מחמוד סאלח עבד אלקאדר
01/02/2011

בזמן הכיבוש של כפר סבת הייתי בן 30, הייתי נשוי ולי ארבעה ילדים, מחמד, ת'רַיָּא, זהַיָּה ופתחיה. התחתנתי בגיל 20-21. עד הכיבוש גרו  בכפר סבת בסביבות ארבע מאות תושבים, רובם בני שתי חמולות, בני עיסא ואלעמיראת. היו מעט מאוד תושבים ממשפחות אחרות. לא היו שכונות נפרדות אבל בחלק המערבי של הכפר גרה משפחת עיסא ואלו משפחת אלעמיראת גרה בצד המזרחי. שתי המשפחות האלה הן "מוגרביות" שהגיעו לאזור מאלג'יריה. אנשי השבט הבדוי ערבּ אלמשארקה גרו על אדמת כפר סבת באם אלעלק, ליד עין אם אלעלק. קוראים כך למעיין בגלל העלוקות שדבקו על דפנותיו.

ההיסטוריה של הכפר חוזרת עד אמיר עבד אלקאדר אלג'זאארי. הצרפתים גירשו אותו מאלג'יריה והטורקים נתנו לו לגור כאן. הצרפתים חמדו את אלג'יריה וכבשו אותה, האלג'יראים נלחמו קרוב לעשרים שנה נגד הצרפתים והטורקים לא עזרו. העם לא יכל לנצח מדינה חזקה כמו צרפת. המורדים נשברו והפסידו. הם עזבו את אלג'יריה, אלה שנלחמו בצרפתים ופחדו מנקמתם עזבו את אלג'יריה. טורקיה נתנה לנו לבנות ולגור בכפר סבת, מעד'ר, שעארה ועולם, כפרים קרובים אחד לשני. היו עוד כפרים של מוגרבים, כמו דישום והושה, בסמח' רבע מהתושבים היו מוגרבים. היחסים בין הכפרים המוגרבים היו כמובן חזקים וגם היחסים עם הפלסטינים האחרים היו טובים. בהתחלה. הגענו לבושים "בורנוסים" [מעיל רחב עם כובע – לבוש מגרבי מסורתי], חלק מאנשים כאן לעגו לנו ואף תקפו אותנו וגנבו לנו דברים. המוגרבים התאחדו ותקפו את הבריונים האלה ולימדו אותם לקח. מאז לא העזו לתקוף אותנו. באופן כללי כל האזור מכבד אותנו. נהיינו קרובי משפחה של חלקם. אמא שלי ממשפחת אבו אלהיג'א, מכפר חדת'א. המדינה העת'מאנית נתנה למגרבים לגור כאן ופטרה אותם משירות צבאי, כאילו אומרת עשיתם את שלכם מול הצרפתים. כפר סבת היה כפר רומי או ביזנטי, יש בו הרבה עתיקות, עמודים עם צלבים, כל עמוד אורכו 4 מטר, עמודים לבנים, למרות שאבני הכפר שלנו הן שחורות.   

בכפר היה מסגד יפה, על עמודים, מסגד יפה מאוד, בנו אותו צ'רקסים, הם היו בנאים אמנים. סבתא שלי אמרה לי שהמסגד נבנה כשהיא הייתה בת 16, היא חיתה 90 שנה ונפטרה לפני 75 שנה, בשנה שאני התחתנתי. זה אומר שהמסגד נבנה לפני בערך 150 שנה. הוא היה על גבעה, שטחו היה עשרה מטר כפול עשרה מטר. היו לו עמודים רחבים בגובה 3 מטר, לא היה לו מגדל או כיפה.  

אני חושב שהכפר היה ריק כשהמגרבים הגיעו לכאן. סבא שלי, שמו עבד אלקאדר, נולד לפני 150 שנה בכפר סבת. אבא שלו, סעיד אלמג'ד, הגיע מאלג'יריה והיה שם מפקד בצבא. בכפר היו הרבה עתיקות, היו סלעים ענקיים, היו אבנים בצורת ספסלים, מול המסגד היו שבע שמונה אבנים כאלה, היינו יושבים עליהן, אבל הכל נעלם, היהודים לקחו אותם. ב 1948 היו בכפר כ- 60 בתים ו-400 תושבים. אני חושב ששבט אלמשארקה היה בגודל דומה. הבית שלנו היה בנוי מאבן ובוץ. אורכו היה כ-15 מטר ורוחבו 6 מטר, היה בו חדר אירוח לאבא שלי בגודל ששה מטרים מרובעים והיו בו ארבע דירות מגורים, אני גרתי באחת מהן. בנוסף לזה היה דיר, אורכו 40 מטר ורוחבו 25 מטר, ומחסן לתבן ומספוא. היו לנו 150 ראשי צאן. בנינו את הבתים מהאבנים העתיקות ובוץ. היו בכפר הרבה בארות מים, איפה שחפרנו מצאנו באר מים, אולי היו 50-60 בארות, בתוך הכפר, בין הבתים. אלה היו בארות חפורים קודם, אולי הצלבנים גרו כאן, יכול להיות שזה היה כפר גדול גם אז, כי יש הרבה בארות. הבאר הייתה מטויחת ומוכנה, רק לחפור ולמלא אותה מים. גם לנו הייתה באר שאבא ודוד שלי מצאו.
 
טקסי החתונות בכפר סבת היו כמו שאר המקומות בארץ. ריקודים, דבּקה, משוררים ושוחטים כבשים. כמעט כמו היום. הצ'רקסים גרו לידנו, בכפר כמא. היה לנו בית ספר אחד משותף, היינו כמו כפר אחד, אני מכיר אותם אחד אחד. אני למדתי אצל הצ'רקסים. הם היו מצויינים בבניית בתים, אבל לא הסכימו שיגורו אצלם ערבים, ולא היו מתחתנים עם ערבים למרות שהיו מוסלמים. אני זוכר שבחור מאצלנו למד במצרים ולכן רצה להתחתן עם מישהי משכילה. אצלנו לא היו בנות מלומדות, הוא רצה להתחתן עם מישהי צ'רקסית אבל הם סירבו. הם היו קשורים וסגורים אחד עם השני ולא אהבו שאחרים יתערבבו איתם.  

השיח' האחרון בכפר היה השיח' מחמד עבד אלהאדי, מכפר מעד'ר, שהיה גר ליד המסגד. היה לו חדר ובאר מים. הוא עבד כאִמאם וקיבל את שכרו בחיטה. אנשים מהכפר שלנו לא הסכימו לקבל את התפקיד הזה, למרות שהיו אצלנו אנשים שלמדו ויכלו לעשות את התפקיד. בן דוד שלי, השיח' מחמד, היה בוגר מסגד אלג'זאר והיה אחר כך מנהל בית ספר בסוריה. בני הכפר לא אהבו את תפקיד השיח', לכן העסקנו מישהו מכפר אחר. לפניו היה שיח' אבראהים יעקובי מכפר אלרינה, הוא גם היה המורה של הכפר, הוא לימד שלושה דורות, בבית שלו, אני למדתי אצלו.
בכפר סבת לא היה בית ספר ממשלתי, האנגלים לא בנו בתי ספר בכפרים קטנים. באלסרקס היה בית ספר ממשלתי, הצ'רקסים היו מסודרים, היה להם בית ספר מצוין וסביבו כעשרה דונם אדמה ולימדו חקלאות. גם בלוביא היה בית ספר, אבל כפר כמא קרוב יותר אלינו. בטבּריה היה בית ספר עד כיתה ז', לוביא היה כפר חשוב ובו בית ספר עד כיתה ה' בלבד, באלסרקס עד כיתה ד', מי שהיה מסיים באלסרקס עבר ללוביא.
אני למדתי אצל השיח' אבראהים כשהייתי בגיל 7-8. לא היו אצלו כיתות, כל הילדים למדו יחד. הוא היה מביא דלי ומשתמש בו כלוח, בהתחלה הוא לימד את האלף בית, היה כותב את האותיות על הדלי, היה כותב בנוצה שהיה טובל בדיו, לימד אותנו את האותיות עד שידענו אותן בעל פה. מי שהיה טועה היה נענש,.היה לו צרור זרדים צמוד אליו תמיד. אחרי שאתה מסיים את האלף בית היית עובר ללמוד קוראן. למדתי אצלו כשנתיים. אחר כך הוא הפסיק ללמד, הוא הזדקן והתעייף, וגם ההורים לא שילמו לו כמו שצריך. כל המשפחות היו שולחות את הבנים ללמוד, רק לא שלחו בנות, הערבים לא הרשו לבנות ללמוד, לא נתנו להן לצאת מהבית כמעט. אחרי שהשיח' עזב הם שלחו את הבנים ללמוד באלסרקס, האחים שלי מסטפא וחסן למדו באלסרקס, בבית הספר הממשלתי. אני כשנהייתי כבר נער קנאתי באחים שלי והלכתי ללמוד אצל השיח' עבד אללה ע'וג'אס. למדתי אצלו שבעה חודשים, הוא היה מורה פנסיונר שפתח בית ספר פרטי בבית שלו בכפר כמא, הוא קיבל ילדים בכל גיל, אני הייתי בן 15-16. בית ספר ממשלתי לא היה מקבל אותי כי הייתי מבוגר מדי.  

בימים ההם עבדתי באדמה ועזרתי לאבא שלי בפלחה, גם רעיתי צאן, בעונת הקציר דשתי את החיטה על הסוס, לא ישבנו ללא עבודה, גם הבנות עבדו במשקים של המשפחות שלהן, עבדו גם בקציר והעמיסו את היבול על אוכף העץ שהרכבנו על הסוס. כל משפחה הייתה שומרת חלק מהיבול לשימוש הביתי ואת השאר היינו מוכרים ותמורתו קונים בגדים, שמן וחפצים לבית. כל האנשים זרעו חיטה. רוב היבול שלנו היה חיטה. אבא שלי היה מגיע בשנה לכ- 15 טונות חיטה. היו לו 300 דונם. לכל האנשים היו אדמות, אבל לא כולם אותו דבר כמובן, לחלק היו יותר ולחלק פחות. חמי עיסא ז"ל, אבא שלה [מצביע לכיוון אשתו אם פתחי] היו לו ששת אלפים דונם, הבן שלו היה מח'תאר הכפר, אבל הוא היה מנהיג ולא ירד לתפקיד מח'תאר, למה מה זה מח'תאר? הוא כמו שכיר. לפניו המח'תאר היה אלטַּיִּבּ ראבּח, איש ממשפחת אלעמיראת, 40 שנה היה מח'תאר, היה איש מכובד וכל האנשים אהבו אותו, בשנתו האחרונה הוא עלה לרגל והיה מבוגר, אז מסר את חותמת המח'תאר למחמד אלסעדי.  

אלבַּיָאדִר, הגורן היה החצר הכי גדולה בכפר, שם שיחקנו תופסת וכדורגל, היה שטח ישר וללא אבנים. ליד הכפר היו שני מעיינות שהשתמשנו בהם, אחד קרוב, מתחת לכפר, קראנו לו אלעין אלסֻפלא [המעיין התחתון, הנמוך], אלא שמשך חודשיים או שלושה כל שנה היה המעיין הזה מתייבש, ואז היינו משתמשים במעיין השני, אלעין אלבעידה [המעיין הרחוק], במרחק חצי שעה הליכה, היינו מביאים מים משם על בהמות, גם הצאן והבקר היה מגיע לשם לשתות. בית הקברות נמצא בקצה המזרחי של הכפר, סמוך לכפר, ביננו לבין מאהל ערבּ אלמשארקה, הם היו קוברים את מתיהם אצלנו, גם היו מתפללים בימי ששי אצלנו במסגד.

הכפרים שהיו ליד הכפר שלנו לפני 48 הם לוביא, אלסרקס [כפר כמא], אלסג'רה ואלמשארקה. מזרחה לנו היו גם יהודים, בית גן [מושבה חקלאית שהוקמה בשנת 1903 ליד ח'רבת בית ג'ן הערבית, צורפה ב 1953 למועצה המקומית יבנאל בשנת 1953], ימָּה [זהו שמה הראשון של יבנאל, שהוקמה בשנת 1901 ליד הכפר ימה הערבי, שננטש בסוף התקופה העת'מאנית], מסחה [כפר תבור, הוקם בשנת 1901 ליד מסחה הערבי] אבל זה היה רחוק יותר, סרונה [שרונה, מושב חקלאי, הוקם תחילה  בשנת 1913, ננטש והוקם שנית בשנת 1938 ליד הכפר הערבי סארונא]. סארונא היה ערבי, מכר אותו איש ממשפחת אלפאהום, שמו סעיד בק, ליהודים. היה לו שטח אדמה של בערך 24 אלף דונם. סג'רה ממערב, הייתה  מושבה יהודית מזמן הטורקים ליד אלסג'רה הערבי. היו עוד כפרים ערבים באזור אבל רחוקים מאתנו כמו נמרין [בימין הדרך בין צומת גולני לצומת עילבון] וחטין.  

עבדתי במשטרה הבריטית שלוש שנים, לא שוטר ממש, זה היה כשבזמן מלחמת העולם השנייה העסיקו אותנו כשומרים על המחנות הצבאיים שלהם. אני הייתי שומר באזור חיפא, אמנם היו לנו מדים רשמיים אבל היינו "תוספת" לעזרה, כי היו צריכים אותנו בזמן המלחמה, וקיבלנו שכר טוב, אני קיבלתי 23 לירות פלסטיניות, זה היה סכום גבוה, היו הרבה מבני פלסטין שעבדו במשטרה הבריטית, מלוביא היו הרבה צעירים במשטרה, מכפר סבת כל הצעירים עבדו במשטרה מלבד מי שהם לא קיבלו אותו בגלל עברו, אם היה כלוא או יש עליו נקודה שחורה אצל האנגלים. היו נותנים לך טופס למילוי נתונים, היו שאלות על קורות החיים שלך. היית צריך ללכת עם הטופס לתחנת המשטרה בטבריה, היו בודקים אם אתה נקי ורק אז היו נותנים לך תשובה אם התקבלת או לא. אחרי שהתקבלת שלחו אותך לבדיקה רפואית בבית חולים חמזה בחיפא [היום בית חולים רמב"ם], הייתי אז בן 27. כחודשיים לפני שבריטניה יצאה מפלסטין הם שיחררו את כולנו מהמשטרה.  

לגבי מרד 1936, הוא התחיל בהרי שכם, שם היה אלקאוקג'י עם פח'רי בק עבד אלהאדי, מפקד טורקי, אחרי ששה חודשים האנגלים ביקשו הֻדנה, אבל הם רימו את הערבים, אז כל הארץ געשה ואנשים חיפשו נשק והשתתפו במרד. המורדים היו יורים על הצבא, או טומנים לו מלכודות והיו מחבלים בתשתיות כמו קוי הטלפון. המרד פרץ כי הערבים רצו עצמאות, ובגלל שהאנגלים התכוונו לתת את הארץ ליהודים. היהודים היו לצד האנגלים ונלחמו לצידם, האנגלים הבטיחו את הארץ ליהודים, אבל מקמהון סידר את השריף חסין ולא קיים מה שהבטיח לו. הערבים היו פראירים והיהודים היו פיקחים.
בתקופת המרד היו גם בעיות מול היהודים, כאן בסג'רה, היהודים הקימו גדר תיל ברוחב אולי 20-30 מטר, היה מצב של כעס ומתח, ופחדנו אחד מהשני, אבל כשנגמר המרד היחסים חזרו להיות טבעיים.

הצבא האנגלי היה נכנס מדי פעם לכפר. אני זוכר פעם, כשכל הגברים של הכפר היו בתפילת יום הששי במסגד, הגיע הצבא האנגלי לכפר, הם חיכו מול המסגד עד שסיימנו את התפילה. אמר המפקד למח'תאר בצחוק, מה אתם מורדים בלילה וביום מתפללים? הוא ביקש לעשות חיפוש בתוך המסגד, המח'תאר הסכים, החייל הוריד נעליים ונכנס לעשות חיפוש. לפעמים הם היו מנומסים.    

לפעמים היו נכנסים לכפר כדי לחפש נשק. זה [מצביע על תמונה תלויה על הקיר בביתו] אלטַּיִּבּ, אחיה של אשתי, היה בכלא שלהם שנה וחודשיים. היו מגיעים לכפר והיה איתם אדם שישב בתוך הנגמש, היה רואה את האנשים מתוך הנגמש דרך חלון קטן, חיילים היו מעמידים אותנו בשורה ומבקשים מאחד אחד להתקדם, האיש בנגמש היה רואה כל אחד מאיתנו ואומר באנגלית "יס" כדי שיעצרו או "נו" כדי שישחררו את האיש. פעם עצרו מהכפר 13 אנשים בבת אחת, אחד מהם זה אלטַּיבּ, כלאו אותו בכלא אלמזרעה ליד עכא, הוא היה אדם מרשים מאוד, אבל בגלל המעצר הזה הוא לא נהיה מח'תאר, כי מח'תאר זה תפקיד ממשלתי, לכן נתנו את התפקיד לאחיו היותר צעיר ממנו. גם אבא שלי היה עצור כ- 4 חודשים בכדורי, כאן ליד מסחה, שם היה מחנה גדול. רק בסוף התקופה הבריטית העצורים עשו עבודות קלות במחנה, אבל לפני כן המעצר היה ממש השפלה. היה קור, בוץ ופרך. אם היה בורח עציר מהכלא היו הורגים עציר אחר במקומו.
היום, הכפר הרוס ומיושר. לא תדע לזהות אם היה כפר שם או לא. בלוביא יש חורשת אורנים, באלסג'רה אין כלום. לפני 48 לא היו הרבה יחסים עם היהודים. באלסג'רה היהודית העסיקו ערבים אצלם, והיחסים עם הסג'ראוים הערבים היו יחסים טובים, כמו אחים, כי הם היו כפר אחד. אנחנו בכפר סבת, לא היו לנו יחסים עם היהודים. היו לנו הרבה אדמות ולא היינו צריכים עבודה אצלם. אולי מלבד השומרים של סג'רה היהודים, האדמות שלהם היו גובלות באדמות שלנו, היו לפעמים מגיעים אלינו, היינו יושבים איתם ומשוחחים. הייתי מגיע לערים הקרובות על הסוס, בדרך היו יישובים יהודים, לא היה קשר מיוחד והיחסים היו באופן כללי בסדר. לא היו בכפר מכוניות, היו אוטובוסים שעברו ליד הכפר על הכביש הראשי, חברת האוטובוסים של אלעפיפי.  

לגבי האדמות, תושבי הכפר לא מכרו אדמות ליהודים. אבל חלק מהתושבים היו נאיבים, הרי היה למגרבים אמיר [נסיך, מנהיג], האמיר סעיד, בנו של הסלטאן עבד אלקאדר אלג'זאארי, גר בדמשק, היה נכנס כשותף בבעלות על האדמות של חלק מהאנשים. הוא היה מביא מתנות לאנשים, כמו סוסים, ותמורתן היה מקבל חצי מאדמות מקבל המתנה. בעצם האנשים העניקו לאמיר חצי מאדמותיהם כהכרה על נדיבותו. בסוף הוא מכר את האדמות שלקח ליהודים. כך חצי מהאדמות של הכפר נמכרו ליהודים.  
היה ברור שמטרת היהודים היא לקחת את פלסטין. ב-48 היו התכתשויות, ותושבי הכפרים החלשים שלא יכלו להתגונן ברחו. בכפר סבת היהודים כיתרו את הכפר באחד הלילות ונכנסו אליו, זה היה בקיץ, אלסג'רה נפל כחודשיים לפני כן, אבל לוביא עוד לא, אני זוכר שכמעט גמרנו את הקציר ונשאר קצת שעורה לקצור, זה היה חודש רמדאן, כיומיים בתוך רמדאן, זה היה בחודש יולי, אולי 2 ביולי. אני זוכר שאכלתי את ארוחת ה"סחור" [ארוחה קלה לפנות בקר לקראת תחלית יום הצום], התחלתי לקרוא בקוראן עד שתגיע שעת תפילת הבוקר, אני גם זוכר שבתוך הקוראן שמתי תשע לירות פלסטיניות כי לפני כן הלכתי למכולת עם שטר של עשר לירות, קניתי בלירה אחת והחבאתי את התשע בתוך הקוראן, סיימתי והנחתי את הקוראן ליד החלון, התכוונתי ללכת לשדה ואז שמעתי קולות שאומרים היהודים כבשו את הכפר, בן דודה שלי ראה אותם והאנשים התחילו להעביר אחד לשני, מיד התחלנו להתכונן לברוח, הזמן היה בוקר מוקדם, פחדנו ורצינו לברוח, לקחתי על הכתפיים שתיים מהבנות שלי, והלכתי דרומה לכיוון כפר כמא, עברתי בין היהודים שהיו בתוך הכפר, לא עשו לי כלום ולא דיברו איתי, הייתי עם אבא שלי ושתיים מבנותי תֻ'רַיּא וזְהַיָּה. שאר המשפחה, אשתי, התינוקת פתחיה בת השנה, והאחים שלי הלכו לכיוון לוביא, צפונה. האנשים יצאו בפניקה. אחרי שיצאתי מהכפר שמעתי קולות ירי. זה היה צבא גדול שנכנס לכפר, הם מתכוננים לכבוש את לוביא כי שם הערבים התבצרו, בכפר סבת לא היה כלום, רק מעט אנשים שנותרו בכפר, ברחנו. אחר כך ידענו שהיהודים הרגו זקן נכה שנשאר בביתו, שמו עבד אלקאדר, הוא היה מואזן במסגד [קורא לתפילות], אני שמעתי אותו באותו בוקר קורא מהמסגד לתפילה. הוא כנראה חזר לביתו ונרדם, הרגו אותו כשהוא ישן. והרגו אדם נוסף, אדם עם פיגור, ממשפחת אלעמיראת, מצאו את הגופה שלו כרותת ראש ליד הבית שלו. צעיר נוסף נהרג בגרון, שמו אחמד מחמד, קרוב משפחה שלי, בן 18, הוא ישן בגורן עם רובה, מצאו אותו היהודים שם והרגו אותו. אבא שלו חזר לכפר כשבוע או שבועיים אחר כך כדי לחפש אותו, אז מצא את הגופה שלו ואת שתי הגופות האחרות. הוא סיפר גם שהיהודים הרסו את כוורות הדבורים.  

אני, אבא שלי ושתי בנותיי הגענו לאלסרקס, הגעתי לבית אחמד שמס, בית של אנשים דתיים, נתנו לנו אוכל לבנות הקטנות, ונשארנו בתוך הכפר כל היום. בלילה התכוונו ללכת לכיוון כפר כנא ונצרת, אבל אדם מאלסרקס שהכרנו אותו, שמו רשיד, הוא היה בנאי ועבד לפעמים בכפר סבת, הציע לנו לישון אצלו. כך היה. בערב הלכתי לכיוון הכפר לראות אם אוכל להגיע לבית כדי להביא אוכל, קמח, שמן, כי לא היה לנו כלום. הלכתי בדרך סמוך לשדה תירס בין כפר כמא לכפר שלנו, התירס היה יותר גבוה ממני, לא היה סיכוי שמישהו יראה אותי, הגעתי מאוד קרוב לכפר, ראיתי שהיהודים עדיין שם ואף מכינם ביצורים, אז חזרתי. למחרת, מישהו מאלסרקס הציע לנו לחזור לכפר ואמר לנו שלא יקרה כלום. חזרנו לכפר ונכנסנו לבית וישנו שם כל הלילה. ראיתי שהיהודים היו כבר בביתנו, כי הקוראן היה קרוע ותשע הלירות שהיו בו נגנבו. למחרת בעשר בבוקר הגיעו חיילים יהודים לבית, עצרו אותי וגירשו את אבא שלי עם שתי הבנות. אבא שלי חזר לכפר כמא, שכר בית ונשאר כשלושה חודשים לפני שעבר לכפר כנא ליד נצרת. אני נלקחתי למעצר בטבריה, נשארתי שם כמה ימים, הביאו למעצר הזה הרבה צעירים מכפרים אחרים, וכשנהיינו קבוצה גדולה הביאו אוטובוס והסיעו אותנו לכלא בהרצליה, שם נשארתי במעצר 6 חודשים. זה היה כלא גדול, היו שם אולי עשרת אלפים עצורים.
אחרי ששה חודשים השתחררתי ובאתי לנצרת כי ידעתי שאשתי גרה עם האחים שלה בנצרת, שהתארחו כל התקופה הזאת אצל חבר שלהם, אדמון אסכנדר. הוא נתן להם מקום לגור אחרי שעזבו את כפר סבת. גרתי איתם חודשיים, אחר כך עברתי לגור בכפר כנא, שם היה אבא שלי והאחים שלי. הייתי הבכור בין האחים והאחיות שלי, היו שני אחים, חסן ומסטפא, וחמש אחיות. גרתי בכפר כנא עשר שנים, ועבדתי אצל יהודי במפעל סיד באלסג'רה. במקור המפעל הזה שייך לאחמד עלי מאלסג'רה הערבית. עבדתי שם 4-5 שנים והייתי מרוצה בעבודה שם, והייתי ביחסים טובים עם המעסיק שלי. אחר כך עברתי לגור בנצרת ועבדתי בקיבוץ כפר החורש.

רוב תושבי כפר סבת היגרו לסוריה וירדן. מעט משפחות נשארו בתוך המדינה. מהחמולה שלנו נשארו אולי 15 בתי אב, ומאלעמיראת עוד כמה. היום המשפחות מפוזרות בנצרת, אלרינה, כפר כנא, טמרה, דיר חנא ואַלְּלִד. אלטַּיִּבּ, גיסי, חי בסוריה והוא מתקשר הרבה בטלפון. יש לו בן מרצה באוניברסיטה באמריקה.
היום אם אלך לכפר סבת לא אזהה כלום. פעם הייתי שם, לא ידעתי איפה הבית שלנו, רק לפי השיחים שהיו בחצר הבית שלנו ידעתי איפה הבית. ליד הבית היתה באר מים, הבית הרוס והבאר קבורה. הכפר כולו משוטח. לבית שלנו אין זכר.



המנהיג עבד אלקאדר אלג'זאארי (1808-1883) Leader Abed al-Kadr al-Gazhari



כפר סבת



כפר סבת / Kafr Sabt



אילניה (כפר אלסג'רה) כפי שהיא נראית מכפר סבת / Ilaniya (al-Sajara) viewed from Kafr Sabt



אזור בית הקברות והמסגד בכפר סבת / Area of Kafr Sabt cemetery and mosque



קבר בכפר סַבְּת / Grave at Kafr Sabt



אבני המסגד ההרוס בכפר סבת / Stones of the destroyed mosque in Kafr Sabt



הדרך לכפר סַבְּת / Road to Kafr Sabt



אבני המסגד ההרוס בכפר סבת / Stones from the destroyed mosque at Kafr Sabt



שרידי ביתו של אלטייב אלסעדי (מנהיג הכפר )בכפר סַבְּת



מסגד כפר סבת



סיור לכַּפר סַבְּת



סיור לכפר סבת



כַּפר סַבְּת

נולד בשנת 1919 בכַּפר סַבְּת
הראיון התקיים בביתו בנצרת

זוכרות ברשת