש.  

שיבה

ביקרתי בח'ביזה רק אחרי שנים רבות מאז גורשנו. לא יודע למה, אולי הזנחה אולי בורות. כל פעם שאני בא לח'ביזה אני חוזר כאילו איבדתי את העיניים שלי מרוב בכי. אני נזכר בקרובי המשפחה ובאחים שלי. היום אני מביא לכאן את הילדים והנכדים שלי. אבל אנחנו המבוגרים משתוקקים למקום יותר מהם. מי שגדל באדמה הזאת התאהב בה. לפני יומיים התקשרתי לבן הדוד שלי שגר בג'נין, הוא בן 85, כששאלתי אותו שאלה או שתיים על הכפר הוא התחיל לבכות. הוא התחנן והשביע אותי באלוהים שאקח אותו לכפר. הבאתי אותו בעבר פעם או פעמיים ובכל פעם הוא בכה. בן הדוד הזה היה "אבי האזור", הוא היה מסתובב בכל אזור אלרוחא ומכיר אותו בעל פה.
היום לא נשאר כלום מהכפר. הרסו את הבתים, ויש רק הריסות ואבנים. בית הקברות מוזנח. אני יכול לזהות רק קבר אחד, הקבר של סבא שלי מצד אמא, כי כשעדיין היינו בח'ביזה, עץ דפנה גדל על הקבר, ומאז אנחנו מזהים את הקבר לפי עץ הדפנה.  

-----------------

עדותו של פיסל מסעוד סְליט
מקום לידה: כפר חֻ'בַּיזָה  (נפת חיפה)
שנת לידה: 1940
מקום מגורים נוכחי: אם אלפחם
מקום ראיון: כפר חֻ'בַּיזָה
תאריך ראיון: 4/5/2011
מראיין: עמר אלע'בארי - זוכרות
צילום: רנין ג'רייס - זוכרות
שפת העדות: ערבית
תרגום לעברית: עמר אלע'בארי
 



جواز سفر مسعود سليط / דרכון של מסעוד סליט



من جواز سفر مسعود سليط / מתוך דרכונו של מסעוד סליט



هنا خُبّيزة / כאן חֻ'בַּיזָה



مقبرة خٌبّيزة / בית הקברות בחֻ'בַּיזָה



أنقاض قرية خُبّيزة / שרידי הכפר חֻ'בַּיזָה



قرية خُبّيزة / כפר חֻ'בַּיזָה



مدخل منطقة خُبّيزة / הכניסה לאזור חֻ'בַּיזָה



جمال فيصل سليط / ג'מאל פיסל סליט



للوصول الى خُبّيزة سر يساراً / לחֻ'בַּיזָה סע שמאלה



للوصول الى خُبّيزة سر يميناً / לחֻ'בַּיזָה סע ימינה



جولة الى قرية خبيزة / סיור לכפר חֻ'בַּיזָה



جولة الى قرية خبيزة / סיור לכפר חֻ'בַּיזָה

זוכרות ברשת